הבירה (השיכר) ידועה כמשקה פופולרי עוד מימי קדם. האדם היה מודע מאז ותמיד ליתרונותיה התזונתיים והחברתיים, והיא הפכה לחלק בלתי נפרד מתרבותו במשך השנים. מקורה של תעשיית הבירה במזרח הקדום ובאזורנו, ולמרות האקלים החם ברוב ימות השנה, נשמרה תמיד החיבה למשקה התוסס.
הבירה - המשקה שרבים נוטים לזהותו עם ארצות אירופה, החלה את דרכה דווקא במזרח הקדום - במצרים, מסופוטמיה ואזורנו, שם גידלו דגן רב החיוני להכנתה, מתי בדיוק החל ייצור הבירה אין אנו יודעים, ישנם חוקרים הטוענים שייצורה החל עם ביות הדגן באלף ה- 8 לפנה"ס, אך העדויות הקדומות ביותר, משקעי בירה בקנקנים, וכתובת בה מוזכרות נשים המבשלות בירה - ("חנאקת" במצרית), נמצאו בקברים מראשית האלף השלישי לפנה"ס במצרים. המירשם הקדום ביותר להכנת בירה ("קאש" בשומרית "שיכרו" באכדית ו"שיכר" בעברית), מופיע במיתוס שומרי בו מתואר משתה אלים (באלף השלישי לפנה"ס). ואילו המירשם המפורט ביותר מופיע בהימנון לנינכסי, אלת הבירה השומרית (המאה ה- 18 לפנה"ס). עדותו המאלפת של זוסימוס מפאנופוליס, שחי בראשית המאה ה- 4 לספירה באלכסנדרי המתארת בפירוט הכנת בירה במבשלה המקומית, תיאור זה דומה להפליא לדרך בה נעשית כיום הבירה הסודנית הנקראת BOUZE (ממנה נגזרת המילה - BOOZE משקה חריף). עדויות נוספות הנוגעות להבנת תהליך ייצור הבירה נגלות על קירות הקברים במצריים הקדומה. בקברו של הפקיד תי (סוף האלף ה- 3 לפנה"ס) מתוארת מבשלת שיכר על כל שלביה. בנוסף למקורות המצריים הרבים מתארים ההיסטוריונים הקלאסים הרודוטוס, דיודורוס, סטרבו ופליניוס, סוגי בירה שונים. מקור המילה בירה במילה הלטינית BIBERE=לשתות.
 |
תעשייה עתיקת יומין |
תהליך ייצור הבירה במצרים החל בחלוקת כמות הגרעינים (שעורה בעיקר), לשליש ושני שליש, שליש מהגרעינים הושרו במים והגרעינים החלו לנבוט בהופכם את העמילן העצור בהם לסוכר, כדי לעצור את התהליך הם יובשו. התוצאה היתה לתת. חלק הארי מהכמות נכתש ונשחק לקמח שאותו עירבבו עם מים ותבלינים שונים כגון: דבש, תאנים, צמח התורמוס ועשב הפיגם המריר, על מנת ליצור בצק שנאפה קלות ללחם (התבלינים נתנו טעם לסוגי הבירה השונים, הכשות שנותן טעם מריר לרוב הבירות היום הוסף למשקה רק במאה ה- 17 באירופה). את כיכרות הלחם, הלתת והמים עירבבו באגנים לעיסה. שמרים שנמצאים באוויר ניזונו מהעמילן והסוכר שהלתת מספק והעיסה החלה לתסוס ולהפוך לאלכוהול. חימום העיסה זירז את התסיסה (לעיתים הוספו גם צימוקים להגדלת אחוז הסוכר), לאחר מכן סוננה התערובת לקנקנים חתומים שם תססה במשך מספר ימים עד שנמזגה לצריכה שוטפת. אחוזי האלכוהול בבירה נעו בין 4%-11%. במסופוטמיה היה התהליך זהה כמעט לחלוטין מלבד השלב הראשון שבו לא הופרדו הגרעינים אלא הונבטו כולם ואחר כך נאפו. ייצור הבירה היה נפוץ בכל משק בית, רוב העבודה נעשתה על ידי נשים ובמסופוטמיה כללה הנדוניה כלי בישול לבירה. לא פלא איפוא, שהבירה זכתה לאלות פטרוניות. חתחור - ממציאת תהליך בישול השיכר במצרים, ונינכסי - "האלה אשר ממלאה את הפה" במסופוטמיה. מבשלות תעשייתיות היו במקדשים, בארמונות ובבעלות פרטית וגם בהן היה רב חלקן של הנשים. מעמדם המקצועי של העובדים היה גבוה, במסופוטמיה הם היו מאורגנים בגילדה ועלות המשקה ברובה היתה מרכיב השכר שלהם. במצרים יוחד להם הירוגליף משלהם. המבשלה הקדומה ביותר נתגלתה בהירקונפוליס שבמצרים העליונה (סוף האלף ה- 4 לפנה"ס). שרידי מבשלה התגלו גם בעין הבשור שבנגב הצפוני. (אלף שלישי לפנה"ס). במבשלות יוצרה בירה משעורה, חיטה, דוחן ודגנים מעורבים ובארכיונים שנמצאו במאריש במסופוטמיה ובאבלה שבסוריה, מוזכרים מאות סוגי בירה שונים. ייצוא הבירה לא היהנפוץ, שכן המשקה החמיץ אך ישנן עדויות מצריות מאמצע האלף השני לפנה"ס לייבוא בירה מקאדי שבאסיה.
