עמוד הבית > ישראל (חדש) > שלטון וממשל > יחסי חוץעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > יהודים בתפוצותעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ההיסטוריה של מדינת ישראל > מדינת ישראל והעולם היהודיעמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > ישראל מדינת העם היהודי > יחסי ישראל תפוצותעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > היסטוריה של מדינת ישראל > מדינת ישראל והעולם היהודי
מקסם


תקציר
יחסי מדינת ישראל ויהדות התפוצות לאורך השנים - בחינה מחודשת של השאלה לאור המשבר הנוכחי ביחסים.



ישראל והתפוצות : על פרשת דרכים
מחבר: ד"ר אבי בקר


בנימין זאב הרצל ואחד העם ניהלו לפני כ-100 שנה ויכוח, שהיה פחות רלוונטי להגדרת הציונות בזמנו, והוא יותר אקטואלי היום בתקופה של משבר ביחסי ישראל והתפוצות. הרצל, בקטעים הפחות ידועים והפחות מצוטטים ממשנתו, התייחס גם למצב יהדות העולם לאחר הקמת המדינה. ב"אלטנוילנד" הוא כתב כי בתוך 20 שנה לאחר הקמתה של המדינה היהודית תיעשה האמנציפציה לעובדה מוגמרת, והיהודים יוכלו להתבולל בגלוי ובלי שום חשש. במכתב לצאר ניקולאי השני מנובמבר 1899, הסביר כי הציונות תפתור את בעיית היהודים הרוצים לצאת, אלה שאינם יכולים להשתלב בארצות מגוריהם, ואילו אלה שיישארו מאחור ישתלבו באוכלוסיית הרוב בנישואי תערובת. הרצל סיכם: בדור הבא הם ייעלמו ויחד אתם ייעלם כל המשא המכוער והמכביד על נוצרים ויהודים כאחד.

אחד העם, כידוע, ניהל מאבק כנגד ראשי התנועה הציונית, ובמיוחד נגד הרצל ומקס נורדאו, אשר הדגישו את העבודה המדינית, אך הזניחו את העבודה התרבותית ובעצם הפגינו זרות לערכים ולתרבות יהודית. הציונות של אחד העם דיברה על מדינת ישראל כ"מרכז רוחני" לתפוצות מתוך הנחה, שגם לאחר הקמת המדינה יישארו יהודים בתפוצות ויהיה צורך חיוני להגן עליהם מפני התבוללות ומפני שממה תרבותית.

בשנת היובל למדינת ישראל מוצאת את עצמה יהדות העולם בהגדרת מצב המשקפת את הפרדוקס היהודי בן זמננו: "טוב ליהודים ורע ליהדות". מצד אחד טוב ליהודים: הצלחה מסחררת וחסרת תקדים בהיסטוריה היהודית של השתלבות היהודים בגולה בכל תחומי החיים: בפוליטיקה, בכלכלה, בתקשורת, בתרבות ובאמנות. מאידך, רע ליהדות: ההתבוללות אוכלת כל חלקה טובה ומגיעה לממדים מחרידים של ממוצע כ-50% ביהדות ארה"ב, ובקהילות מסוימות בארה"ב ומחוצה לה מגיעים נישואי התערובת ל-80%-90%.

צדק הרצל כשצפה את הידרדרות האנטישמיות, אם כי קשה היה גם בכושרו הנבואי לחזות את זוועות השואה, והדגיש לכן את העבודה המדינית הדחופה. לעומתו, סיפק אחד העם את התשובה לדילמה שתהפוך לאקטואלית דווקא לאור הגשמתה והצלחתה של הציונות - כיצד לבנות את תשתית יחסי ישראל-תפוצות לכשתקום המדינה. ברור שכיום לא ניתן לבסס את הציונות על מושג "שלילת הגלות" כפי שעשו זאת בעבר. יש לקבל את המציאות של חיים יהודיים בגולה כתופעת קבע שעמה יש להתמודד ובאמצעותה להרחיב, לשכלל ולעדכן את משמעותה של הציונות.

יחסי ישראל-תפוצות עוברים כיום תמורות מהותיות, ובהעדר תכנון מוקדם נקבעות העובדות בשטח. אין ספק שהמסגרות הקיימות מבחינה מבנית ומוסדית יידרשו לרפורמות בסיסיות, כמו שגם ברור כי מהות היחסים תאלץ להתבסס על תכנים וזיקות אחרות. מבחינה מבנית מוסכם כי מסגרות הסוכנות היהודית, התנועה הציונית והמגביות כבר אינן יכולות לעמוד באתגרי המציאות המשתנה. הסוכנות וההסתדרות הציונית עוברות רפורמות מבניות כניסיון לבסס אותן על תקציב קטן יותר כמו גם על מבנה פונקציונלי שידגיש את מטרות העלייה והחינוך היהודי ויתבסס על צוות מקצועי עם השפעה מופחתת של המפלגות והממסד הפוליטי בישראל.

במשך שנים רבות הושתתו יחסי ישראל-תפוצות בתחום המוסדי על מערכת התרומות עבור מדינת ישראל. הצרכים היו לגיטימיים, ומדינת ישראל הצעירה שנאבקה בקשיי קיום ותשתית, נזקקה לסיוע שסיפק ליהדות התפוצות גם את הדרך להזדהות ולקחת חלק במאבק לביסוסה של מדינת חלומם. כמו בכל מערכת ביורוקרטית נוצרו יחסי תלות הדדיים וגם לעתים ניוון ביורוקרטי ופוליטיזציה של חלוקת הכספים. מערכת הסוכנות היהודית התבססה על איזון בין נציגי המפלגות בישראל, על בסיס כוחם הפוליטי בכנסת, לבין נציגי התורמים בחו"ל ולצדם גם נציגי ארגונים ציוניים. השילוב בין "בעלי המאה" מחו"ל לבין הנציגים הפוליטיים מישראל הביא להישגים רבים בתחומי העלייה והקליטה, ההתיישבות והחינוך היהודי, אך בהדרגה המבנה התיישן ומיצה את עצמו. החיכוכים בין הצדדים גדלו והלחצים לרפורמות גברו.

המשבר הכספי חשף את המחלוקות על דרכי הניהול של המוסדות, אך הדגים גם את פשיטת הרגל של התפיסה שניתן לבסס את מערכת היחסים בין ישראל לתפוצות על בסיס של תרומות כספיות וחלוקתן. מוסד החלוקה, ששורשיו עוד הרבה לפני הקמת המדינה ובטרם הוקמה התנועה הציונית, עבר מן העולם והפך להיות אנכרוניסטי. הוא אנכרוניסטי דווקא בזכות הצלחת הציונות, כי כבר לא ניתן לשווק את ישראל כמדינה ענייה ופושטת יד. המנהיגות החדשה של ישראל, מעצמה כלכלית עם יצוא מתקדם בתחום הטכנולוגי ותל"ג (תוצר לאומי גולמי) של 17,000 דולר לנפש, צריכה הייתה לאמץ שפה שונה של פנייה ליהדות העולם. ראשי הקהילות היהודיות בעולם, מבחינתם, הבינו כי את המערכה לשמירת הזהות היהודית בביתם לא ניתן לנהל על המסרים הקלאסיים של טראומת השואה, המאבק למען יהודי בריה"מ או הסיוע לישראל הנאבקת באויביה ומשוועת לסיוע כלכלי. ברגע שנכנסו מנהיגי התפוצות למערכה על שמירת "ההמשכיות היהודית" ולמאבק בהתבוללות, הבינו שיש להפנות יותר ויותר משאבים פנימה, לחיזוק הקהילות. כשמדובר בערכים ובמשאבים כלכליים ברור כי לכל הקצאה יש מחיר, ושינוי בסדרי עדיפויות מחייב קיצוץ וויתור על מטרות של העבר. שידוד המערכות החל והוא מתחולל לנגד עינינו.

השינויים בחברה הישראלית, שהפכו אותה ליותר אינדיבידואליסטית, פחות חלוצית ולעתים נהנתנית, רק מגבירים את הניכור עם התפוצות. יהדות התפוצות שניסתה לעתים לפצות על העדר החינוך היהודי הבסיסי בטיפוח ההזדהות עם ישראל האידיאליסטית הנאבקת על קיומה, נאלצת להכיר בשינויים ולשנות כיוון. המחלוקות הפנימיות בתוך החברה הישראלית, במיוחד בין דתיים לחילוניים, מקשות על יצירת גשר ההידברות החיוני בין ישראל לתפוצות. בעוד יהדות התפוצות נרתמת לחיזוק שורשיה היהודיים, באופן פלורליסטי בכל הזרמים הדתיים שם, הרי במדינת ישראל זירת המאבק בין דת ומדינה היא פוליטית וקשורה בטבורה למנגנוני השלטון ולחלוקת תקציבים בין חלקי השסע הישראלי.

