הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה
החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה


תקציר
קטע זה עוסק בהשפעה שהייתה לרואים, אותם נביאים קדומים, על הנבואה הקלאסית. מישור מרכזי לבחינת השפעה זו הוא מקומו של הרואה/הנביא בהכנות למלחמות.



לבעיות הנבואה בישראל, תולדותיה ואופייה : חלק ג
מחבר: יצחק אריה זליגמן


אכן הנבואה הקלאסית רומזת להשפעה שהשפיעה עליה נבואת הרואים הקדומה לא רק בתיאורי מראות אלוהים וחזונות אלא בכל עצם הטרמינולוגיה שלה. רק אגב אורחא נעיר, כי במקום היחיד שבו מופיעים בנבואה הקלאסית הרואים והחוזים זה על יד זה (ישעיהו ל, י) הרי זוכים הם להערכה חיובית בהחלט מצד ישעיהו. הוא נוטה להזדהות אתם ועם עמדתם הרבה יותר מאשר הוא וחבריו שבין נביאי הספר עושים לגבי הנביאים הנזכרים בנבואותיהם (על יד הכוהנים). ברם, יתר חשיבות יש לייחס לעובדות דלקמן. ידוע הוא שבנבואה הקלאסית גוברת ההאצלה שבשמיעה על זו שבראייה ובכל זאת חסרים לה בעצם מונחים טכניים המורים במיוחד על ההאצלה שבשמיעה, ואף גילויי דבר ה' דרך השמיעה באים לידי ביטוי במונחים הלקוחים משטח הראייה (חזון, מראה). התיאור בשמואל א' ג משתמש בטרמינולוגיה של ראייה בשעה שכל תחושותיו של שמואל אינן אלא בשמיעה. ישעיהו אומר: 'חזות קשה הוגד לי' (כא, ב) וכן מגיד המשורר: 'אז דברת בחזון לחסידיך ותאמר' (תהלים פט, כ), אם כי אין כאן זכר למראות נבואה ממשיים. ועוד: בכותרות ספרי הנבואה – שחלקן הוא מאוחר למדי – אנחנו קוראים לא פעם: 'הדבר (המשא) אשר חזה' נביא פלוני (ישעיהו ב, א וכד'). מותר לראות בממצא זה סימן, שקדם לתקופת הנבואה הקלאסית, השומעת את דבר האלוהים, שלב של ראייה נבואית, דהיינו שלב הנבואה המאנטית, כפי שניסינו לתאר אותה למעלה, אשר מונחיה נשארו קיימים אף בעת שהתופעות פשטו את צורתן הראשונית וגם נתמלאו תוכן חדש. כדאי לציין שיש בו במעבר זה מההאצלה שבראייה להאצלה שבשמיעה, נטייה להפשטת צורות ההתגלות, וכן משום התמעטות של קרבת אלוהים. כאן יש מקום להזכיר את דברי איוב (מב, ה) 'לשמע אזן שמעתיך ועתה עיני ראתך' (והשווה גם ישעיהו מח, ו).
יחס דומה מאוד בין תחושות הראייה והשמיעה מוצאים אנו בכמה וכמה מקומות בספרות היוונית העתיקה מהומירוס עד אפלטון. המשורר מבקש מאת האלים שיחונו אותו דעת "הלא אתם עדי ראייה לדברי על, ואנו בני תמותה אין לנו אלא שמיעת בת-קול בלבד". סימן נוסף למוצאה של הנבואה הקלאסית מהנבואה המאנטית יש לראות בהופעתו הבלתי נדירה של האות, ובייחוד של הפעולה הדראמטית המלווה את נבואותיהם של נביאי הספר. אמנם במסגרת זו היא אינה באה אלא לחזק ולממש כביכול את הדיבור הנבואי, אך מכל מקום יש בה מעין שיור מהתקופה שבה כל עצמה של הנבואה לא היתה כי אם הצבעה לעתיד: "כי עד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב".
אם נכון הוא כי נבואת הרואים הקדומה השאירה רישומיה בנבואה הקלאסית, הרי עלינו לשאול אם נוכל לעמוד ביתר דיוק על היחס ההדדי הקיים בין שתי התופעות. יתר על כן, אולי יעלה בידנו להצביע על מסיבות שנבואת הרואים קשורה בהן ועל היסודות בתוכנה אשר עשויים היו לפי אופיים ולפי מקומם בחיי החברה הישראלית לשמש כוח דחיפה לצמיחתה של הנבואה הקלאסית ולהתפתחותה? חושבני שבאמת קיימת אפשרות כזאת. הרי יש סוג אחד של דרישה באלוהים על ידי הרואה שאנחנו מכירים אותו למדי: דורשים באלוהים כשהצבא עומד לצאת למערכת הקרב. מוצאה של דרישה זו בנסיבות חיי החברה הישראלית ברורה היא וניתנת לתיאור (אם כי ספק הוא אם החוקרים הספיקו להכיר עד כה בחשיבותו של סוג זה לגבי הבעיות המעסיקות אותנו במאמר זה).
תפקידם המיוחד של הכהן, הרואה והנביא במסיבות אלה השפיע השפעה רבת תוצאות על השתלשלות הנבואה בישראל, ונדמה שכאן נוכל לעמוד ממש על מקום שילובה של הנבואה הקלאסית בחיים החברתיים של ישראל.
בראשונה לבש גם הסוג הנידון של הדרישה באלוהים צורה של פנייה אל הכהן – ובשלב זה בולט בייחוד הדמיון שבין דמותו של זה ובין דמות הבָּארו הבבלי והכאהִן הערבי: הכהן מגיד את משפט 'האורים ותומים' שעל פיו יוצאים ובאים צבאות בני ישראל (במדבר כז, כא); במחנהו של שאול נמצא כהן נושא אפוד והלה תובע לקרוב אל האלוהים על מנת לשמוע את משפטו ואת החלטתו (שמואל א' יד, לו-לז); באותו אופן ממש מגיש אביתר הכהן את האפוד אל דויד והאלוהים עונה על שאלתו אם לרדוף אחרי גדוד העמלקים (שמואל א' ל, ז-ח).
לפני קרב הכרעה נגד הפלשתים שואל שאול לשווא בה', אשר אינו עונה אותו לא בחלומות, לא באורים לא בנביאים (שמואל א' כח. ו). וכאן התשובה האלוהית עוברת מרשות הכוהנים לרשות הנביאים, כפי שהזכרנו זאת כבר למעלה; בפרק המפורסם במלכים א' כב רואים אנו את דמותו של הנביא המנבא את תוצאות הקרב העומד להתרחש; מלכי ישראל ויהודה פונים אל אלישע בהיותם במדבר אדום וקרובים למות בצמא, והלה מתנבא ברוח ה' ומשמיע כי הנחל ימלא מים וישקה את המלכים ואת מקניהם, ולא עוד אלא שהאלוהים ימסור את מואב בידיהם (מלכים ב' ג, טז-יט); ספר דברי הימים מייחס את תפקיד "נביא המחנה" באמצע המאה התשיעית ליחזיאל הלוי מבני אסף, אשר עליו צולחת רוח ה' בתוך הקהל והוא מזרז את הצבא לאמור: 'אל תיראו ואל תחתו… מחר צאו לפניהם וה' עמכם' (דברי הימים ב' כ, יג–יז); כן ראוי לתשומת לב הכתוב בדברי הימים ב' כו (ה-ו) המעיד על עוזיה מלך יהודה כי הוא עשה את הישר בעיני ה': 'ויהי לדרש אלהים בימי זכריהו המבין בראות האלהים ובימי דרשו את ה' הצליחו האלהים ויצא וילחם בפלשתים'. כוח הוכחתם של שני מובאים האחרונים אולי נחלש במקצת מפני שניכרים בהם רישומי מגמתו של ספר דברי הימים וסגנונו המיוחד (ההטפה הלוויית והאידיאל הדתי שבביטוי "דרש אלהים", שבו משתמש המחבר בגיוון קצת נבדל מהוראתו בשאר ספרי המקרא). בכל אופן, ברור הוא, שבעל הספר אינו יכול לתאר לעצמו שהעם יוצא ללחום את מלחמותיו בלי שהרואה-הנביא יעמוד ויכריז את תוצאות הקרב או יזרז את הצבא. ביאור זה יקבל אישור נוסף, אם יותר להניח כי המצב המשוער כאן מונח גם ביסודם של כמה מזמורי תהלים. נדמה, למשל, שאנחנו שומעים בתהלים כ נבואת ישועה מפי רואה-נביא, המיועדת למלך שהוא גם שר הצבא ביום צאתו לקרב ('ימלא ה' כל משאלותיך, עתה ידעתי כי הושיע ה' משיחו' וגו').
וכן משתכללת התמונה לפני עינינו. תפקידו העיקרי של הרואה הישראלי, או בכל אופן הצד הלאומי שבתפקידו, קשור בעת צאת הצבא למערכות הקרב. לפי מסורת עתיקת יומין יוצא באותה שעה גורלית מפיו של הרואה-הנביא דבר האלוהים הטעון כוח, והגוזר את גזר דינם של ישראל ושל אויביו גם יחד (ואולי גם תורם לביצועו). נדמה שמסורת זו השאירה רישומים עמוקים בתוכנה של 'הנבואה הקלאסית ובאופייה.



לקריאת פריטי המאמר:
לבעיות הנבואה בישראל, תולדותיה ואופייה : חלק א
לבעיות הנבואה בישראל, תולדותיה ואופייה : חלק ב
לבעיות הנבואה בישראל, תולדותיה ואופייה : חלק ג
לבעיות הנבואה בישראל, תולדותיה ואופייה : חלק ד
לבעיות הנבואה בישראל, תולדותיה ואופייה : חלק ה

ביבליוגרפיה:
כותר: לבעיות הנבואה בישראל, תולדותיה ואופייה : חלק ג
שם  הספר: ארץ ישראל : מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה. כרך ג' ספר קאסוטו
מחבר: זליגמן, יצחק אריה
תאריך: 1954
הוצאה לאור: החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה
הערות: 1. מתוך סידרה: ארץ ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית