עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראלעמוד הבית > מדעי הרוח > שפה ושפות > שפה עברית
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכיתקרן אבי חי



תקציר
על תחיית השפה העברית בארץ ישראל - על אליעזר בן יהודה מחייה השפה, על המתנגדים לתחייתה, ועל ניצחונה של השפה העברית.



תחיית השפה העברית בארץ ישראל
מחברת: מתיה קם



 

אליעזר בן יהודה – מחייה השפה העברית


בכל בתי הספר העבריים במדינת ישראל של היום קוראים, כותבים, מדברים ושרים בעברית – ועובדה זו נראית ברורה ומובנת מאליה. אך לא כך היה הדבר לפני 100 שנה. גם בנימין זאב הרצל לא חשב שב"מדינת היהודים" שעליה חלם תהיה העברית שפת המדינה. ובכל זאת חזון תחיית העברית התממש והיה למציאות – בעיקר בזכותו של אליעזר בן יהודה, מחייה השפה העברית. בן יהודה קיבל על עצמו את המשימה הבלתי אפשרית גם במישור הלאומי – וגם במישור האישי: הוא דיבר עם בני משפחתו, עם אשתו וילדיו, אך ורק עברית, וגם החל במפעל הגדול של חידוש השפה העברית כשפת הדיבור בארץ ישראל. הוא גם פיתח שיטה מיוחדת של לימוד עברית בעברית, וכבר בשנת תרנ"ז (1897) היו בארץ 20 בתי ספר שהשתמשו בשיטתו וששפת הדיבור בהם הייתה עברית.
בן יהודה, ואתו רבים מאנשי התנועה הציונית, האמינו כי תחיית השפה העברית היא תנאי הכרחי להגשמת הציונות.

על הצורך הדחוף בתחיית השפה העברית כתב אליעזר בן יהודה בשנת תרמ"ב – 1882:
"עוד לא הייתה עֵת ל[עם] ישראל, מיום צאתו מארצו, אשר האחדות הייתה דרושה לו כהיום. דבר גדול וכבד מאוד עלינו לעשות הפעם, אשר לא בכוח איש אחד ואף לא בכוח אלפי אנשים ייעשה – כי אם בכוח כל העם כולו. אך האחדות הזאת לא תהיה לו [לעם ישראל] בלתי (=רק) אם שפה אחת ידבר, ושפה אחרת מבלעדי שפת אבותיו לא תיתן לו [את] האחדות הזאת…
רק בשפה העברית יחיה ישראל בארצו… אם לא נסכין (=לא נתרגל) מעט מעט לדבר עברית, בשבתנו בביתנו ובצאתנו … לטייל, בלכתנו לשוק לקנות … – לא נצליח… ותקוותנו אבדה…
עתה יש די כוח לשפה העברית … לשוב ולחיות בפי העם. אך בעוד עשר שנים – מי יודע? … אתם הצעירים… התאחדו, התחברו, היו לאגודות ... להחיות את שפתנו הנובלת בארץ אבותינו…"

המאמר התפרסם בכתב העת "חבצלת", (גיליון 26 – 28), תרמ"ב – 1882.




 

המתנגדים לתחיית השפה העברית


לרעיון של החייאת השפה העברית כשפת דיבור והוראה בארץ ישראל היו תומכים רבים, בעיקר בקרב החלוצים ואנשי התנועה הציונית. אך היו לרעיון זה גם מתנגדים לא מעטים: מצד אחד – היו אלה אנשי "היישוב הישן",* שראו בעברית שפת קודש** בלבד וחשבו כי השימוש בעברית כשפת דיבור ולימוד היא בבחינת "חילול הקודש". ומצד שני – היו כל אותם יהודים משכילים שראו בעברית שפה דלה ומנוונת, לא מודרנית ולא מתקדמת, שאי אפשר ללמוד או ללמד בה מקצועות חשובים כמו מתמטיקה, מדעים או היסטוריה – וגם לא להשתמש בה לתרגום יצירות מספרות העולם. ומלבד כל זאת: אגודות צדקה של קהילות יהודיות מאירופה – כגון "כל ישראל חברים" מצרפת, "העזרה" מגרמניה ואגודת "אחים" מאנגליה – הקימו בארץ מוסדות חינוך רבים ותמכו בהם. אגודות הצדקה ביקשו כי במוסדות החינוך האלה ילמדו בשפת הארץ של הקהילה (צרפתית, גרמנית או אנגלית), וכי רק את לימודי הקודש ילמדו בעברית.

* היישוב הישן: היהודים שחיו בארץ ישראל במאות 18 – 19, עד שהחלו העליות הציוניות בסוף המאה ה- 19. היישוב הישן כלל שתי קבוצות עיקריות – ספרדים ואשכנזים – שהתקיימו בעיקר מכספי החלוקה, נדבות ותרומות ששלחו קהילות היהודים בחוץ לארץ ליהודי ארץ ישראל. אורח החיים של אנשי "היישוב הישן" היה שמרני ונוקשה, בעיקר של היהודים האשכנזים.
** שפת קודש: בעבר השתמשו יהודים בשפה העברית רק לצורכי תפילה ולימודי הדת, והיא נחשבה בעיניהם ללשון הקודש. שפת היום-יום הייתה שפת הארץ שבה חיו או שפות יהודיות, כגון – אידיש, לדינו וערבית יהודית.



 

ניצחונה של השפה העברית


בסופו של דבר ניצחה השפה העברית. "תחיית השפה העברית היא תופעה יוצאת דופן בתולדות העמים. בן יהודה וממשיכי דרכו הצליחו לחולל דבר שלא עלה בידיהם של האירים, הוולשים, הברטונים… ועמים אחרים שלא גלו מעולם מארצם. העברית המודרנית היא אחד ההישגים השלמים ביותר של הציונות: בעודה קולטת השפעות מכל הלשונות שהביאו אתם היהודים … היא גם הכלי העיקרי לקליטת היהודים בארץ ישראל…"*

* דב בן אליעזר ויעקב שביט, "תחיית השפה והתרבות העברית", בתוך: יואל רפל (עורך), אין זו אגדה, ידיעות אחרונות – ספרי חמד, תשנ"ז – 1977, עמ' 163.

ביבליוגרפיה:
כותר: תחיית השפה העברית בארץ ישראל
מחברת: קם, מתיה
בעלי זכויות נוספים בפריט זה: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית; קרן אבי חי
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית