בספר שמואל מסופר על שלושה מקרים של מעבר מנהיגות מאדם מבוגר לאדם צעיר ממנו: מעלי לשמואל, משמואל לשאול ומשאול לדוד. העברת השלטון כרוכה מן הסתם בקשיים למנהיג המבוגר, אבל יש שהדבר נעשה בצורה נאה ויש שהוא מתבצע תוך מאבקים קשים ולפעמים מכוערים. במקרה של עלי ושמואל העברת השלטון הייתה נאה. עלי ידע שבניו לא יירשו אותו כמנהיגי ישראל, מפני שהיו מושחתים. שמואל היה לו כבן. עלי חינך אותו ולימד אותו את עבודות המקדש, ושמואל שירת את עלי בנאמנות. היחסים בין הכוהן הזקן ושמואל הצעיר היו יפים, ואילו היחסים בין שאול ודוד היו מורכבים ודו-ערכיים, לפחות מן הצד של שאול. שאול היה זקוק לדוד, שירגיע אותו בעזרת נגינה בעת התקפיו, אבל הוא גם קינא בהצלחות דוד, חשש מפניו ושנא אותו, ואפילו ניסה להרוג אותו. שאול ידע שבסופו של דבר דוד יירש אותו, ולא בנו יהונתן, והדבר מילא אותו זעם. במיוחד הרגיזה אותו הידידות בין יהונתן ו"אויבו" דוד. אנו עדים כאן למאבק ממושך ומכוער, שבא אל קצו רק עם מותו של שאול.

בעוד ששמואל ירש את המנהיגות אחרי שמת עלי, ודוד נעשה מלך אחרי מות שאול, עלה שאול לשלטון בשעה ששמואל היה עדיין בחיים. במצב זה טמונים זרעי מתיחות וחיכוכים.

מסופר בספר שמואל א' פרק ת', כי כאשר זקן שמואל, באו אליו זקני העם וביקשו שימליך להם מלך. כלומר, הם לא רצו בהחלפת המנהיג בלבד, כי אם בשינוי צורת המשטר. חמישה פרקים (ח'-י"ב) מוקדשים לנושא החלפת צורת השלטון, ועובדה זו כשלעצמה מעידה על החשיבות שעורכי המקרא ייחסו לו.

השינוי המבוקש של המשטר כמוהו כמהפכה. בין משטר המלוכה והמשטר הקודם היו הבדלים רבים ומהותיים, בראש וראשונה בתחום המדיני והצבאי, אך לא בתחומים האלה בלבד. בעוד שמקודם שלטו בישראל מנהיגים, שנשלחו על-ידי ה' ופעלו מטעמו, הרי המלך, אף באותם המקרים שנבחר על-ידי ה', נתפס כפועל באופן עצמאי - עליו האחריות, אם כי לא הבלעדית, לקורות העם, לרבות האסונות שפקדו אותו. לגבי תקופת השופטים, התפיסה המקראית גורסת כי צרות העם היו עונש על חטאיו, בעוד שהמנהיגים דווקא הושיעו את העם בעת מצוקותיו ושמרו שלא יסטה מן הדרך; בתקופת המלוכה, לעומת זאת, סבל העם מוסבר, במידה רבה, כתוצאה מעוונות המנהיגים אשר חטאו והחטיאו את העם. כל המנהיגים ממשה עד שמואל, אף אם שגו מדי פעם נחשבו למנהיגים טובים (יוצא מן הכלל הוא אבימלך, אך הוא לא נשלח על-ידי הי), בעוד שעל רוב המלכים נאמר שעשו "הרע בעיני ה'". בין המלכים והנביאים, שליחי ה', נתגלעו לעתים חיכוכים, בה בשעה שרבים מן המנהיגים הקודמים היו בעצמם נביאים (משה, שמואל) או כוהנים (אהרון, עלי). עיקר תפקידם של השופטים מוגבל היה לצורכי השעה, משרתם חסרה קביעות ממוסדת, ובידם לא הייתה הסמכות לכפות את רצונם על העם. המלכים, לעומת זאת, שאפו לשררה הולכת ומתרחבת, שנעשתה מטרה לעצמה ואשר הצמיתה במרוצת הזמן מנגנון גדול של פקידים, אנשי צבא ואנשי חצר. ריכוז הכוח במשטר המלוכני, כמו במדינה המודרנית, הקרין על כל תחומי החיים, ועשה את השלטון לגורם בעל חשיבות מכרעת בחיי היחיד והחברה.

