בהרי יהודה התגבשה והתפתחה מורשתו של העם היהודי, ולמעשה כאן נטועים שורשיהן של שלוש הדתות המונותאיסטיות. הרי יהודה היו למשכן לערכי תרבות ודת, בתי מלוכה ומקומות תפילה והגות לאורכה של היסטוריה רבת שנים.

כל אלה הותירו חותם עמוק בשטח עצמו, בדמותם של שרידים, תילים, ערים ויישובים עתיקים, חרבים
ומחודשים, חומות בצורות ושפע אתרים חקלאיים. הממצאים הארכיאולוגיים משקפים תקופות שונות, וניתן להבין ולהכיר דרכם את פני הארץ ומורשתה בזמנים עברו. עושר ארכיאולוגי זה מתווסף לעושר הטבעי, ומעניק להרי יהודה מקום ראשון בחשיבותו מבחינה תיירותית.

הסקירה הקצרה להלן, מציגה קווים כלליים של הרישום הארכיאולוגי בהרי יהודה, לאורך התקופות השונות, כרקע למפת האתרים המוצגת בהמשך.

בתקופות פריהיסטוריות הרי יהודה היו מכוסים ברובם ביער והיישוב היה מצומצם למדי. בשפלת יהודה נוצרו בתקופת הברונזה הקדומה "ערי מדינה" גדולות, לכיש, ירמות וגזר, ששרידיהן ניכרים ומרשימים עד היום. תקופת ההתנחלות הישראלית והעלייה להר הגבוה, לוותה בברוא יערות (אם יער לך ובראתו...) ובבניית יישובים בכל רחבי ההר הגבוה ושפלת יהודה. אז גם החלה להתפתח תרבות המדרגים בהר, שנשמרה והתפתחה בצורות שונות על-פני אותם שטחים מדורגים טבעית, ולמעשה עד ימינו אלה.

מפעלי הבנייה של מלכי יהודה נזכרים בכתובים, "חמש-עשרה ערי מצודות", שבנה רחבעם. המלך עזיהו אשר "בנה מגדלים במדבר ויחצוב בורות רבים". מלחמות, כיבושים ופלישות הביאו להמשך מפעלי בנייה, בסגנונות ובצורות שונות, למן התקופה ההלניסטית, המצודות בירושלים, בבית-אל, בית-חורון, תמנה אמאוס ותקוע. ממלכת החשמונאים הרחיבה את מפעלי הבנייה, והותירה שרידים מרשימים הרבה מעבר לגבולות ירושלים, עד לשיאם בימי מלכותו של הורדוס, "הבנאי הגדול" בארמונותיו ובמפעלי המים שלו בירושלים בחברון, בהרודיון, ביריחו, במצדה ועוד.

לאחר תקופת שקיעה ודעיכת היישוב היהודי, בימי הכיבוש הרומאי, מתחדש יישוב רבגוני ומפותח ביהודה, ובעיקר בשפלת יהודה. בתקופה הביזנטית, הורחבו יישובים קיימים ונוסדו חדשים, הוקמו כנסיות ומנזרים, הוכשרו שטחים לחקלאות, והארץ היתה שרויה בפריחה כלכלית. עקבותיה
של התקופה הביזנטית ניכרים היטב בשרידי חוות ומתקנים חקלאיים, מנזרים וכנסיות רבות, מבצרים ומצודות. גם התקופה הצלבנית הותירה את רישומה בדמות כנסיות, מבצרים וחוות חקלאיות בכל רחבי יהודה, ששרידיהן קיימים עד היום, בירושלים, באבו-ע'וש, בעין חמד, בלטרון, בצובא ועוד. היישוב הערבי העמיק וטיפח את מסורות החקלאות, תרבות הטרסות, מפעלי הולכת המים, ומתקנים חקלאיים הפרושים על-פני שטחים נרחבים, ומעצבים את דמותו של הנוף האופייני ביהודה.