עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > עדות וקהילותעמוד הבית > מדעי החברה > גיאוגרפיה > אזורים ומדינות בעולם > המזרח התיכון > סוריהעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > דתות והגות דתית > מפגשים ועימותים בין-דתיים > עלילות וגזרותעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > יהודים בתפוצות > יהודים בארצות האסלאם במאות 20-18
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכיתקרן אבי חי


תקציר
בדף זה מידע על העיר חאלב (ארם צובה) שבסוריה - עדויות על הנעשה בה במאות ה-12 וה-19, על תושביה היהודים (מוסתערבים ופרנקוס), על בית הכנסת הקדמון והשריפה שהתרחשה בו, ועל הנס שאירע ליהודי העיר בעקבות עלילת דם.



חאלב
מחברת: מתיה קם



על העיר


חאלב נמצאת בסוריה והיא הייתה מן החשובות שבערי המזרח בשל מיקומה הגאוגרפי: העיר שכנה על צומת דרכים, וחלק גדול מן המסחר בין ארצות הים התיכון לארצות המזרח עבר דרכה.
בתקופות מסוימות היה מספר תושבי חאלב מן הגבוהים בעולם. לדוגמה - בשנת 1517 היו בחאלב כ- 70,000 תושבים, ובלונדון היו באותה תקופה כ- 80,000.
בעת החדשה התפתחו נתיבי מסחר אחרים באזור, וסוחרים העדיפו את הנתיבים החדשים על פני הנתיב שעבר דרך חאלב. עם פתיחת תעלת סואץ בשנת 1869 החלו להשתמש בנתיבי מסחר ימיים, והעיר חאלב איבדה את חשיבותה המסחרית.
שמה המקראי של חאלב הוא ארם צובה - או בקיצור אר"ץ - וכך נקראה העיר בפי תושביה היהודיים.



אר"ץ במאה ה- 12: עדותו של בנימין מטודלה


בנימין מטודלה, שהיה אחד הנוסעים היהודים המפורסמים בימי הביניים, הגיע במסעותיו גם לסוריה וביקר בין השאר גם בארם צובה - בחאלב. וכך מתאר בנימין מטודלה את העיר במחצית השנייה של המאה ה- 12:
"ומשם שני ימים לחאלב היא ארם צובה והיא עיר המלכות של נור אל-דין. ובתוך העיר ארמונו מוקף חומה... גדולה מאוד. ואין בו מעיין ולא נהר אלא ממי המָטָר הם שותים, וכל אחד מהם יש לו גוב (=בור מים) בביתו. ובה (=בארם צובה) כמו (=בערך) חמשת אלפים יהודים."
© ספר המסעות של בנימין מטודלה, הוצאת פעלדהיים, תשכ"ד-1964, עמ' ל"ב.



מוסתערבים ופרנקוס בקהילת ארם צובה


עד סוף המאה ה- 15, בתקופה שלפני גירוש ספרד, הייתה קהילת היהודים בארם צובה מורכבת ממוסתערבים בלבד - מיהודים בני המקום. אבל בתחילת המאה ה- 16, לאחר גירוש ספרד, הגיעו לארם צובה יהודים רבים מן המגורשים. קהילת ארם צובה גדלה והתרחבה, והיה צורך להוסיף אגף מיוחד לבית הכנסת הקדמון - אגף שבו התפללו הספרדים.

בסוף המאה ה- 17 ובמהלך המאה ה- 18 חיו בארם צובה גם יהודים מארצות מערב אירופה ומרכזה: יהודים מצרפת ומאנגליה, מאוסטריה ומאיטליה וגם יהודים מהולנד. אבות אבותיהם של יהודים אלה גורשו מספרד. מהגרים אלה נקראו בפי אנשי הקהילה פרנקוס.
אחדים מן הפרנקוס שימשו גם כקונסולים של מדינותיהם בחאלב. המפורסם שבהם הוא רפאל דה-פיג'וטו, קונסול אוסטריה בחאלב.

הפרנקוס היו ברובם סוחרים מצליחים, אמידים ומשכילים שתרמו מכספם למוסדות החינוך, התרבות והצדקה של הקהילה - ובכך סייעו לשגשוגה. השם "פרנקוס" נחשב לשם של כבוד בקהילת ארם צובה, ואף-על-פי כן נותרו הפרנקוס בבחינת "אורחים" בקהילה, והיו משלמים את מס הגאבילה - מס האורחים - ששיעורו רבע אחוז מהכנסתם.
פערים כלכליים והבדלים תרבותיים גרמו למתחים בין הפרנקוס למוסתערבים. לדוגמה - אחד הוויכוחים בין שתי העדות היה בשאלה: האם מותר לאישה צעירה נשואה לטייל בגנים? הפרנקוס היו בעד, ואילו המוסתערבים המקומיים - נגד.

המתחים בין שתי העדות רוככו בהדרגה על-ידי נישואים משותפים, ובסוף המאה ה- 18 ותחילת המאה ה- 19 נטמעה עדת הפרנקוס והקהילה התלכדה.



אר"ץ במאה ה-19: עדותו של נוסע


"מדמשק ילך הנוסע שנים עשר יום רוכב על הפרדה דרך חמת עד [ש]יגיע לארם צובה אשר תיקרא כיום חאלב. גם שָׁמה ישכנו כחמשת אלפים יהודים...* בית הכנסת העתיק שמה הוא בית הכנסת הגדול (=בית הכנסת הקדמון), וכשמו כן הוא...
עוד שני בתי כנסיות (=בתי כנסת) עתיקים מזה היו שמה לפי המסורה (=המסורת), אך ברשעת מושל אכזר מלפנים נעשו בתי מסגד לישמעאלים. היהודים תושבי העיר המה מקהל מוסתערבים, אך ישנה משפחה אחת הנקראת בשם פרנקוס, המה הבאים לגור שמה מספרד...** בית פיג'וטו ובית סִלְוִירה...
במיני המלאכות אשר יעסקו אחינו אשר בדמשק יקחו חלק גם היהודים החָאלַבִּים במספר לא מעט. גם נראה ביניהם אלה העוסקים בהכנת מיני החָלְוָוה...
גם שמה (=שם) בית-ספר לחברת כל ישראל חברים אשר יחונכו בו רבים מילדי אחינו."

© אפרים ניימרק, מסע בארץ הקדם, נוסח מתוקן - אברהם יערי, הוצאת האחים לוין אפשטין ושו"ת, ירושלים תש"ז, עמ' נ"ג - נ"ו.

*בשנת 1848 היו בארם צובה כ- 700 משפחות יהודיות. בשנת 1931 דיווחו שלטונות סוריה כי מספר היהודים בארם צובה ובסביבתה הוא 6,444 נפש.
**בעדוּת זו יש אי-דיוק בהגדרת הפרנקוס וארצות המוצא שלהם.



בית הכנסת הקדמון


בית הכנסת הקדמון של קהילת אר"ץ כשמו כן הוא - עתיק וקדמון. בית הכנסת נבנה בתקופה הביזנטית, אחרי המאה ה- 5 לספירה, והוא ידוע גם בשם "בית הכנסת הגדול" או "בית הכנסת העתיק", ובפי העם נקרא גם "בית הכנסת הצהוב", או בקיצור: אל-צפרא - הצהובה (מקור השם הזה אינו ידוע).
אגדה במסורת קהילת אר"ץ מספרת כי בית הכנסת נבנה בידי יואב בן-צרויה, שר צבאו של דויד המלך, לאחר שכבש את ארם צובה המקראית (שמואל ב' פרק י'), ומכאן שמו הנוסף: בית הכנסת של יואב בן-צרויה. על-פי מסורת אחרת נבנה בית הכנסת בתקופת הבית השני. אך במקרה זה - אגדה ומסורת לחוד, ומציאות היסטורית לחוד...



יהודי חאלב - והנס בבית הכנסת


בשנת תרל"ה - 1875 ביקר בעיר חאלב - היא ארם צובה - הרב הירושלמי זלמן שניאור, ושם שמע אגדה על הנס שאירע ליהודי חאלב בעקבות עלילת הדם. אגדה דומה לזו מיוחסת גם ליהודי ירושלים.
וכך סיפר הרב הירושלמי (בעיבוד קל):
"ובעת שהייתי שם, סיפרו לי מעשה נפלא, שפעם אחת העלילו הערבים על אחינו בני ישראל בעלילת דם, ומה עשו? לקחו כוס אחת של דם והחביאו בהיכל ספרי התורה, ולא ידע שום אדם.
ומאת אלוהים באו בחלום לרב ממשפחת דיין להעיר אותו, שיבוא לבית הכנסת כי יש שם שריפה. והוא חשב שהוא חולם... ובאו לו בחלום כמה פעמים עד שהוכרח להקיץ משנתו ובא לבית הכנסת.
ראה הרב שדלת ההיכל פתוחה, וכוס אחת מלאה דם בתוכו. מה עשה? הלך ושפך את הדם ומילא את הכוס ביין, והניחה במקומה.
בבוקר באו הערלים כדי לתפוס את אחינו בני ישראל ולדון אותם בייסורים קשים. והרבה מן היהודים ברחו. אחר-כך הלכו לחפש בכל בתי הכנסת ולא מצאו שום דבר, עד שבאו להיכל של ספרי התורה ומצאו את הכוס, ושמחו ואמרו: הנה גנזו את זה עבור הפסח...
אז ראו הגויים כי בכוס לא היה דם אלא יין, ונהפכה שמחתם ליגון ואנחה - ואילו ליהודים הייתה אורה ושמחה..."
© זאב וילנאי, אגדות ארץ ישראל, הוצאת קריית ספר בע"מ, תשמ"א-1981, עמ' 148-149.



שריפה בבית הכנסת הקדמון


בעקבות החלטת האו"ם על תכנית החלוקה (כ"ט בנובמבר 1947), החלו הערבים בפעולות מחאה ואיבה כנגד היישוב היהודי בארץ ישראל. אך לא רק בארץ - גם במדינות ערב החלו התנכלויות ליהודים.

כך קרה גם בעיר חאלב, שבה הייתה לתנועה הערבית הלאומית השפעה רבה: בתי הכנסת שבחאלב - וביניהם בית הכנסת הקדמון - הועלו באש ונשרפו. אך מכל העדויות שאסף הסופר אמנון שמוֹש עולה, כי במהלך מאורעות אלה לא היו פגיעות בנפש בקרב יהודי הקהילה, שהסתגרו בבתיהם מפחד הפורעים במשך שלושה ימים.

חכם משה טוויל היה הרב הראשי של קהילת חאלב, והוא גר מול בית הכנסת וראה מביתו את המתרחש. את עדותו נתן ביום י"ז בחשון תשי"ט-1959:
"… ההכרזה על [תכנית] החלוקה הייתה ביום ו'. ביום א' לא הציקו לנו אלא הכריזו לסגור כל העיר ולשבות. והיהודים קיבלו על עצמם שלא לצאת מפתחי בתיהם... בצהריים התאספו גויים רבים ליד בית הכנסת ומכריזים 'פלסטין בִּלאדנא ויהוד כִּלאבנא – (פלסטין ארצנו ויהודים כלבינו) והצבא מחריש. אחרי הצהריים התנפל ההמון על בית הכנסת והרס, והצבא מסייע להם... אחר חצי שעה נשרף הכול. הוציאו 40 ספרי תורה בחוץ ושרפו בחוץ בנפט ובשמן..."

בשנת 1961 העיד דויד חזן, מבני הקהילה - ודבריו תורגמו לעברית בידי אלכסנדר דותן משגרירות ישראל בברזיל:
"...ההפגנות, השריפות ומעשי ההרס בבתי הכנסת נמשכו רק יום אחד... [ואף-על-פי כן] נסגרו היהודים בבתיהם שלושה ימים רצופים ולא העזו לצאת מפתח הבית.
עם פרוץ ההפגנות שבתה כל תנועת המסחר בעיר וכל החנויות במרכז המסחרי, של יהודים ולא-יהודים כאחת, היו סגורות במשך שלושה ימים... באותם שלושה ימים היו ערבים מכרים מבקרים את העד [=דוד חזן] בביתו, מביאים לו מזונות ומספרים לו על המצב המתוח בעיר..."
© אמנון שמוֹש, הכתר, הוצאת מכון בן-צבי, תשמ"ז-1987, עמ' 144-145, 161.



כדאי לקרוא גם על כתר ארם צובה בחאלב.

ביבליוגרפיה:
כותר: חאלב
מחברת: קם, מתיה
שם  התקליטור: המסע בעקבות הכתר
מחברת: קם, מתיה
תאריך: 1999
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית; קרן אבי חי
הערות: 1. המידע שלפניך הוא לקט המבוסס על תוכנית מבחר-תכנית בתרבות ישראל בגישה רב תחומית. התוכנית פותחה בסיוע קרן אבי חי ובשיתוף משרד החינוך. כתבה: מתיה קם.
2. המידע והתמונות במאגר זה מיועדים לשימוש אישי, לצורכי לימוד בלבד.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית