מה ראה הנביא לספר על כרם דודו באזני השומעים? אך הנה הוא פונה אליהם –
פסוק ג: ועתה יושב ירושלם ואיש יהודה שפטו-נא ביני ובין כרמי
הם מוזמנים לדין, הם נקראים לשפוט משפט! ומה המשפט? משפט בין הכרם לבין בעליו! אווירת מתיחות משתררת. משפט בין אדם לצומח! ולא עוד אלא מתבקשים הם לשפוט "ביני ובין כרמי", לא הנביא מדבר עתה על ידידו אלא הידיד עצמו מדבר מגרון הנביא! רק עתה מאזין איש יהודה לדברי הדוד במישרין, בגוף ראשון. מה ראה הנביא להשהות את דברי פי דודו עד הנה?
דחייה זו מובנת ואף נחוצה בהתחשב עם עיקר כוונת הנביא. אילו שמענו מפי הדוד: "כרם היה לי… ואעזקהו ואסקלהו ואטעהו שרק ואבן מגדל בתוכו וגם יקב חצבתי בו" וכו', היו ה-אני המדבר ועבודתו עומדים במרכז. מעין נימת התפארות היתה משתמעת מדברי בעל הכרם: לא זו אף זו עשיתי לכרמי, טרחתי ועמלתי וכל זאת עשיתי! אך לא זוהי כוונת הנביא. יותר משהוא בא לפאר את מסירות הכורם, הוא בא להרים על נס את כל הטוב שהכרם קיבלו, את הדאגה המרובה שזכה לה! על כן מוטב שלא בעל הכרם יספר על עבודתו, לבל יטעו השומעים בכוונת הדברים ולמען יקבלו תיאור מהימן מפי שלישי העומד מן הצד. רק עתה, כאשר מדובר במשפט הכורם עם כרמו, ראוי לו לבעל הכרם להופיע בעצמו כתובע. הנה הוא מרצה את טענותיו באזני השופטים, אנשי יהודה:

פסוק ד: מה-לעשות עוד לכרמי ולא עשיתי בו?
מדוע קויתי לעשות ענבים ויעש באושים?
אין בעל הדין מאשים את יריבו במשפט. הוא בודק וחוקר את מעשיו כשופט את עצמו: "מה לעשות עוד לכרמי ולא עשיתי בו?" היש בעולם מעשה-השבחה אשר ייעשה לכרם - "ולא עשיתי בו?" זו כוונת השאלה; ברם, לא זו לשונה. ארבע המלים הראשונות: "מה לעשות עוד לכרמי?" הן כשלעצמן כבר שאלה: בהישמע רישא [=פתיחת הפסוק]זה נדמה שהמדבר סבור, כי אמנם יש מעשה הניתן "לעשות עוד לכרמי"! שמא שכח הכורם דבר-מה, שמא מבלי משים פסח על מעשה מן המעשים? אך הסיפא[=סיום הפסוק] מביא שינוי מפתיע. מסיום השאלה "ולא עשיתי בו?" נשמע בטחונו המוחלט של בעל הכרם שלא פסח על דבר, שאמנם עשה את הכול, את כל הניתן לעשות לכרם. אולם לא 'לכרם' אומר הכורם כי אם "לכרמי", כמו כבר לפני כן (פסוק ג): "ביני ובין כרמי". גם עתה אין בעל הכרם יכול לשכוח, כי הכרם - כרמו, מעשה ידיו, נטע שעשועיו. על כן גם בשעה שהוא ניצב עם יריבו למשפט - "מה לעשות עוד לכרמי…" ודווקא מפני שהכרם חביב ויקר לו כל כך, גובר הכאב מאד. לכן: "מדוע קויתי לעשות ענבים ויעש באושים?"
המשפט שהוא חזרה מילולית על פסוק ב\2, בתוספת מלת השאלה "מדוע" בראשו, מטעים את תמיהת השואל על הזרות בעובדה שעליה הוא מקשה. אחדים מן הפרשנים סבורים שניסוח השאלה אינו מדוייק. המלה "מדוע" העומדת בראש השאלה, היתה צריכה, לדעתם, לעמוד לפני "ויעש באושים", שהרי על מעשה הכרם מקשה הכורם!
וכך מבקש רבי יצחק אברבנאל ליישב את הקושיה:
"מדוע" דבק עם "ויעש", כלומר אחרי אשר עשיתי לי כל התקונים אשר זכרתי, עד שמפני זה קויתי לעשות ענבים, ולכן הוצרכתי לבנות המגדל והיקב בתוכו, מדוע אם כן עשה באושים?
ובדומה [ מפרשים גם] אחרים. אך גם אם זו משמעות שאלתו של בעל הכרם, הרי אין בפירוש זה תשובה על השאלה: מפני מה העמיד השואל את מלת השאלה "מדוע" בראש שאלתו, אם אמנם היא באה להקשות על מעשה הכרם? ונראה שאין כוונת השאלה ככוונה המיוחסת לה בפירוש הנזכר. הנחת הפירוש בעוכריו. מלת השאלה "מדוע" העומדת לפני "קויתי", עומדת במקומה. אכן שאלת הכורם באה בראש ובראשונה להקשות על תקוותו, על תוחלתו שנכזבה! מסתבר ש"מדוע" מוסב גם על "ויעש באושים" (על דרך: "מושך עצמו ואחר עמו"), כמשמע "מדוע" בפרק נ, ב: "מדוע באתי ואין איש, קראתי ואין עונה" (מדוע קראתי ואין עונה). אך יותר משהשואל מקשה על פעולת הכרם, הוא מקשה על ציפיותיו. כך מדבר האדם שגדל כאבו עד מאד. ברוב צערו הוא עושה בבשרו כשרטת. באירוניה מרה, בלעג אכזרי מאשים הידיד את - בעל הכרם, את עצמו! האשמה היא ב"קויתי", בכך שבעל הכרם קיווה לפרי משובח. האם לא מראש צריך היה לדעת, כי אל לו לתלות תקוות בכרמו? "מדוע קויתי לעשות ענבים?"
השאלות מהדהדות בחללו של עולם. השופטים שותקים. אין בפיהם תשובה על שאלות הכורם. אבל גם על "שפטו-נא" אין כל תגובה. האם לא התברר להם, מי האשם? ודומה, כי דווקא משום כך הם שותקים. רבי יצחק אברבנאל:
והנה השופטים עמדו, לא ענו עוד, כי ראו שהם גם כן נתפשים באותו עוון.
הם אינם משמיעים הודעה על הדין. על-כן משמיעה שתיקה - הודאה.



קטעים נוספים על משל הכרם:
אשירה נא לידידי : הפתיחה למשל הכרם של ישעיהו
אשירה נא לידידי : פניית בעל הכרם למאזיניו במשל הכרם
אשירה נא לידידי : דין הכרם הסוררת
אשירה נא לידידי : חתימת משל הכרם
אשירה נא לידידי : מבנה משל הכרם בספר ישעיהו
אשירה נא לידידי : הערות על הוראת משל הכרם