מדוע ביקשו להחליף את המשטר הישן במשטר חדש? נראה שהייתה לכך יותר מסיבה אחת.
בפי הזקנים הנימוק הוא ששמואל זקן ובניו אינם מתאימים לרשת אותו (שמ"א ח' 5). נימוק זה נראה מפוקפק. הוא מיוסד אמנם על עובדות, כפי שהובאו על-ידי המספר (שם, פסי 3-1), אך אין מתחייבת ממנו החלפת משטר השופטים במשטר מלוכני, כי את בעיית ההנהגה אפשר היה לפתור על-ידי מינוי שופט חדש במקום שמואל.

יתר-על-כן, הידיעות על שמואל המובאות בפס' 3-1 מקבילות לאלה שנמסרו על עלי, שכן על שניהם נאמר שהם זקנים (ב' 22), ששני בניהם עוזרים להם במילוי תפקידם - כאן כשופטים, שם ככוהנים (א' 3), נמסרים שמות הבנים (שם, שם) והעיקר, מסופר על שחיתותם וניצול משרתם הציבורית לתועלתם האישית (ב' 12 ואילך). שני המקרים הדומים האלה מלמדים, שאין לראות בהעברת השלטון מאב לבן שיטה מוצלחת, שכן הבנים לאו דווקא ראויים למלא את התפקיד של אבותיהם; מסקנה זו עלתה כבר מן הסיפור על אבימלך, בנו של גדעון (שופ' טי). הואיל ועיקרון הירושה הוא מאפיין מרכזי של משטר המלוכה, המבדיל בינו לבין משטר השופטים, הרי שאותו מצב המובא על-ידי זקני העם כנימוק לטובת המלוכה, מהווה דווקא נימוק נגדה. נראה כי נימוק זה אינו אלא תירוץ והטעם האמיתי לבקשה למלך הוא שונה.

הזקנים אומרים לשמואל: "שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים" (ח' 5). דברים אלה דומים דמיון בולט לפתיחת חוק המלן בדב' י"ז 14: "כי תבא אל הארץ... ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי". הלשון "ככל הגוים" מבטאת כנראה את הטעם העיקרי לבקשה למלך: הרצון לאמץ את דוגמת הגויים, שמשטר המלוכה הנהוג אצלם נראה עדיף על משטר השופטים המקובל בישראל. העם (או זקני העם) נמשכים אחרי דוגמת הגויים, שלהם שלטון חזק וריכוזי. העם סבור, כי גם לישראל תצמח תועלת ממנהיג תקיף ובעל סמכויות, שיטפל במינהל הפנימי ושיעמוד בראש צבא הנלחם באויבים מחוץ (ח' 20: "והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתנו").

לדעת היסטוריונים, העצמה הצבאית של הפלשתים ושליטתם על חלקים נרחבים של הארץ הייתה הגורם העיקרי לייסוד המלוכה; אך זקני העם אינם מזכירים את לחץ הפלשתים בין נימוקיהם.

רמז ללחצם של הפלשתים אפשר למצוא בסיפור על משיחת שמואל את שאול. שם נאמר:

"וה' גלה את אזן שמואל יום אחד לפני בוא שאול לאמר. כעת מחר אשלח אליך איש מארץ בנימן ומשחתו לנגיד על עמי ישראל והושיע את עמי מיד פלשתים כי ראיתי את עמי כי באה צעקתו אלי" (ט' 16-15).

סיבה אחרת מוזכרת בפרק י"ב 12:
"ותראו כי נחש מלך בני עמון בא עליכם ותאמרו לי לא כי מלך ימלך עלינו".

יש כאן קושי. אמנם מסופר על מלחמה של נחש מלך בני עמון ביביש גלעד (פרק י"א), אבל לפי סדר הסיפורים, בקשת המלך ובתירת שאול קדמו לאותה מלחמה. נראה שמשתקפת כאן מסורת שלפיה מלך בני עמון כבר לחץ את ישראל עוד לפני שיצא נגד יביש גלעד.
ואמנם מסורת זו נשתמרה בכתב-יד מקומראן וכן בקדמוניות היהודים של יוסף בן מתתיהו.
בכתב-היד מקומראן (4QSmaa) נאמר (הטקסט משוחזר בחלקו):

"ונחש מלך בני עמון הוא לחץ את בני גד ואת בני ראובן בחזקה ונקר להם כל עין ימין ונתן אי[...]ע לישראל ולא נשאר איש בבני ישראל אשר בעבר הירדן אשר לוא נקר לו נחש מלך בני עמון כול עין ימין והנה שבעת אלפים איש ניצלו מיד בני עמון ויבאו אל יבש גלעד".

ויוסף בן מתתיהו כותב:

"המלך הזה [=נחש מלך העמונים] גרם צרות רבות ליהודים שישבו בעבר נהר ירדן, לאחר שעבר אותו ועלה עליהם בצבא גדול ולמוד-מלחמה ושעבד את עריהם, ולא זו בלבד שהכניעם באותה שעה בכוח וביד חזקה, אלא שהחלישם בחכמתו ובערמתו, שלא יוכלו אף בעתיד למרוד בו ולהיחלץ משעבודו. שכן היה מנקר את עינם הימנית של האנשים... ולאחר שעשה מלך העמונים כן לתושבי עבר הירדן יצא למלחמה על האנשים המכונים גלעדים וחנה ליד עיר הבירה של האויב - היא יבש - ושלח אליהם שליחים וציווה אותם להסגיר את עצמם אליו מיד, שינקר להם את עיניהם הימניות..."
(ספר שישי, פרק ה', סעיף א').

בשמואל א' פרק ח' לא הוזכר לחץ העמונים ולא לחץ הפלשתים בנימוק לבקשת המלך. מצירוף הנתונים בעניין זה מכל הסיפורים עולה, שלבקשת המלך היו מספר סיבות, חיצוניות (לחץ עמונים ופלשתים) ופנימיות (אי-נחת מהנהגת שמואל ומבניו).

שמואל מביע התנגדות נמרצת למלוכה: "וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו" (פס' 6). התנגדות זו אינה מפתיעה: דרכה של המנהיגות הקיימת, הוותיקה, להתנגד למשטר חדש עם מנהיג חדש הדוחק את רגלי המנהיג הקודם ויורש את מקומו. אולם השאלה היא: האם התנגדותו של שמואל נובעת מן הפגיעה במעמדו כמנהיג וביוקרתו האישית בלבד או גם, ואולי בעיקר, משיקולים עקרוניים?

כפי שקורה לעתים, גם כאן המניעים האישיים והעקרוניים פעלו במשולב. מצד אחד נאמר: "כי לא אתך מאסו כי אתי מאסו ממלך עליהם" (פס' 7), ומשתמע מכאן כי שמואל רואה את בקשת המלך על-ידי העם כהבעת אי-אמון בו. הוא נפגע, ואלוהים מנסה, לפי פס' 8, לשכך את מורת רוחו באמרו, שהפגיעה בשמואל מצד העם אינה קשה מן הפגיעות שפגעו בה' עצמו מאז יציאת מצרים, כלומר מרגע היות ישראל לעם. כשם שעזבו את ה', על אף כל מה שעשה למענם, לטובת אלוהים אחרים, כך הם עוזבים עתה את שמואל, על אף כל מה שעשה למענם, לטובת מנהיג אחר.

ומן הצד השני, מובעת התנגדות עקרונית למלוכה. בדרישה למלך בשר ודם יש משום דחיית מלבותו של אלוהים (פס' 7: "כי אתי מאסו ממלך עליהם"). רעיון מלכות ה' מצוי, בין השאר, בשמ' ט"ו 18: "ה' ימלך לעלם ועדף ובשופ' ח' 23: "לא אמשל אני בכם ולא ימשל בני
בנם ה' ימשל בכם". בפועל מתבטאת מלכותו של ה' בכך, שהוא מטיל מדי פעם, למלא תפקידים מיוחדים, על אנשים שהוא בוחר בהם. שיטה זו אינה נראית עוד לעם; הם רוצים בשלטון קבוע.

נוסף לכך משמיע שמואל את "משפט המלך: שבו הוא מסביר בפירוט למה משטר המלוכה אינו לטובת העם. כלומר, שמואל אינו מביא את משפט המלך כדי למנות את הדברים שמלך ישראל מותר בהם - אלא כדי להרתיע את העם ולהניאו מלבקש מלך (כדברי רב בסנהדרין כ', ע"ב: לא נאמרה פרשה זו אלא לאיים עליהם, כלומר שתהיה אימת המלך עליהם). העם ביקש מלך "ככל הגוים", לכן מבהיר להם שמואל, על-פי הדוגמה של הגויים מסביב, מה המחיר שיידרשו לשלם תמורת השלטון המבוקש (פרטים רבים במשפט המלך אכן תואמים את דרכי השלטון של מלכי כנען).

במשפט המלך, שמואל אינו מדבר על תוצאות שלטון המלוכה על העם כגוף, אלא הוא מתאר את המעמסה שתוטל על כל יחיד בחייו הפרטיים. שלטון חזק ישתמש באזרחים וברכושם לצרכיו, וזכויות היסוד של הפרט ייפגעו. פגיעה זו תתבטא בארבעה תחומים עיקריים:
(א) המלך יחייב את האנשים לשרת בצבא (במלוכה יש צבא קבע, שלא כמו במשטר השופטים); (ב) הוא יפקיע מהם אדמות; (ג) הוא יטיל עליהם מסים; (ד) הוא יגייס את רכושם (עבדים ושפחות, בקר וחמורים) לביצוע עבודות למען הממלכה. החלפת משטר השופטים במשטר מלוכני כרוכה, אפוא, בהמרת חירות בשעבוד (פס' 17: "ואתם תהיו לו לעבדים"). היום אנו רגילים לפגיעות כאלה בחירויות האישיות, אך בתקופת השופטים התערבות השלטון בחיי הפרט הייתה מזערית. כל אדם חי את חייו ללא התערבות מן החוץ; זקני הכפר דנו בענייני הקהילה שאת חבריה הכירו אישית, ולא היו קיימים כמעט חוקים שכפו דברים על הפרט או שאפשרו לשעבד אותו או את רכושו. במשפט המלך נוקט שמואל ארבע פעמים בפעל "קח": "את בניכם יקח", "ואת בנותיכם יקח", "ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים יקח", "ואת עבדיכם ואת שפחותיכם ואת בחוריכם* הטובים ואת חמוריכם יקח". הוא מעמיד את שומעיו על כך, שמלוכה אינה יכולה להתקיים ולפעול מבלי שתיקח מן האזרחים, שנן להחזקת צבא קבוע ומנגנון ממשלתי נרחב דרושים משאבים רבים. כדי להטעים את הקרבנות הנדרשים מן האזרחים, מקדים שמואל כל פעם את המושא הישיר לנשוא: "את בניכם יקחך "ואת בנותיכם יקח" וכו', ומונה בפירוט את מרכיבי רכושם: שדות, כרמים, עבדים, שפחות וכו'.

כנגד המגרעות של המלוכה, שעליהן הצביע שמואל, מעמיד העם את מעלותיה (פס' 20): "והיינו גם אנחנו ככל הגוים" (בהדגשת "גם אנחנו"); כלומר, שלא נהיה עוד נחותים מהם. נימוק זה דומה למה שאמרו הזקנים בפסוק 5, אלא ששם הניסוח היה - שהם רוצים מלך ככל הגויים, ואילו מכאן מובן - שהם עצמם רוצים להיות ככל הגויים (ולכן הם מבקשים מלח. "ישפטנו מלכנו", כלומר המלך ינהיג בענייני פנים (כפי שעשה שמואל).

כינוי הקניין ב'מלכנו' מביע את יחס הקרבה והשייכות בין העם לבין המלך - "ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתנו") כלומר המלך יעמוד בראש הצבא. נימוק אחרון זה מבליט את ההבדל בין המלך לבין שמואל, שלא יצא לפני העם לשדה הקרב ולא פעל כמנהיג צבאי. כאשר הפלשתים תקפו את ישראל, שמואל התפלל לה' והקריב קרבן (ז' 12-7). בכך שונה שמואל מרוב השופטים שקדמו לו, שהיו לוחמים ומנהיגים צבאיים, אם כי בעתות צרה בלבד. בקיום מנהיגות צבאית קבועה, סמכותית ויעילה טמון, לדעת העם, היתרון העיקרי של משטר המלוכה על פני משטר השופטים, ולמענו נכונים הם לשלם את מהיר הפגיעה בחירויותיהם.

מאחר ששמואל לא הצליח להרתיע את העם, הוא פונה שוב אל ה', וה' חוזר ודוחק בו שישמע בקולם (פס' 22-21). חזרה זו מעידה על ההתנגדות החזקה של שמואל.

בסוף נאלץ שמואל להסכים, אך הוא הוגה את רעיון חלוקת הרשויות. כלומר, הוא והמלך יחלקו ביניהם את התפקידים. מה שייחד את שמואל כמנהיג עד כה היה ריבוי התפקידים שלו - הוא היה שופט, הוא היה נביא, והוא גם מילא את תפקידי הכוהן. הוא היה שופט גם במובן של מנהיג כללי (ז' 15: "וישפט שמואל את ישראל כל ימי חייו") וגם במובן של יושב בדין (ז' 16: "והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל את כל המקומות האלה. ותשובתו הרמתה כי שם ביתו ושם שפט את ישראל ויבן שם מזבח לה'ט.
להוציא ענייני הצבא, שמואל הנהיג את ישראל בכול.

לעומת המצב הזה תהיה מעתה חלוקה בין ההנהגה המדינית וההנהגה הרוחנית. רעיון זה עולה מן הנאום הגדול של שמואל המובא בפרק י"ב. אין זה נאום פרידה, כדעת רוב הפרשנים החדשים, ובוודאי שאין לראות בו את צוואתו של שמואל. אדרבה, שמואל מבקש להמשיך ולפעול ולהשפיע; מטרת הנאום להראות שגם במשטר החדש נועדו לנביא תפקידים חשובים וחיוניים לעם. המלך יעמוד בראש המערכת הצבאית והאזרחית, הוא ינהל את ענייני הפנים והחוץ, אבל ההנהגה הדתית והמוסרית תישאר בידי שמואל. כל חלקי הנאום מכוונים להשגת הכרת העם במעמד המרכזי של הנביא גם במשטר המלוכני ההדש. בכוחו של שמואל לחולל נס (להביא מטר בעת קציר החטים), הוא יתפלל לה' בעד העם, והוא יורה אותם בדרך הטובה והישרה (י"ב 23). מאחר שהוא מייצג את ה', עולה סמכותו על זו של המלך. לכן רשאי הנביא, ואף חייב, להדריך את המלך ולבקר את מעשיו.

ייסוד המלוכה בישראל מלווה בחידוש שאינו נופל ממנה בחשיבותו: הפעלת ביקורת מתמדת וממוסדת על השלטון. שמואל מתחיל במשימה זאת - תון התנגשויות תנופות עם המלך - ובעקבותיו ילכו נביאים אחרים. כך היה השופט האחרון לא רק לממליך המלך הראשון, אלא גם למבקר הראשון של הזרוע המבצעת במדינה. מעתה ועד ימי צדקיהו, המלך האחרון, ליד המלכים יימצאו תמיד נביאים, אשר יבקרו באומץ-לב וללא פחד את פעולות השלטון.

המלך מצדו אינו חפץ בתלות ובהגבלת סמכויותיו. במלחמת יבש עדיין אומר שאול: "אשר איננו יצא אחרי שאול ואחרי שמואל כה יעשה לבקרו" (י"א 7). אך לאחר-מכן הוא פועל אף בניגוד להוראות הנביא. הוא לוקח לעצמו את תפקיד הקרבת הקרבנות, בשעה ששמואל
אינו מופיע במועד שנקבע (יה: 12-8). אמנם לדעת המלך הייתה סטייתו מהוראות הנביא מוצדקת, כי בתקופת ההמתנה לבואו של שמואל התתיל העם להתפזר, ושאול חשש שיישאר בלי צבא, אבל הנביא כועס עליו ומוכיח אותו. לדעת שמואל צריכים ענייני הדת והפולחן

להישאר בסמכותו של איש האלוהים, אך שאול מסתמך כנראה על דוגמת הגויים, שמלכיהם הקריבו קרבנות ומילאו תפקידים פולחניים (השווה גם דה"ב כ"ו 16 ואילך, ששם מסופר על התנגשות בין הכוהנים לבין המלך עוזיהו, שביקש להקטיר בבית המקדש). ההתנגשות בין שמואל ושאול מחריפה במלחמת עמלק, כאשר שאול שוב אינו ממלא אחר דבר הנביא ואינו מטיל חרם על עמלק ועל השלל (פרק ט"ו).

סיכומו של דבר: עם הקמת המלוכה הונח היסוד למערכת היחסים ולחלוקת התפקידים בין המלכים והנביאים בעתיד, ולדירוג הסמכויות בין הרשות הממלכתית והרשות הדתית. שמואל הבין כי שלטון מרכזי חזק כרוך בפגיעה בזכויות הפרט, ומתוך הבנה זאת, בצירוף מניעים אישיים, יצר את הדפוס של איש הדת והמוסר, הבוחן את מעשי השליט ומעביר אותם תחת שבט הביקורת; דפוס זה שימש דוגמה לשורת הנביאים, שפעלו לאורך כל תקופת המלוכה.
סוג הביקורת השתנה במרוצת הזמן. תחילה היא התייחסה להתנהגות הדתית (שאול ושמואל), לאחר-מכן להתנהגות המוסרית (דוד ונתן; אחאב ואליהו), ובסוף גם לפעילות המדינית (אחז, תזקיהו וישעיהו; יהויקים, צדקיהו וירמיהו). יש שהמלך קיבל את הביקורת, יש שהתנגד לה, ההן גם שהתנכל למבקר. אך הנביאים השמיעו את ביקורתם, ללא מורא, ועל אף הסבל, הנפשי או הגופני, שהשמעת הביקורת גרמה, לעתים, להם עצמם.

יצירתו זו של שמואל, הביקורת הממוסדת על השלטון, פועלת עד היום בצורת מוסדות ביקורת שונים - מבקר המדינה, בית הדין הגבוה לצדק, הכנסת, העיתונות, ועוד. כאז כן עתה, הביקורת מעוררת תגובות מעורבות אצל המבוקרים - מהכאה על חטא והצטדקות ועד להתנגדות ותקיפת המבקר. אין המבקר צודק תמיד בביקורתו, אם בשעל טעות, אם בשל השקפותיו ונטיותיו, ואם בשל עניין אישי. אף על תוכני הביקורת של שמואל אפשר לחלוק.
עם זאת, אין חולק על הנחיצות והחשיבות של עצם הביקורת, באשר היא תורמת תרומה מכרעת לצמצום השימוש לרעה, במתכוון ושלא במתכוון, בכוח הרב שבידי השלטון.

במקום 'בחוריכם' גורס תרגום השבעים 'בקרכם', וגרוסה זו מתאימה יותר להקשר.