7 נציבים

הנציב-העליון היה תוארו של ראש השלטון הבריטי בארץ-ישראל בתקופת המנדט, המפקד העליון של הצבא והמשטרה, והוא שימש גם כנציב-העליון של עבר הירדן. הנציב קיבל את מינויו ממלך אנגליה, אולם נבחר לתפקידו על-ידי שר המושבות האנגלי. בבואו לארץ או בצאתו ממנה נהוג היה לקדמו ב- 17 מטחי תותחים. הפניה אליו היתה במילים "הוד מעלתו" או "הוד מעלתך". והוא היה האישיות הפוליטית הציבורית הבכירה בארץ.

ב- 28 שנות המנדט הבריטי בארץ-ישראל כיהנו בתפקיד הנציב העליון שבעה אישים – מדינאי אחד, ארבעה קציני-צבא בכירים ושני פקידים רמי דרג. בזיכרון הקולקטיבי המאוחר של בני היישוב היהודי זכורים רובם שלא לטובה, כמי שעמדו בראש האדמיניסטרציה הבריטית העויינת, בצורה זו או אחרת, את השאיפות הציוניות. האם אלה היו פני הדברים? ראוי לבדוק את אישיותם, דעותיהם ועמדותיהם של כל השבעה, אחד לאחד.

הנציב הראשון: הרברט סמואל

הרברט סמואל היה בן 50 בדיוק כשמונה לתפקיד הנציב-העליון הראשון ב- 1920. הוא נבדל משאר הנציבים לא רק בראשוניותו, אלא גם בעובדה שהיה היהודי היחיד מביניהם. עד שהגיע ארצה מילא תפקידים בכירים במולדתו. הוא היה חבר פרלמנט מטעם המפלגה הליברלית, שר הפנים ושר הדואר, ובתקופת מלחמת העולם הראשונה סייע רבות להשגת הצהרת בלפור, בניגוד לחלק ניכר מראשי הציבור היהודים-אנגלים שהתייחסו להצהרה באיבה. בבואו לארץ נתקבל על-ידי היישוב היהודי בהתלהבות. הוא נחשב ל"מושל היהודי הראשון של ארץ-ישראל לאחר אלפיים שנה". בימיו הראשונים בארץ בא בשבת נחמו, ברגל, ממשכן הנציב באוגוסטה-ויקטוריה שעל הר הזיתים לבית הכנסת "החורבה", ועלה לתורה ל"מפטיר" של "נחמו נחמו עמי", הפרק מישעיהו הנקרא לאחר אבל תשעה באב, והנוכחים בבית הכנסת לא הסתירו את התרגשותם ורבים מהם הזילו דמעות שמחה.

אולם עובדת יהדותו גרמה לו, ככל הנראה, לגלות זהירות מופלגת ביחס לערבים, ולדעת חוגים יהודים אף להעדפה, כנגד "מה יגידו". בעוד שבתחילת שלטונו הוא איפשר עליה יהודית גדולה, מאוחר יותר תמך בהגבלתה, בשל ההתנגדות הערבית. הוא גם מינה את חג' אמין אל-חוסייני הלאומני למופתי של ירושלים, מנהיג של ערביי ארץ-ישראל, וחשב שבכך יוכל למתנו. אולם יש לציין, כי הוא סייע ליישוב היהודי להתגבר על האבטלה הקשה שפקדה את חלוצי העליה השלישית, ולרוב נוטים לשכוח, כי התקופה ההירואית של סלילת-הכבישים התאפשרה רק באמצעות העבודות היזומות של הרברט סמואל.

בסיכום חמש שנות כהונתו בארץ-ישראל היו אורות וצללים. היהודים קיוו ממנו ליותר – והתאכזבו. בימיו התרחשו גם מאורעות 1921 ביפו. הערבים חשדו בו, כי מאחורי חזות הג'נטלמן הבריטי מתחבא המנהיג היהודי-ציוני. ערב סיום תפקידו נשמעו קולות בארץ שראוי לפנות לממשלת בריטניה שתאריך את כהונתו בארץ. אופיינית קריקטורה שהופיעה בעיתון הומור יהודי ב- 1925, שבה נראה סמואל עולה על כבש ספינה העתידה לקחת אותו מהארץ, ויהודי וערבי מושכים בכנף מעילו ומנסים להשאירו כאן.

סמואל האריך ימים ושנים (הוא נפטר בשנת 1963 בגיל 93) כחבר בית הלורדים בלונדון. דיעותיו לא תמיד עלו בקנה-אחד עם אלה של המנהיגים הציונים ומדינת ישראל, אולם עד סוף ימיו נשאר קרוב למפעל הבנייה בארץ-ישראל. בנו אדווין, חי בארץ, היה פקיד בכיר בשלטון המנדט ובמינהל הציבורי בישראל. נכדו, פרופ' דוד סמואל ממכון וייצמן, הוא האזרח הישראלי היחיד שבזכות הסבא נושא תואר לורד ויושב מדי פעם בבית הלורדים בלונדון.

הנציב השני: פילדמרשל לורד פלומר

לורד פלומר הגיע לארץ-ישראל ב- 1925, בן 68. לעומת סמואל המדינאי היה פלומר איש צבא. הוא לחם ב"מלחמת הבורים" בדרום-אפריקה כנגד המתמרדים האפריקניים, ובחזית אירופה במלחמת העולם הראשונה, הצטיין, וב- 1919 התמנה לפילדמרשל, הדרגה הבכירה ביותר בצבא הבריטי וכן זכה לתואר אצולה. באותה שנה נתמנה כמושל האי מלטה, וממנו הגיע לירושלים.

פלומר נחשב לאחד הנציבים התקיפים ביותר, ועובדה היא, כי בכל שלוש שנות נציבותו שקטה הארץ. היהודים ידעו להעריך את עמידתו האיתנה נגד האיום הערבי "לעשות צרות" אם היהודים יכניסו את דגל הגדודים העבריים למשמרת בבית-הכנסת "החורבה" בירושלים. הדבר קרה בראשית ימי שלטונו, ומשלחת ערבית התייצבה לפניו והזהירה אותו, כי אם תתבצע התוכנית היהודית, "היא אינה אחראית לסדר בעיר". תשובתו של פלומר היתה חד משמעית: "אין אתם, רבותי, מתבקשים להיות אחראים לדבר. אני הוא האחראי, ואני אהיה שם".

בתקופתו של פלומר הבשילו מספר תהליכים שהחלו בימי סמואל. ביניהם: הכנסתו לשימוש של הכסף הארץ-ישראלי, שעליו מופיעות שלוש השפות הרשמיות: אנגלית, עברית וערבית. הוא גם סייע לישוב היהודי בתקופת המשבר הגדול שלאחר בוא העליה הרביעית. נהוג היה לומר בימים ההם שתקיפותו של פלומר "שווה בטליון (גדוד) שלם". ואמנם, זמן לא רב לאחר סיום תפקידו, פרצו מאורעות תרפ"ט – 1929.

הנציב השלישי: ג'ון צ'נסלור

סיר ג'ון רוברט צ'נסלור, שכיהן כנציג העליון הבריטי בארץ-ישראל בשנים 1931-1928, נחשב לחלש שבין כל הנציבים. בבואו לירושלים היה בן 58, ומאחוריו נסיון עשיר כפקיד קולוניאלי במושבותיה של בריטניה באפריקה ובאיים הקריביים.

ארץ ישראל נתפשה בעיניו כ"עוד קולוניה", אך עד מהרה למד על בשרו עד כמה קשה לנהל אותה. בשנת כהונתו הראשונה בארץ הלך והסלים הסיכסוך בין היהודים לערבים סביב הכותל המערבי בירושלים, ובאוגוסט 1929 פרצו, ביוזמת הערבים, מהומות דמים קשות. הנציב העליון נעדר מן הארץ (הוא היה בחופשה באנגליה), וכשחזר, מיהר לפרסם כרוז בגנות הפורעים הערבים. הדבר הרגיז את המנהיגות הערבית ולאחר ימים אחדים פירסם הנציב כרוז שני, מאוזן בהרבה, שבו קבע, כי ייענשו מפירי הסדר משני הצדדים.

קשריו עם היישוב היהודי היו רופפים, אם-כי בראשית תקופתו הפתיע בבואו להצגה חגיגית של תיאטרון "הבימה" בירושלים, והיה בכך – כפי שקיוו היהודים – אות לבאות. בסופו של דבר לא נחשב לנציב "אנטי-ציוני", אולם לנציב "שאינו אוהד את מטרות הציונות בארץ-ישראל".

הנציב הרביעי: ארתור ווקופ

סיר ארתור גרינפל ווקופ היה בן 57 בבואו ארצה בסוף 1931, ונראה מבוגר מגילו. הבריטים ביקשו, ככל הנראה, למנות "פלומר שני" ושיגרו לארץ, שוב, איש צבא בכיר לשעבר. במלחמת העולם הראשונה היה ווקופ מפקד אוגדה של צבא הודי, והשתתף בקרבות נגד התורכים בעיראק. לאחר המלחמה הועלה לדרגת גנרל ופעל בתפקידים צבאיים-מדיניים, כמו פיקוח על הגבלת החימוש בגרמניה.

ערב מינויו לתפקידו בארץ-ישראל היו היחסים בין בריטניה להנהגה הציונית בשפל. לאחר פירסום "הספר הלבן" של פספילד שהציע לצמצם את ההתחייבויות כלפי היישוב היהודי. קם רעש בעולם היהודי. חיים וייצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, התפטר, והאנגלים חזרו בהם והתייעצו על אודות הנציב המוצע. וייצמן מספר בזכרונותיו, כי לאחר צ'נסלור החלש, ביקש ראש ממשלת בריטניה, מקדונלד, "איש חזק", אך כפי שאמר לווייצמן, "הייתי רוצה למנות גנרל, אבל אדם שיעשה את המלאכה בראשו ולא ברגליו". ואת המלאכה הזו ביצע, טוב למדי, הנציב העליון ווקופ במשך יותר משש שנים.

ווקופ נכנס לתפקדו בנובמבר 1931 וסיימו בפברואר 1938, כלומר פרק-זמן של יותר משש שנים. בתקופת נציבותו הארוכה חלו בארץ, לא מעט בהשפעתו, שינויים מפליגים, בעיקר בכל הקשור ליישוב היהודי. היקפו של זה יותר מאשר הוכפל, משפתח ווקופ את שערי הארץ ליהודי גרמניה, בעקבות עליית היטלר לשלטון. יחד איתם הגיעו ארצה רבבות מיהודי פולין, רומניה, יוון, תימן וארצות נוספות.

שנותיו הראשונות של ווקופ בארץ היו, מבחינת היישוב היהודי, מעין ירח-דבש מתמשך. ווקופ הירבה להיפגש עם מנהיגים יהודים, כמו ארלוזרוב, בן-גוריון ושרתוק, כיבד בנוכחותו מופעי תרבות, התיידד עם אמנים ונטל חלק באירועים חגיגיים, כמו בטקס הנחת אבן-הפינה לבית "הבימה" בתל-אביב (הוא היה מעריץ של חנה רובינא) ובחנוכת כפר-שמריהו. הוא נחשב לידיד היישוב ואף שכמה ממעשיו לא היו אהודים (כמו מאמציו להקים מועצה מחוקקת), לא העיב הדבר על היחסים.

לאחר פרוץ מהומות-הדמים באביב 1936, שהתפתחו ל"מאורעות" שנמשכו שלוש שנים ("המרד הערבי"), נחלש מעמדו. הוא הפגין הססנות וייתכן, כי הדבר נבע מהוראות סותרות שקיבל מלונדון. בתחילת 1938 פרש. אות לידידותו ליישוב היהודי, אף ביומו האחרון בארץ, יכול להעיד המכתב שהעביר למשה שרתוק, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, דקות לפני עלייתו למטוס, בעצם ימי המאורעות: "שורה אחרונה כדי לספר לך כמה מרוצה הייתי כששמעתי זה עתה מפי ארצ'י ויוול (מפקד הצבא הבריטי בארץ) על ההגנה האמיצה והמוצלחת של היישוב ליד בית-שאן (טירת-צבי, שהדף התקפה ערבית ב- 28.2.1938)… יש לי הרגשה שספורים ימי הצלחתן של הכנופיות המזויינות (הערביות), ואני מאמין שגם מקרי הרצח יתמעטו… חשבתי, ידידי הטוב, שעלי לספר לך מהי השקפתי האופטימית יותר".

ווקופ נפטר בשנת 1947, בגיל 73.

הנציב החמישי: הרולד מקמייכל

מחליפו של ווקופ, הרולד מקמייכל, היה נציב עליון משנת 1938, ושימש בתפקיד שש שנים וחצי. מקמייכל היה פקיד בריטי בכיר, ששירת קודם לכן, בין השאר, כמושל כללי של סודאן וכנציב-עליון בטנגניקה שבאפריקה המזרחית (כיום טנזניה). הוא היה בן 56 בבואו ארצה, והגיע בתקופה קשה של מהומות-דמים שיזמו הערבים. בכל תקופת נציבותו בירושלים נשבה צינה מארמונו בהר-העצה-הרעה שבדרום העיר, כלפי הישוב היהודי.

נכון שהשינוי במדיניות הבריטית, לכיוון אנטיציוני, לא נבע ממנו, שכן הוא פעל בזמן שהממשלה הבריטית החליטה על פיוס הערבים והקפאת היישוב היהודי בארץ. "הספר הלבן" שפורסם בשנת 1939 צימצם את העליה למינימום ואסר על רכישת קרקע על-ידי היהודים ברוב חלקי הארץ. אולם אין ספק, כי מקמייכל מילא בדקדקנות את מדיניות "הספר הלבן", גירש מעפילים מחופי הארץ ועמד בראש המסתייגים מגיוס יהודים מארץ-ישראל לצבא הבריטי במלחמת העולם השניה.

ביישוב היהודי התפתחו כלפיו רגשי-שנאה. הוא לחם בשצף-קצף ב"הגנה" ובמחתרות, ציווה על חיפושים ומאסרים, ונהג במעפילים באכזריות. בתחילת 1942, כשנודע על טביעת אוניית המעפילים "סטרומה" בים השחור, והתברר כי מקמייכל לא התיר אף את כניסת הילדים שהיו על סיפונה, התפרסם ברחבי הארץ כרוז, בעברית ואנגלית, בנוסח "מבוקש" של המשטרה, שבו נכתב: "רצח! סיר מקמייכל, הידוע כנציב העליון לפלשתינה (א"י) מבוקש עבור רצח 800 פליטים יהודים במימי הים השחור באניה "סטרומה". ערב סיימו את תפקידו, ב- 1944, ניסו אנשי לח"י להתנקש בחייו ביציאה מירושלים, בנסעו למסיבת-פרידה ביפו. מקמייכל נפצע קל, נהגו ושלישו נפצעו קשה.

מעניין, כי למרות אי-אהדתו הגדולה של מקמייכל ליהודים, הרי ממיסמכים שנתגלו בשנים האחרונות מתברר, כי הוא תמך בהקמת מדינה יהודית בחלק מארץ-ישראל.

הרולד מקמייכל נפטר ב- 1969, בגיל 87.

הנציב השישי: פילדמרשל לורד גורט

לורד גורט, היה צאצא למשפחה מיוחסת שהעמידה קצינים בכירים רבים. לפני בואו לארץ כיהן כראש המטה הכללי האימפריאלי וב- 1940 היה מפקד חיל המשלוח הבריטי בצרפת. לזכותו נזקף פינוי הצבא הבריטי מדנקירק עם כיבוש צרפת, פעולה שהצילה את עיקר הכוח הבריטי ואיפשרה את המשך מאבקו. ב- 1943 הוענקה לו דרגת פילדמרשל ושנה אחר-כך נשלח לארץ-ישראל. בבואו היה בן 58.

הוא נחשב בזמנו לאוהד מסוייג של היישוב היהודי, אם-כי לאחר שנים פורסמו מיסמכים המוכיחים, כי התבטא כלפיו בכתב בצורה בלתי-אוהדת. מבין כל הנציגים שירת בארץ זמן קצר ביותר – שנה אחת. הוא שב לאנגליה לפי בקשתו, בשל מחלה. מספר חודשים לאחר מכן נפטר, בגיל 60.

הנציב השביעי: גנרל אלן קנינגהם

גנרל אלן קנינגהם היה אף הוא בן 58 בהישלחו לארץ-ישראל בשלהי 1945. מספר שנים לפני כן פקד על הגייסות הבריטיים שכבשו את אתיופיה מידי האיטלקים וקיבל כניעת צבאם. לעומת זאת נכשל בסוף 1941, מול צבא רומל, בשמשו כמפקד הארמיה ה- 8 הבריטית בחזית לוב. הוא הועבר לאנגליה, קיבל תואר של סיר, וב- 1945 נשלח לארץ-ישראל, להחליף את לורד גורט.

קנינגהם היה אחרון הנציבים. בעת כהונתו התרחש עיקר מאבקו של היישוב היהודי. חייו לא היו קלים: המאבק היהודי היה בתחומים מספר בו-זמנית (פעולות מרי ומחתרת אלימות, העפלה, התיישבות ופעילות מדינית); שר החוץ בלונדון, בווין, לחץ למדיניות נוקשה כלפי היישוב היהודי; גם ראשי הצבא הבריטי דרשו יתר תקיפות, בעוד שראש-הממשלה אטלי תמך במדיניות יותר מאוזנת. בראיה לאחור ובהתחשב בנסיבות, אין לומר שהיה עוין ליישוב היהודי במידה רבה ביותר.

הוא זה ש"סגר" את השלטון הבריטי בארץ. ב- 14 במאי 1948 סקר מסדר אחרון של חיילים בריטים בירושלים, ולאחר מכן נסע בשיירה מאובטחת היטב לשדה-התעופה קלנדיה (עטרות). משם טס לחיפה. תמונתו, ניצב זקוף על גבי סירה המובילה אותו לספינה שבה יעזוב את הארץ, היתה מן הסמליות ביותר ב- 1948. הוא הפליג מנמל חיפה בסיירת 'אוריאלוס', וכשזו הגיעה לגבול המים הטריטוריאליים עצרה והמתינה. בחצות ליל ה- 15/14 במאי ניצב הנציב המסיים על הסיפןן. תזמורת ניגנה את ההימנון הבריטי ונס הנציב הורד מהתורן. הספינה פנתה מערבה, לעבר מלטה. תם השלטון הבריטי בארץ-ישראל.

קנינגהם היה לא רק הנציב האחרון. הוא גם האריך ימים יותר משאר הנציבים. כשהלך לעולמו ב- 1983, היה בן 96.