|
תרבות של שתיה |
אין טוב יותר מלהדגיש את המשוואה: בירה = תרבות, מציטוט המובא מהאפוס השומרי של גילגמש (האלף השלישי לפנה"ס), המספר על התפתחות האדם מיצור פרימיטיבי לאדם תרבותי. אנקידו האדם הפרימיטיבי שלא ידע לאכול לחם ולש - תות בירה, מקבל שיעור בתרבות מאת זונה ששלח אליו גילגמש. "אכול את הלחם עכשיו הו אנקידו שכן שייך הוא לחיים, שתה גם בירה שכן זהו מנהג הארץ". אנקידו שתה שבעה גביעים של בירה וליבו נסק במצב זה הוא התרחץ והפך לאדם. בהיותה חלק מהתרבות האנושית, נכנסה הבירה לכל תחומי החיים, ממשקה יום יומי ועד לשימוש בטכסי פולחן מורכבים. כולם שתו בירה מבוגרים וילדים, פשוטי עם ואצילים. יתרונה הגדול של הבירה בימי קרם היה ערכה התזונתי הרב שכן היא מכילה ויטמינים וקלוריות חיוניים, ומכיוון שכך עלתה על שולחן הסעודה לעיתים מזומנות. בירה שימשה גם כאמצעי תשלום. בבבל של המאה השמונה עשרה לפנה"ס חולקה הבירה במנות קצובות שהיו סמל מעמד. פועל פשוט קיבל שני ליטר בירה ליום, פקיד פשוט שלושה ליטרים ופקיר בכיר או כהן - חמישה ליטרים. במצרים נחשבו שני כדי בירה לפועל לקיצבה יומית נאותה. הבירה שימשה כמרכיב מרכזי במרשמי תרופות ולרוב עורבבה עם מרכיבים שונים ושי - משה כתרופה לכאבי בטן, כבר, עצירות, שיעול, תרופה נגד ארס נחשים וכעזרה למתקשות ללדת, וכמובן, לטיפול בעצירת שתן. כמו כן, שימשה ללחשים וכישופים שונים. שימושים משניים היו לה בתעשייה לצורך ריכוך עורות ושנהב.
|
הפאב השכונתי |
את הבירה שתו כאז כן היום בבית במשתאה ובמסבאה - אולם הבירה. עבור הבירה שילמו בדגן ובכסף. בחוקי חמורבי מלך בבל מהמאה השמונה עשרה לפנה"ס, נאמר כי פונרקאית שתסרב לקחת דגן עבור הבירה ותעדיף כסף במקומו תומת בטביעה. בתקופה הנאו-נבלית (מאה שביעית-שישית לפנה"ס) היה מחירו של קנקן בירה לבנה מחצית השקל ומחיר בירה מתוקה האמיר לשני שקלים. כה נפוץ ופופולארי היה מוסר זה שסיום בניית מסבאה כזו הונצח בשיר שומרי: "תן וליבו של מיכל התסיסה יהיה לבנו... הכבד שלנו שמח לבנו עולז... את מניחה את היסור בשלום ושגשוג, הלוואי ונינכסי תגור איתך, תני לה למזוג עבורך בירה ויין...". האווירה במסבאה היתה סוערת למדי כמשתמע מתאורו של מורה מצרי הנוזף בתלמידו השיכור: "אתה מוקף נשים מופקרות... אתה יושב לפני הבנות משוח בשמן. זר גיהוקים סביב צווארך אתה מכה על בטנך כמו תוף..." ייתכן שבגלל אווירה זו היה - עונשה של כוהנת בבלית שנכנסה למסבאה - מוות. (קובץ בחוקי חמורבי). משתאות, מלבד היותם כינוס חברתי מקובל, נערכו בימי קדם לציון מאורעות מיוחדים כגון: סיום משימה בהצלחה, ניצחון בקרב, סעודת הלוויה, טכסים דתיים וחגיגות פרטיות: "ויעש אברהם משתה גדול ביום היגמל יצחק". הם נערכו על ידי גברים ונשים, בני תמותה ואלים, כשמספר המשתתפים נע בין זוג אחד לאלפים והם נמשכו מיום אחר ועד לימים רבים. בתיאור אחר המשתאות האלה במצרים סופר כי האורחים ישבו לבושים במיטב מחלצותיהם, על ראשם גוש שומן מבושם שנמס במשך הערב, בידיהם גביעים ופרחים והם מביטים בנגני הנבל, החליל והתוף, במחוללות והאקרובטים שלפניהם. תאורי משתאות ברוח רומה מוכרים גם ממסופוטמיה, אחר המפורסמים שבהם הוא "הנסמאור" שנמצא בקבר מלכותי באור שבמסופוטמיה (2,600 לפנה"ס) ובו מתואר המשתה לאחר ניצחון בקרב, באירוע מתוארים גברים השותים מגביעים ומקשיבים לנבל, תיאור רומה של גברים המסבים ליד שולחנות עמוסי כל טוב ושותים מגביעים, מופיע על שנהב ממגידו (המאה ה- 12 לפנה"ס).
|
בירה עם סגנון |
דרכי שתיית הבירה היו מגוונות, במסופוטמיה נהגו לשתות מתוך קנקן ב"קש" שחוברה אליו מסננת וזאת על מנת להימנע משיירי הקש והקליפות שצפו על גבי הנוזל. הקשים היו עשויים מחומרים מתכלים, עצמות מחוררות, זהב, כסף וברונזה. שתיה בקש היתה מקובלת גם בארמניה, פרגיה, ותרקיה (תורכיה של היום) כמשתמע מעדויותיהם של החייל היווני קסנופון והמשורר היווני ארכילוקוס. כך גם בארץ ישראל, בה נמצאו מסננות לקשים באתרים שונים כגון: במגידו, גזר וכברי. במצרים נמצאה מערכת שתיה כזו באלעמרנה כמו גם, מצבת קבורה המתארת שמי שותה בקש. בירה שסוננה מראש (מצוינת בטקסטים שומרים), שתו גם בגביעים וצורת שתיה זו היתה הנפוצה במצרים. התיישבות הפלישתים בארץ באלף הראשון לפנה"ס, הביאה לאזורנו את "פך הבירה" זהו פך בעל חדק עם מסננת שממנו שתו את הבירה ישירות או מזגו לגביעים, לעיתים מופיע הפך עם מסננת אחת בצווארו והשניה בבסיס החדק. מימצא עשיר של פכים מסוג זה נמצא גם בגורדיון, בירת מלך הפריגים האגדי, מידס. הוללות השתיה הובילה לא אחת לשכרות. שכרות נחשבה הן כרוחנית ומקרבת לאלים והן כמנהג מגונה, והיתה נפוצה במשתאות וחגיגות. בקבר בבני חסן שבמצרים נראה שיכור הנישא על ידי חבריו ואילו בתביי מתוארת גבירה מכובדת המקיאה מעודף שתיה
|
בין חול לקודש |
כשם שהבירה היתה חשובה לאדם בחייו כן היתה רבה חשיבותה גם במותו. האמונה שחיי המת ממשיכים לאחר המות הביאה את המת לצייד את קברו בכל מנעמי החיים וביניהם גם קנקני בירה שחלקה יועד למטרה זו כגון: "בירה של נצח". בקבר הונחו דגמי מכשלות ומבשלי בירה וצוירו סצינות המתארות מבשלות ומשתאות בתקווה שפעולות אלו יימשכו גם בעולם הבא, בנוסף ביקש המת בירה מהאלים ומהבאים לקברו. גם האלים שבעו בירה. האלה חתחור השתכרה מנהר בירה אדומה כדם ואילו האלה איננה המסופוטמית, שיכרה את האל אנקי למטרותיה שלה. בירה ניתנה לאלים כמנחה יום יומית ובאירועים מיוחדים, בירה הוקדשה למונומנטים כגון: מקדשים, אובליסקים וכן לכלי מקדש. נסך שיכר ניתן גם לה' ככתוב "הסך נסך שיכר לה'"(במדבר כח, ז). כמו כן, נמזגה הבירה בחגיגות פולחניות. במקדשה של חתחור בדנדרה הנקרא "המקום של השכרות" חולקה הבירה למשתתפים בכמות בלתי נתנת למדידה. ובמקורותינו נאמר "ונתתה הכסף בכל אשר תאווה נפשך, בבקר ובצאן ביין ובשיכר ובכל אשר תשאל נפשך ואכלתה שם לפני ה' אלוהיך..." רמז לקדמותה של הבירה בארצנו ניתן לראות בפך שבחדקו מסננת, שנמצא בנגב ותוארך לאלף הרביעי לפנה"ס. הפך מעוטר בשתי ציפורים - חיה הנחשבת מקודשת וייתכן ששימש בהקשר פולחני.
|
בירה מקומית |
מסורת הכנת הבירה בארץ חודשה בימינו במבשלות מקומיות. אשקלון, מקום משכנה של מבשלת קרלסברג היא עיר שייצרה בירה עוד לפני שהפלשתים, חובבי המשתאות, הפכוה לאחת מעריהם. במכתבים מהמאה ה- 14 לפנה"ס שנמצאו באלעמרנה שבמצרים, מתחייב ידיא מלך אשקלון, לספק לחיילות פרעה לחם, שיכר, שמן, תבואה ובקר - מה שמעיד על כך שכמות הבירה שיוצרה היתה רבה, ברוח השבת עטרה ליושנה מייצרת המבשלה באשקלון בירה משובחת ומציגה במרכז המבקרים שלה תערוכה ארכיאולוגית מקיפה המתארת את ייצור הבירה ומקומה בתרבות של ארצנו ובאזור כולו.
* הכותבת היא אוצרת ברשות העתיקות