הישראלים יכולים ורשאים להתגאות בעובדה שנישואי תערובת אינם קיימים כמעט בחברה שלהם, ובכך שהמדינה היהודית היא ביתם של 40% מן האוכלוסייה היהודית בגיל בית-ספר בעולם כולו ושל שני שלישים מהרשומים לבתי-ספר יהודיים. אין ספק שישראל נעשתה לכוח הדומיננטי בזהות היהודית בת-זמננו ובתרבות היהודית הכלל-עולמית, אבל אין שום ערובה שכך יהיה מכאן ואילך, לצמיתות. השאלה המעיבה על עתידה של ישראל נוגעת לוויכוח הפוסט-ציוני, שכבר יצא ממגדלי השן האקדמיים והחל להשתקף באמצעי התקשורת ההמוניים ואפילו בפגישות חברתיות קלילות. עדיין מוקדם מדי לקבוע אם הפוסט-ציונות היא רק הלך-רוח חולף או מגמה היסטורית שיש בה, לפי אחדים מדובריה, לבשר עידן המכוון לכונן רפובליקה ישראלית חסרת כל תוכן יהודי.

התשוקה העזה של ישראלים רבים לשוב ל"נורמליות" לאחר שנים כה רבות של מתחים ואיומים, מופיעה בדיוק בזמן שיש צורך במעורבות ישראלית גדולה יותר בחיי הפזורה. מדרך הטבע, היחסים בין ישראל ליהודים שמחוצה לה מציגים תופעה ייחודית ואנומלית. דברי חז"ל במסכת פסחים - צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרן לבין האומות - מעוררים מבוכה, אבל משקפים את המציאות של המצב היהודי. אפשר לפרשם כנקודת ראות פזורתית של הקיום היהודי, כשיקוף של תאוות שרידות יהודית באמצעות פיזור, או כחזון על השליחות להפצת אור לגויים. בכל מקרה, לפנינו היגד ריאליסטי על הפיזור היהודי, שישראלים וציונים חייבים להשלים עמו בבואם להעריך מחדש את הציווי של "שלילת הגולה".

הוויכוחים המתפרצים מדי פעם בסוגיית "מיהו יהודי" או "חוק ההמרה" (מיהו הרב המגייר), נוגעים בלב לבה של האידיאולוגיה הציונית, אופייה היהודי של המדינה וביחסי ישראל-תפוצות. "חוק השבות" שנחקק בכנסת ב-1950 מציג למעשה את התפיסה שכל יהודי בעולם הוא אזרח ישראלי בפוטנציה ומאפשר לו לבוא כעולה ולהיות אזרח מן המניין. הוויכוח על "מיהו יהודי", הקשור ישירות להגדרת "העולה" ב"חוק השבות" ו"חוק ההמרה", נוגע ישירות בהכרה שתעניק מדינת ישראל לגיורים בזרמים השונים בדת היהודית (אורתודוקסי, קונסרבטיבי ורפורמי) הרווחים בעיקר בארה"ב. מדי כמה שנים, בלחץ של המפלגות הדתיות, מתחולל משבר ממשלתי בסוגיות אלה, ולאחרונה גוברים התסכול וההתמרמרות בקרב יהודי התפוצות. קשה ליהודי ארה"ב, החיים בחברה שבה יש הפרדה בין דת ומדינה, להבין כיצד מנסה כנסת ישראל לקבוע בחקיקה עקרונות דתיים אשר יגדירו את יהדותם בתפוצות. התחושה שבהינף יד של עסקות קואליציוניות בכנסת מוכנות מפלגות, מימין וגם משמאל, להתחבר לדתיים כדי לערער על לגיטימיות הגדרתם כיהודים, מגבירה את הנתק שמעמיק והולך בין ישראל לתפוצות.

דווקא בעולם מתכווץ, שבו התקצרו המרחקים והתחוללה מהפיכה תקשורתית, הולך וגדל ה"קצר" בין ישראלים ליהודים בתפוצות. בתקופה של "שטייטל גלובלי" חוזרים הכיתתיות והשסע גם ליחסים בין ישראל לתפוצות. כשמו של קובץ המאמרים של אחד העם ניצבים יהודי העולם "על פרשת דרכים". העקרונות והמבנים של פעם כבר אינם מספקים את התשובה למציאות החדשה. האתגר העומד בפני העם היהודי כאן ושם הוא לנסח מחדש את סדרי העדיפויות ואת מערכת היחסים שישרתו את היהודים בפזורה במאבקם בהתבוללות וגם יאבקו בהלכי הרוח בישראל הנוטים לניכור ולהתרחקות מהתפוצות.

* ד"ר אבי בקר - מנכ"ל הקונגרס היהודי העולמי בישראל

ביבליוגרפיה:
כותר: ישראל והתפוצות : על פרשת דרכים
מחבר: בקר, אבי (ד"ר)
שם  הספר: אישים ומעשים בישראל : ספר היובל
עורכי הספר: אהרוני, שרה; אהרוני, מאיר
תאריך: 1998
הוצאה לאור: מקסם
הערות לפריט זה: 1. ד''ר אבי בקר - מנכ''ל הקונגרס היהודי העולמי בישראל.

הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית