עמוד הבית > אחר > פנאיעמוד הבית > מדעי החברה > גיאוגרפיה > אזורים ומדינות בעולם > אפריקה
טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ



תקציר
על מסע "רפטינג" בנילוס הכחול שבאתיופיה, בין הגועשים שבנהרות העולם.



הנילוס הכחול : חוויה רטובה
מחבר: אייל אלפרט


חשבנו, שבמסע ה"רפטינג" בנהר האומו כילינו את כל מאגרי האדרנלין, ומה כבר יכול להיות מרגש יותר? ירדנו לנילוס הכחול, בין הגועשים שבנהרות העולם, וראינו שמעבר לכל פסגה נמצאת הפסגה הבאה, וכאילו אין גבול למה שהטבע יכול ליצור, ועד כמה אנחנו יכולים להיראות משונים לאנשים, שהמרחק הגדול ביותר שעברו בחייהם הסתכם ב"סיבוב הבא".

מקורותיו של הנילוס הכחול, הארוך בנהרות אתיופיה, ואחד משני נהרות המקור של הנילוס הגדול, היו עד לפני כמאתיים שנה בגדר תעלומה. השאלה עוררה את התעניינותם של חוקרים רבים, אולם רק מעטים הצליחו לעשות את דרכם אליו. פריצת הדרך נעשתה על-ידי קפטן ג'ימס ברנץ', חוקר הרפתקן שבסוף המאה ה-18 עקב אחר אפיקו של הנהר, והוכיח שהוא זורם מאגם טאנה ועד היום התיכון. מאז מסעו של ברנץ' סומן אמנם אפיקו של הנהר בכל המפות, אולם איש לא הצליח לחדור לתוך האפיק הצר והקניוני, גם בשל החשש מהאוכלוסייה המקומית, שראתה בזרים הבאים גורם המאיים לפלוש לתחום מחייתה, ונאבקה בהם בחירוף נפש. וכך שב הנהר האימתני ועטה שתיקה עמוקה שנמשכה שנים רבות.

בשנת 1941 שוב סערו הרוחות באזור הנהר, כשהבריטים הגיעו לאתיופיה כדי לשחררה מעול הכובשים האיטלקים, ולהשיב את שלטונו של היילה סילאסי, הקיסר הגולה. גם אז, לא העזו יחידות הצבא משני הצדדים היריבים לרדת לעומק הנילוס. אינפורמציה עדכנית ראשונה בנוגע לנהר ויושביו מעבר למידע שגילה קפטן ברנץ' נתקבלה בשלהי שנות השישים מצוות חוקרים אמריקני שהיה מצויד במסוקים ובציוד משוכלל. בשנת 1968 ארגן הצבא הבריטי משלחת שמנתה 90 לוחמים וטונות של ציוד שהועמסו על 12 סירות עץ חזקות וגדולות. הללו ניסו את מזלם בנהר הסוער, אולם הם לא יכלו לו ולאוכלוסייה המקומית, וחזרו לארצם בלי הצלחה יתרה.

את הניסיון הראשון לרדת בנילוס הכחול, שאורכו 1,500 קילומטר, עשינו מיד בסיומו של השיט בנהר האומו; מסוחררים מהצלחת המסע המרתק החלטנו לצאת לשיט במורד הנילוס הכחול, וכך לנצל את השבוע הפנוי שנותר לנו עד הטיסה חזרה לישראל.

מכיוון שלא היינו מאורגנים, החלטנו לשוט בחלק העליון של הנהר, שהוא החלק השקט יותר. כדי לגוון את השיט קנינו שתי סירות קאנו העשויות מגומא הפפירוס, והתחלנו לשוט מגשר הממוקם במוצא הנהר, בחלקו הדרומי של אגם טאנה. בהתחלה היה הנהר שקט, אך גבוה עד כדי כך שלא יכולנו להבחין בגדותיו שנעלמו בסבך צמחי הפפירוסים. לא עבר זמן רב וזרם המים החל להתגבר. סירות הגומא לא עמדו בזרם, ואחרי כמה התהפכויות החלטנו לוותר עליהן, ולהמשיך בסירת הרפטינג הבטוחה יותר. ואמנם האשדים לא אחרו לבוא. אחרי מאבק במורד אשד אימתני, שכמעט טרף את הסירות בין הגלים הגבוהים, החלטנו לוותר הפעם ולחזור לנילוס הכחול מאורגנים יותר. כעבור זמן התברר לנו שבאפריל 1995 ירדה (לראשונה) משלחת ניו-זילנדית בהצלחה בנהר. הניו-זילנדים ירדו בנהר בשיא העונה היבשה כשכמות המים הייתה קטנה יחסית, ולמרות זאת הם תיארו אותו כנהר קשה מאוד לשיט, שכמה מאשדיו לא עבירים ומסוכנים מאוד.

ככל שהנהר גועש יותר, הוא יוצר סביבו מיתוסים גדולים יותר, ומאחר שאחד מגורמי המשיכה החזקים יותר לשייטים הוא שבירת מיתוסים וכיבוש נהרות "בתוליים", במיוחד כשלאורכו חיה אוכלוסייה מעניינת. הייתי נחוש בדעתי לשוב לשם, וכשחזרתי לארץ ארגנו משלחת לאזור. הפעם לא טרחנו לחפש שביבי מידע, שהרי איש לא חקר את המקום ביסודיות. השגנו רק מפות ניווט טובות, ובאמצע ינואר עלינו 12 איש על המטוס בדרכנו לאדיס-אבבה, בירת אתיופיה.

כאמור, מקורו של הנילוס הכחול, הוא אגם טאנה. מוצאו של הנהר נמצא בחלקו הדרומי של האגם, בפאתי העיר בהר-דאר (Bhar-Dar), שבתרגום חופשי מאמהרית פירוש השם "עיר הים". בהר-דאר מונה כ-55,000 תושבים, והיא מרכז האזור. החיים בעיר, בה נמצאים מוסדות השלטון המחוזיים, סובבים כולם סביב האגם והנהר שיוצא ממנו.

המקור השני של הנילוס הגדול הוא הנילוס הלבן, שמוצאו בימת ויקטוריה הנחלקת בין קניה, טנזניה ואוגנדה. הנילוס הכחול צעיר, קצר וצר ולכן גם גועש יותר מאחיו, הנילוס הלבן, ששיעור שיפועו 650 מטר בלבד לכל אורכו, לעומת 1,600 מטר שיעור שיפועו של הכחול הקצר יותר. כ-85% מכמות המים הכללית של הנילוס הגדול מקורם בנילוס הכחול. בחודש יוני (שיא העונה הגשומה, תקופה בה הנילוס עולה על גדותיו) שטף המים כל כך חזק עד כי זרמו האיטי של הנילוס הלבן נסכר מעצמו, והנהר הצעיר עושה דרכו בשצף קצף כשהוא גורף אחריו כמויות ענקיות של סחף. בתקופה שבין חודש דצמבר לחודש מארס מתמתנת מעט זרימתו של הנילוס הכחול, ואז מתחיל הנילוס הלבן להזרים את מימיו. בתקופה הזאת אפשר לראות את שני הנהרות זורמים זה לצד זה, ורק צבעיהם שונים: צבעו החום-אפרפר של הנילוס הלבן לעומת הצבע הירקרק של הנילוס הכחול.

מאחר שהכרנו את האנשים הנכונים הסתיימו המנהלות הכרוכות במבצע כזה בקלות, וכבר בבוקרו של היום השלישי לשהותנו באתיופיה התחלנו במסע אל הנילוס הכחול. בגשם שוטף ובג'יפים עמוסים לעייפה, התחלנו לנסוע צפונה לעבר בהר-דאר, שם התעתדנו לפגוש את אנשי הקשר האתיופיים, שהיו אמורים לעזור לנו בצד המנהלי של המבצע בנהר. אורכה של הדרך המשובשת לבהר-דאר הוא כ-600 ק"מ. הדרך חוצה את הרמה האתיופית המרכזית, רמה מישורית ברום 2,500 מטר המכסה כ-70% משטחה של אתיופיה. למרות הגשם בבוקר זאת הייתה העונה היבשה, והצבעים ששלטו במרחבים העצומים לאורך הדרך היו הצהוב והחום.

בשעות הצהריים המאוחרות הגענו לעמק הנילוס, המרוחק כ-400 ק"מ ממוצאו באגם טאנה. התחלנו לרדת בירידות התלולות. הנהג האתיופי, שעצר את רכבו לשוחח עם נהגים אחרים, סיפר לנו באיטלקית (פרט לאמהרית הוא דיבר רק איטלקית) כשהוא מפוחד עד מוות, שכרגע שדדה קבוצה של שודדים חמישה נהגי משאיות וגנבה מהם 2,000 ביר (המטבע המקומי), שהם כ-300 דולר, סכום אסטרונומי במושגים מקומיים. הוא סירב בתוקף להמשיך לנסוע, ורק אחרי שהצבא האתיופי הגיע והודיע שהשטח נקי, המשכנו לנוע במורד, לעבר הגשר הגדול החוצה את הנילוס. ואז באחד העיקולים התגלה לנו הנילוס הכחול במלוא הדרו, שלו, רוגע, ולא מסגיר ולו ברמז את הצד הפראי שחבוי בחלקיו העליונים.
המעלה היה תלול מאוד והדרך משובשת וקשה. במשך כשעתיים קרטעו הג'יפים. כשהגענו לקצה העלייה כיבה הנהג את מנוע הדיזל של אחד הג'יפים. המנוע רתח, ומעצמת החום הגבוה התפוצץ המצנן ברעש אדיר. הנהג ניסה למולל בדלי סיגריות לתוך המצנן, בתקווה שהטבק יסתום את החור, אולם כשהתוודע לגודל החור, ויתר על הרעיון. יצאנו לחפש רכב חלופי, ואחרי דין ודברים עם בעל מלון-דרכים מקומי, הצלחנו להשיג טנדר טויוטה קטן. התנאי היה שאנחנו נצא רק למחרת בבוקר, שכן באתיופיה אסור לנסוע בשעות החשכה זה עשרות שנים. למחרת, השכם בבוקר לפני זריחת השמש, המשכנו בדרך.

הדרך לא נעשתה קלה יותר, וחוסר המזל המשיך לרדוף גם את הטנדר ששכרנו, שהתחמם אף הוא אחרי כמה שעות נסיעה. כשפתחנו את מכסה המנוע, עף מכסה המצנן. הוספנו מים, אטמנו במכסה מאולתר, והמשכנו בדרך. בשעות הצהריים המאוחרות הגענו לבהר-דאר שם פגשנו את אנדואלם, מדריך הטיולים המקומי, שאמור היה לדאוג לבהמות מסע כדי לשאת את הציוד הכבד לתוך העמק. אחרי דיון קצר סיכמנו על המחיר, ויצאנו לנקודת ההתחלה שנקבעה באזור מפלי הנילוס. החלטנו לוותר על הקטע העליון מכיוון שהמים בו היו רדודים, ולא אפשרו לסירות לעבור בחופשיות.

אולם חוסר המזל שלנו לא הסתיים כאן. עם היציאה מבהר-דאר עצר אותנו שוטר שלא ראה בעין יפה את העובדה שישבנו על גג המכונית בזמן הנסיעה. ארבע שעות של ניסיונות להסביר לשופט מקומי ש"חשבנו" שכמו בכל מקום אחר בעולם גם כאן, באתיופיה, מותר לנסוע על גג המכונית, שחררו אותנו בקנס סמלי. לפנות ערב הגענו לאזור המפלים, פרקנו את הציוד מכלי הרכב, ופנינו אל מפלי הנילוס הכחול, שנקראים באמהרית מפלי טיסיסאט (המפלים המעשנים). מראה המפלים המרהיבים ביופיים הזכיר לי את מפלי ויקטוריה שבנהר הזמבזי.

שלוות זרימתם של מי המפלים לפני נפילתם מוליכה שולל. המים שוטפים בניחותא על פני איים קטנים, ופתאום, בבת-אחת, נופל הזרם כמפל מים אדיר ורועם המעלה אד לבן של רסיסי מים. בעונה הגשומה יכול רוחב המפלים להגיע לקילומטר ואף ליותר מכך. בגדה ממול הבחנו ביער צפוף של שרכים, מטפסים, סוף וגומא הפפירוס הנעים מצד לצד לצלילי המים הנופלים. ציפורים עפות כאן ישר לתוך זרם המים האדיר, כשכנפיהן פרוסות לרוחב. ולאחר הטבילה המרעננת הן שבות למרומים.



מפלי הנילוס הכחול מסיימים למעשה את זרימתו השלווה של הנילוס. הנהר מתחתר עמוק לאורך מאות קילומטרים דרומה אל תוך הרמה האתיופית, כשהוא מתעקל מערבה ולבסוף פונה לכיוון צפון, עד שהוא משתפך מן ההרים אל ערבות דרום סודן. תכננו לעבור קטע של כ-100 קילומטר בנהר. נקודת הסיום נקבעה בגשר מוטה, שם, לאחר שישה ימי שיט בנהר היו אמורות בהמות המסע לחכות לנו.

את הלילה הראשון עשינו לרגלי המפלים. עד מהרה ירדה עלטה מוחלטת ויכולנו לשמוע את זרם המים החזק המתנפץ על הסלעים ולהרגיש את נתזי המים באוויר.

עם אור ראשון קיפלנו את המאהל והתחלנו לצעוד לעבר נקודת ההתחלה, שנקבעה כשלושה קילומטרים במורד המפלים. ניפחנו את הסירות והורדנו אותן מהמצוק. קשרנו את הציוד, שהיה ארוז בשקים ובחביות מיוחדות אטומות למים. לפי המידע שהיה ברשותנו ולפי ניתוח המפות, ידענו, שאנחנו אמורים לפגוש אדים בדרגה 5 או 6 שהם אשדים לא עבירים ומסוכנים מאוד (האשדים מדורגים בדרגות מ-1 – אשד שקט, עד 6 – שהוא אשד לא עביר ומסוכן). יותר מכל חששנו מ"אשד המערה", שהוא אשד בו נכנסים המים מתחת לסלעים שבנהר, מבלי שהם מותירים מרווח לסירה, לא כל שכן לאנשים שעליה.

התפצלנו לשני צוותים, כשבכל סירה שני מדריכי רפטינג: שמעון ודודו בסירה אחת, ועודד ואני בשנייה. התחלנו בשיט, ובמקביל – בהסבר קצר על מיומנות שיט הרפטינג. לפתע, ללא התראה מוקדמת, התנקז הנהר למעבר צר ומדורג, כשהגלים מרימים את הסירה וכמעט מעיפים אותנו החוצה. חבש נומיד את הקסדות וחיכינו לסירה השנייה. תיאמנו סימנים לתקשורת בין הסירות בקטעים הסוערים של הנהר שבהם רעש המים חזק מאוד, ולא ניתן להתגבר עליו גם בעזרת צעקות: יד מונפת למעלה משמעותה הכל בסדר, אפשר להמשיך. ידיים פרושות לרוחב, משהו לא בסדר – לעצור מיד, וכך הלאה. הסבת תשומת-הלב נעשית בעזרת משרוקיות בעלות קול חד וצורמני.

בהמשך השיט התרחב הנהר. על גדותיו נראו עדרי בקר ועזים שותים מהמים הירוקים-כחולים, ותושבים מקומיים שקידמו את פנינו בנפנופי שלום. בשעות אחר-הצהריים הבחנו שהנהר נעלם בקו האופק, ובאזור ההיעלמות מתרומם ענן של רסיסי מים. שיערנו שיש אשד לפנינו – ואכן, היה.

הנהר התפצל למספר מעברים צרים. בחרנו את המעבר האמצעי שהיה גם צר מאוד, בקושי ברוחב של סירה, ואחריו שתי מדרגות ניצבות אחת לשנייה, שיצרו מערבולת מסוכנת בצורת חבית. חששנו שהמערבולת תשאב אותנו לתוכה. הסירה שלנו יצאה ראשונה, נראה לי שמרבית היושבים בסירה לא הבינו את גודל הסכנה. לפני הירידה למים תדרכתי את האנשים שעם הכניסה למעבר הם צריכים לקפוץ במהירות לצד השמאלי של הסירה, אחרת נתהפך. כולם חתרו במרץ קדימה.

נכנסנו למעבר הצר. הסירה נטתה שמאלה, ופלטה מתוכה את עודד ויוחאי שישבו בחרטום. הבחנתי בעודד נסחף חסר-אונים בין המערבולות המסוכנות. למזלו, הצלחנו להתקרב אליו, ותמיר והראל משכו אותו אל תוך הסירה. אולם יוחאי נעלם. חיפשנו אותו בין הגלים ולא הצלחנו לראות אותו. אחרי דקות ארוכות הוא הופיע. הסתבר שהוא הצליח לעלות על הגדה עוד לפני שהבחנו בכך. הסירה השנייה נכנסה למעבר, ואנחנו נעמדנו בנקודות שונות לאורך האשד על-מנת לאבטח אותה. למזלנו, היא הצליחה לעבור ללא תקלות מיוחדות. אחרי האשד התרחב הנהר שוב וגושי סלע ענקיים היו זרועים בתוכו. כמו על לוח שחמט הצלחנו לנתב את הסירות בין הסלעים הגדולים עד למחנה הלילה.


בכניסה לאשד הראשון, שדרגת עצמתו 5, עפו עודד ויוחאי למים הגועשים של הנילוס הכחול.
לאחר כמה דקות של מאבק עם הזרם, הצליחו להגיע לסירה. צילם: נעם תדהר.


למחרת, קמנו מוקדם, קשרנו שוב את הציוד לסירות ויצאנו לדרך. הנהר זרם לאטו שקט ושלו. מדי פעם חלפנו על פני אשד קטן שגרם לסירה לקפץ בקלילות מעל פני המים. השתדלנו לשמור על שקט ולהקשיב לקולות הנהר, לשריקת הרוח ולציוצי הציפורים. מאחורי אחד מעיקולי הנהר שמענו פתאום קולות גבוהים ונעימים של שירת מקהלה, המתנגנת לקול צלילי פעמונים עדינים. הסירה המשיכה להיסחף, ומעבר לעיקול נגלה לעינינו מחזה מרשים של חמישים אנשים עוטי גלימות בהירות שצלבים לצווארם, השרים מזמורי דת. במרכז החברה מתחת למטרייה צבעונית עמד אדם והחזיק בידו צלב גדול מברזל. לידו עמד אדם שהחזיק בידו שרשרת פעמונים, ומתחתיה צלחת קטנה מלאה בגחלים שהפיצו ריח קטורת חריף. הם עמדו והביטו בנו משתאים. קול השירה גבר ככל שהתקרבנו. האווירה הייתה מאוד מיסטית. הרמתי את ידי השמאלית ונופפתי להם לשלום. כולם ביחד הרימו את יד שמאל והחזירו לנו ברכת שלום. כשהרמתי את יד ימין, חזר אחריי ההמון והרים את יד ימינו כדי להשיב לי ברכה. הרמתי את שתי ידיי תוך כדי קידה, והאנשים ההמומים חזרו אחריי.

האנשים החיים בעמק נהר הנילוס הכחול הם ממוצא אמהרי (Amhara), והם מהווים כשליש מהאוכלוסייה באתיופיה. רוב הרמהרים יושבים ברמה האתיופית המרכזית, מאזור אדיס-אבבה ועד לאזור שמצפון לאגם טאנה, ליד הערים גונדר ולליבלה (שם נמצאות הכנסיות החצובות בסלע). האמהרים החיים על גדול הנילוס הם נוצרים מונופיזיטים – קופטים.

הנצרות הרווחת כאן לא הובאה על ידי מיסיונרים מן המערב, כי אם צמחה ועלתה בטבעיות מאדמת אתיופיה. כנסייתה הרשמית של אתיופיה היתה קשורה מראשיתה, בכנסייה הקופטית שבאלכסנדריה. במשך מאות שנים הייתה הכנסייה מנותקת מן העולם הנוצרי, ונשתרשו בה מנהגים מיוחדים ממורשת הנצרות הקדומה עם השפעות יהודיות. הילדים לדוגמה, נימולים ביום השמיני ללידתם (ואמנם ממבט חטוף על הגברים העירומים, המהלכים על גדות הנהר, אפשר להבחין כי כולם נימולים), ונטבלים רק ביום הארבעים. שלא כמו קתולים הם אינם מצטלבים, וגם אינם מתוודים אלא לפני מותם.

לאחר הפגישה המרגשת עם המאמינים שעל גדות הנהר המשכנו לשוט במים השקטים של הנהר לאורך הגדה. הבחנו ברועים, בעדרי בקר השותים ממי הנהר, ובחקלאים המעבדים את אדמתם לקראת עונת הגשמים הקרבה. תנאי האקלים השוררים באזור נוחים לגידולים חקלאיים ולבקר, ואכן תושבי עמק הנילוס כמו רוב תושבי אתיופיה לרבות אנשי הדת הם חקלאים המספקים את צורכי עצמם (המסחר מתקיים במוצרים בסיסיים בלבד). ענף החקלאות העיקרי והרווחי ביותר הוא גידול הבקר, וגודל העדר מעיד על עושר ומעמד חברתי.

בהמשך הדרך במהלך ההורדה של הסירה במפל גועש, נפל לנהר בקבוק עם ערכת הטיהור למים. אחד המקומיים קפץ לנהר ושחה במהירות לעבר הבקבוק, אסף אותו ונעלם בין ההמון. במאמץ רב המשכנו להוריד את הסירה השנייה. שמעון הניח לרגע את כובעו על סלע והכובע נעלם אף הוא. תמיר ונעם שכעסו מאד על הגנבות, החרימו לאחר המקומיים שרשרת ושני מקלות הליכה ועלו עם שללם לסירה. המשכנו לשוט, וכשהאנשים ראו אותנו שטים, הם החלו לצרוח ולרוץ אחרינו לאורך הגדול, כשהם תוקעים בשופרות, ומזעיקים את אחיהם מהכפרים הסמוכים. לא עבר זמן רב והאזור התמלא בתושבים מקומיים זועמים שהחלו גם ליידות בנו אבנים.

המצב שהסתבך דרש "שינוי במדיניות"; החזרנו את השרשרת ואת מקלות ההליכה, ופתחנו במשא ומתן על מנת לקבל את הכובע ואת ערכת טיהור המים בחזרה. שמעון, שניהל את המשא ומתן הראה להם כובע וצעק להם בעברית מעורבת באנגלית, שהוא לא מתכוון לוותר על כובעו שנגנב. פקפקתי בסיכוייו לקבל את הכובע בחזרה, אולם עקשנותו הוכיחה את עצמה, והנער שגנב את הכובע קיבל הוראה מראש הכפר להחזיר את הכובע ואת בקבוק המים. תמורת "טוב הלב" של המקומיים נתנו להם קרסים לדיג, אולם הם סירבו בנימוס, שומרים על גאוותם.

בבוקר יום השיט השלישי התעוררנו לקול רחשים בחוץ. כשהוצאתי את הראש מבעד לפתח האוהל, ראיתי כמה מבני המקום מתחממים ליד מדורה. הצטרפנו אליהם, הרתחנו מים לקפה, וכיבדנו אותם בוופלים תוצרת ישראל. הם לא טעמו מן המאכל המוזר, והעזו רק כשראו אותנו טועמים, אולי מתוך נימוס, אולי מתוך חשש. בהתחלה טעמם של הוופלים היה מוזר להם, אולם מהר מאוד הם התרגלו לטעם המתוק ואף ביקשו תוספת. אבל הם לא נשארו חייבים, והחליטו לגמול לנו על האירוח בחלב עזים, שהיה מאוכסן בדלעת בתוך סל שרכים. טעמו של החלב היה מוזר, אולי ערבבו אותו עם חומרים מתסיסים, או שהוא החמיץ בחום השמש.

הכפרים באזור ממוקמים במורדות התלולים של ההרים, על גדות הנהר. טיפסנו לעבר אחד מהם. במהלך הטיפוס נפרש לעינינו ההר במלוא הדרו. מרחוק ראינו שיירות של אנשים הנושאים על גבם שקים וסלים מלאים פלפלים אדומים מיובשים וגרעיני תירס. הם היו, כנראה, בדרכם לשוק ה"קרוב" (כשחיפשנו במפה את העיר הקרובה, נוכחנו לדעת שהיא לא כל כך קרובה...). כשהבחינו בנו מטפסים לעברם, הם עצרו מופתעים, ושאלו אותנו בתנועות ידיים למעשינו. ניסינו להסביר, שאנחנו עולים להתרשם ולראות. האנשים, שספק אם אי פעם ראו אנשים מערביים, בהו לעברנו במבט משתאה. נפרדנו מהם לשלום, והם המשיכו בדרכם לעבר השוק הקרוב.

בני הכפר היו לבביים מאוד ומכניסי אורחים. הבסיס למזונם המגוון הוא האינג'רה, מעין חביתיה העשויה בצק חמצמץ ("טף"). את האינג'רה אוכלים בתוספת רוטב צמחוני או בשרי, חריף מאוד. בנוסף לאינג'רה האנשים כאן אוכלים מעין פיתות עבות העשויות קמח תירס, הנאכלות אף הן עם תוספת כלשהי. סדר היום של המקומיים כולל שתי ארוחות עיקריות, אחת בבוקר והשנייה לקראת ערב. ביצים גם הן מרכיב חשוב בתפריט. את התרנגולות והאפרוחים אפשר לראות מסתובבים ברחבי הבקתה. הפרות והעזים שיוצאות לרעות בהרים, נכלאות לקראת ערב במכלאות העשויות מענפים יבשים ודוקרניים. ליד כל בקתה נמצא כלב השומר על בני הבית בזמן היעדרות הגברים.

המבנה החברתי בכפרים שעברנו בהם מבוסס על התא המשפחתי. כל כמה משפחות מונהגות על ידי "זקן השבט". כל כמה "זקנים" מייצגים כפר, ומתוכם נבחר ראש הכפר המייצג את התושבים בפני מוסדות השלטון. ראש הכפר גם פותר בעיות וסכסוכים מקומיים. את תפקידי השיפוט ויישוב הסיכסוכים חולקים ראשי הכפר עם אנשי הדת, מאחר שחלק גדול מהאנשים מעדיפים לשטוח את בעיותיהם בפני הכמרים המקומיים ולא בפני ראש הכפר.

הפתיחות שהפגינו התושבים הפתיעה אותנו מאוד. כשהגענו לכפר, הוזמנו להיכנס להתארח אצל אחת המשפחות. לא עבר זמן רב, ואם המשפחה העמידה סל עשוי נצרים ועליו פרסה אינג'רה ברוטב פלפלים חריפים. אכלנו במרץ, כשבני הבית בוחנים אותנו ומצחקקים להנאתם, בעודנו נאבקים בחריפות המאכל. אריה, המבוגר שבינינו, הוכיח את ניסיונו בטיפולי "שיאצו" (מסאז' בעזרת לחיצות) ועד מהרה השתרך תור ארוך של חולים הממתינים לטיפול רפואי...

בצהרי היום חזרנו למאהל, ארזנו את הציוד והמשכנו לשוט במורד הנהר. אט-אט שינה הנהר את פניו: הוא הפך צר יותר, המים זרמו במהירות גדולה יותר, וגדותיו החוליות והמתונות הפכו בזלתיות שחורות ומצוקיות. עברנו במקום שנראה כמו גן פסלים עם "פטריות בזלת" גדולות המבצבצות במי הנהר הירוקים.

לקראת שעות בין הערביים הגענו לאשד נוסף. ירדנו מהסירות, עלינו על הסלעים הבזלתיים, והמראה שהתגלה לנו היה מדהים: הנהר שלפנינו התחתר בקניון ויצר מפל שגובהו 30 מטרים! התקדמנו ברגל לאורך המצוק מביטים למטה בזרם המים הלבנים השוצפים והמאיימים. ספרנו לא פחות מחמישה מפלים גבוהים לאורך קטע הנהר, שכל אחד מהם יכול בקלות להפוך את הסירות הגדולות על יושביהן וציודם. אורכו של האשד היה כחצי קילומטר, כך שהאפשרות לעקוף אותו ירדה מן הפרק. ידענו גם שברגע שניכנס לתוך הקניון, לא תהיה לנו דרך מילוט. בקטע הזה הצטמצם רוחב הקניון לעשרה מטרים בלבד, והעיקולים בו היו חדים. עומק המים הגיע לכעשרים מטר, והמערבולות הגדולות יכלו בקלות להטביענו.

התכנסנו להתייעצות. החלטנו שהסירה של דודו ושלי תרד ראשונה. שמעון ועודד ימתינו על סלעים בתחתית המצוק, ויאחזו בחבלי הצלה למקרה, שאחד מהאנשים ייפול למים. המדרגה הראשונה והרביעית היו מסוכנות ביותר, ואילו אחרי המדרגה החמישית הנהר נראה שקט ושם נוכל לעצור. את האשד דירגנו בין 5 ל-6 בסולם האשדים, כלומר על הגבול הדק שבין אשד עביר לסירות רפטינג לבין אשד מסוכן ולא עביר כלל.

כשהתקרבתי לעבר הסירה עצר לידי זקן מקומי, הביט בי ובסירה במבט משתאה, ולאחר שהבין שבכוונתנו לרדת במורד האשדים הבהיר לנו בתנועות ידיים את דעתו על המעשה. כשניסינו להסביר לו שאנחנו בכל זאת מתכוונים לרדת בנהר, פתח בצעקות והיכה על ראשו כמנסה להסביר את דעתו עלינו...

הנפילה הראשונה היא המסוכנת ביותר. הסירה אמורה ליפול מגובה של חמישה מטרים בזווית של 70 מעלות לתחתית המפל. תאוצת הסירה בנפילה כזאת היא חזקה מאוד. וכל שנותר לך הוא להחזיק חזק בחבלים, ולהתפלל שכוח הכבידה לא יעיף אותך מהסירה למים. התקדמנו לעבר המעבר הראשון. הסירה חלפה בקלילות מבעד לפתח. צעקתי לכולם לתפוס חזק ולקחתי נשימה עמוקה. הסירה תפסה תאוצה אדירה והתנפצה על הגל בתחתית המפל. הרגשתי שכל גופי מזדעזע מעצמת הנפילה. זרם המים שטף את כולנו. הסירה הרימה חרטום וניפצה את הגל. כולם נשארו על הסירה.

כעת הייתה המטרה לעבור במרכז המדרגה השנייה. למזלנו הרע, הסירה נעה לעבר הגדה הימנית, שהייתה חדה כסכין ובקלות יכלה לקרוע את הסירה. במאמצים רבים הצלחנו לעבור את המדרגה השנייה והשלישית. האנשים צרחו מפחד ומהנאה שהתערבבו זה בזה. היינו לפני המדרגה הרביעית, שם זרם המים זרק אותנו לצד שמאל, והיה חשש שהמים יצליחו להדביק את הסירה לקיר המצוק. הפנינו את החרטום לעבר המצוק. הסירה נטרפה בגל החוזר מהסלע, ונבלעה במים. כשצצנו שוב מהמים הבטתי לעבר האנשים; כולם היו בסירה. אחרי המדרגה החמישית עצרנו להתאושש מעצמת החוויה. כעבור כמה דקות של "עיכול החוויה" הלכנו לאבטח את הסירה השנייה. שמעון בחר לעקוף את המפל הראשון ולרדת בדרך שאמנם עוקפת את המפל, אבל בקטע של סלאלום טכני מסובך, ומשם לרדת הישר למדרגה השנייה.

לרוע מזלו, בעיקול הראשון לפני המדרגה, נחבטה הסירה בסלע גדול. מעצמת המכה התקפלה הסירה כך שהירכתיים נגעו בחרטום(!), והעיפה את שמעון למים. הסירה המשיכה להיסחף באשדים ללא משיט, בעוד שמעון נאבק בגלים ובמערבולות. ראינו אותו יורד במדרגה השנייה ונעלם לכמה שניות מתחת למים, ושוב צץ בין הגלים, לוקח נשימה ונעלם שוב בתוכם. למזלו, לא היה זה המאבק הראשון שלו בזרמיו של נהר גועש, ומניסיונו ידע שלא צריך להילחם בזרם אלא לתת לנהר להוליך אותו עד לאזור שקט יותר, ושם לצאת מתוכו. שמעון נסחף והיטלטל במים הסוערים של הנילוס הכחול דקות ארוכות ורק אחרי המדרגה השלישית הצליח להגיע לסירה, לעלות עליה, ולעבור את המדרגות הרביעית (המסוכנת) והחמישית על הסירה. הקוריוז הוא, שאף-אחד מהיושבים על הסירה לא שם לב ששמעון נפל למים עד לרגע שבו הוא עלה שוב על הסירה...

הקניון סגר עלינו. משני צדיו התנשאו קירות בזלת שחורים לגובה 70 מטר. רוחב הקניון הצטמצם לעתים לשני מטרים בלבד(!), והסירות נותבו בין הקירות הצרים. אמנם מתחתינו הגיע עומק הנהר ל-30 מטר ואף ליותר, אך למרות זאת קשה להאמין שנהר המספק 85% מכמות המים של הנילוס יכול לזרום באפיק כה צר. מדי פעם נפתחה פרצה בקירות הקניון וסיפקה לנו פתח צר לטפס כדי לצפות בהמשך. בנקודה מסוימת הצטמצם הקניון לרוחב של מטר וחצי, ומכיון שכבר החשיך והסירות התקשו לעבור, החלטנו לישון מחוץ לקניון. העברנו את כל הציוד במעלה סדק צר בקניון ומיקמנו את המחנה על שפת המצוק.
מעברו השני של המצוק נראו תושבים מקומיים עמוסי סלים וכדים גדולים רצים לתוך הקניון, לאזור הסירות. דודו ירד במהירות למטה מחשש לסירה ולציוד שנשאר שם. אחר-כך הסתבר לנו, שעצרנו בדיוק ליד אחד מהמעברים הבודדים החוצים את הנהר. אנשי המקום היו בדרכם לשוק הקרוב בכפר מוטה, כשהם מנצלים את השפל בנהר ואת העובדה שהמקום צר, וחוצים את הנהר תוך דילוגים מסלע לסלע.

לכל אורכו חוצים את הנילוס הכחול שלושה גשרים בלבד. הגשר המרכזי הוא הגשר הגדול אותו חצינו ביום הנסיעה הראשון. שני גשרים נוספים הם הגשרים הפורטוגליים: הראשון שנמצא ליד מפלי הנילוס, והשני נמצא כ-50 ק"מ מזרחה בקו אווירי, ונקרא גשר מוטה, על שם הכפר מוטה שנמצא 20 ק"מ מעליו, וממנו מובילה הדרך המרכזית אל הגשר. בגלל מיעוט המעברים על הנהר התושבים מנצלים את העובדה שהנהר צר בכמה מקומות, ובונים גשרים מאולתרים כדי לחסוך את ההליכה עד לגשרים המרכזיים.



תושבי המקום אינם משתמשים בחלק הסוער והמסוכן של הנהר כעורק תחבורה. לעומת זאת בחלקו העליון (עד מפל הנילוס) וסביב אגם טאנה הגדול הם בונים דוגיות מגומא הפפירוס, ומשתמשים בהן כאמצעי תחבורה מרכזי באזור. גומא הפפירוס קל ובעל כושר ציפה גבוה, ונמצא בשפע בגדול הנהר ובאיים הטבעיים במרכזו. התושבים קוצרים את גומא הפפירוס בכמות כזו שלא תפגע בצמח בעתיד. לא ראינו באזור סירות קאנו מעץ, היות שבאזור הרמה האתיופית אין כמעט עצים, ואלה שצומחים, לא מתאימים לבניית סירות.

בניית הסירות היא מסורת העוברת מאב לבן, והמיומנים שביניהם מסוגלים לבנות דוגית בחצי יום. יש דוגיות פפירוס קטנות המיועדות לאדם אחד בלבד, אך יש גם כאלה היכולות לשאת אף חמישה אנשים על ציודם המלא.

הדוגית פעילה במשך שלושה שבועות בלבד. לאחר מכן הפפירוס נרקב, והסירה משמשת כחומר בעירה לחימום או לבישול. גם השטת הדוגיות היא מיומנות מסורתית השייכת למשפחות מסוימות בלבד. לא כל אדם יכול להרשות לעצמו להחזיק דוגית פפירוס. הדייגים מחזיקים בדוגיות הקטנות, ואנשי ההובלה בסירות גדולות. התשלום עבור ההובלה בנהר ניתן בסחורה. "מנוי משפחתי" להובלה בנהר במשך כחצי שנה מחירו שק דגנים מלא.

כדי להשיט את דוגיות הגומא במורד הנהר משתמשים המשיטים במקל ארוך וצר, המשמש בחלקים הרדודים כמקל כיוון ודחיפה, ובחלקים העמוקים, כמשוט. בשנים האחרונות החלו אנשי המקום לאלתר משוטים מעץ, וכך ייעלו את החתירה. מחירה של דוגית גומא קטנה יכול להגיע לכחמישה דולרים, השכר החודשי הממוצע באזור.

בתחילת השיט ביום הרביעי היה הנהר רגוע ושקט. הקניון של הנילוס כאן עמוק מאוד, דבר שהקשה עלינו את מלאכת הניווט. כאשר הגענו לקטע סוער, היינו רצים לאורכו, לפעמים קילומטרים, ומחפשים אפשרויות מילוט. רק לאחר מכן היינו יורדים בו בעזרת הסירות. כשעה לאחר היציאה הגענו לאשד מסוכן דמוי אסלה. זרם המים הגיע משני כיוונים שונים ויצר מערבולת מסוכנת. יכולנו לראות את התנועה הסיבובית של המים ואת החור המסוכן שיצרה המערבולת בתחתית המפל. בהתחלה חשבנו לעקוף את האשד, או לתת לסירה להיסחף לבדה בזרם הסוער אבל חששנו מאוד שהסירה תתהפך.

לאחר התייעצות החלטנו לכנס בסירה אחת את המדריכים בלבד ולעבור את האשד. השארנו את עודד מול האשד, בידיו חבל הצלה למקרה שהסירה תיתפס בזרם המים החזק. כמעט שלא יכולנו לשלוט בכיוון הסירה. ברגעים כאלה אין מקום להיסוסים. תנועת חתירה קטנה לא נכונה והסירה יכולה להידבק לסלע, או להתהפך, ולסכן את הצוות. הסירה נכנסה למפל. דודו, שמעון ואני זינקנו לצד ימין כדי לאזן אותה. הסירה היטלטלה קדימה ואחורה, ימינה ושמאלה. עודד זרק לעברנו חבל ומשך את הסירה.

היינו מאושרים על הצלחת המבצע ומהירותו. גם את הסירה השנייה הצלחנו להעביר ללא תקלות מיוחדות. המקומיים שראו מרחוק את הסירות הצהובות בוהקות באור השמש, התקבצו בהמוניהם על הסלעים בגדות כדי לצפות ב"הצגה הטובה בעיר". לפני כל אשד היו המקומיים מתאספים עשרות, ולפעמים מאות אנשים מקומיים. הללו היו נעמדים על קצות אצבעותיהם, מביטים בסירות וביושביהן במתח רב, ומסרבים להאמין כשהסירות היו מצליחות לצאת שלמות מנחשולי המים האדירים שבנהר.
האנשים כאן גרים מרחק שלושה-ארבעה ימי הליכה מהדרך הקרובה שתוביל אותם לעיר הגדולה (בהר-דאר). חלקם הגדול לא עזר מעולם את עמק הנילוס שהוא בשבילם עולם ומלואו. בדרך-כלל רובם לבושים, אך מדי פעם יצא לנו להיתקל בהם כשהם הולכים עירומים כשצרורות בגדיהם על ראשם. אבל מיד כשראו אותנו, הם הסתירו את חלציהם בכפות ידיהם, וחיכו שנעבור. כשעצרנו במקום הם המשיכו ללכת עירומים, אך כשרצו לתקשר אתנו הם פנו הצידה, התלבשו, הסתדרו, ורק אז התקרבו.
המשכנו של היום הרביעי היה אינטנסיבי מאוד, הרבה אשדים ומעברים קשים, שאת כולם עברנו בהצלחה וללא תקלות מיוחדות. לקראת סוף היום ביקשתי מהראל, לסכם את המרחק שעברנו. הופתענו לגלות שב-12 שעות של שיט אינטנסיבי עברנו שמונה קילומטרים בלבד! בקניון העמוק מאבדים את תחושת המרחק. למזלנו, ניווטנו בעזרת מכשיר G.P.S. שדיוקו רב מאוד.
הנהר התחיל להתרחב בין קירות הבזלת הגבוהים. משיחה עם אנשי אקדמיה אתיופיים וגרמניים למדנו שהאזור געשי ועוד פעיל מאוד. רעידות אדמה כאן הן דבר שכיח.

היום האחרון היה אמור להיות היום הקשה והמפחיד מכולם. ציפינו ל"אשד המערה", שבו הנהר נעלם מתחת לסלעים החוסמים אותו. אחרי מספר שעות של שיט פגשנו אנשים עומדים על גדות הנהר, ומעבירים סלים מצד לצד על-גבי רפסודות קנים מאולתרות. הם ערמו קנים, קשרו אותם ביחד, והניחו עליהם את הציוד, כשמוביל הרפסודה שוחה עם הציוד ומעביר אותו לגדה השנייה של הנהר.

העובדה שהם עושים זאת קילומטרים ספורים מגשר מוטה, הפתיעה אותנו, שכן בכל מקרה הסחורה מיועדת להימכר במוטה. מה גם שהעברת הסחורות גוזלת זמן רב, והנשים פוחדות לחצות את המים בשחייה. החלטנו לעזור להם, ובמשך כמחצית השעה הסבנו את עיסוקנו להובלה. הסירות התמלאו בכל טוב: בננות, גזרי עצים, תירס, חיטה ופלפלים חריפים. העברנו גם את התושבים שסירבו בהתחלה להאמין שהם ישובים על סירה מגומי. כמה מהם התרגלו לרעיון ועזרו לנו לחתור.

הגברים עזרו לנשים להעביר את הסחורות בנהר, ולאחר מכן העלו את הסלים על גב הנשים והללו החלו לצעוד לבדן לעבר השוק במוטה. מסתבר, שהנשים אחראיות על המסחר והמכירות בשווקים, ואילו הגברים אחראים על גידול התוצרת. מאחר שמיהרנו אל נקודת הסיום נפרדנו מהאנשים, שחזרו בצער רב לרפסודות הקנים הרעועות.

באשד הבא נתקלנו בבעיה מסוג אחר; הנהר הצטמצמם למעבר צר שעליו בנו המקומיים גשר כלונסאות רעוע. פירקנו אותו בזהירות ופתחנו את המעבר לסירות. אחרי המעבר חזרנו ומיקמנו את הגשר מחדש.

הזמן התחיל לדחוק. הייתה כבר שעת צהריים ועדיין לא הגענו לאשד המערה. מה גם, שקבענו עם אנדואלם, איש החמורים, להיפגש בגשר מוטה בשעות אחר-הצהריים. עוד כמה עיקולים של שיט, וכמו בתיאורים נעלם הנהר כאילו בלעה אותו האדמה. הוא שב והופיע מחדש מטרים ספורים אחרי גשר סלעים שמתחתיו הוא זרם. ואמנם מצד שמאל הייתה חתורה מערה מרהיבה ביופיה. מובן שלא העזנו להתקרב אליה.

מאחורי גוש הסלעים בצבצו פטריות מים לבנות ובעבועים שרימזו על הזרם התת-קרקעי, ואחריהם שני מעברים צרים ומסובכים עם מפלים שהיו עלינו לעבור על הסירות. הבעיה הייתה שהשיפוע היה תלול ביותר וכל זרם המים התנקז הישר לתוך המערה. התייעצנו, איך להעביר את שתי הסירות, שעל כל אחת מהן היה ציוד שמשקלו יותר מ-300 ק"ג.
לבסוף, העברנו את הסירות בעזרת הידיים מעבר לסלעים, וגם שם חיכו לנו מעברים ומדרגות. כדי לעבור את סדרת המפלים הבאה, נאלצנו להתקרב לאזור הבעבועים. הסכנה בכניסה לאזור כזה היא שהסירה עלולה להישאב לתוכם. הסירה הראשונה עברה ללא תקלות, וזרם המים פלט אותה להמשך האשדים. השנייה נאבקה באחת הפטריות רגעים ארוכים: הסירה החלה לרעוד ומרוב פחד חתרנו חזק מדי, והכנסנו אותה לזרם, שסחף אותנו לכיוון הסלעים. אחרי הסיוט הזה האשדים האחרים כבר לא היו בעיה מיוחדת.

החלטנו לעצור תחת עץ שיטה, לאכול ולהירגע בעודנו בוהים בשפת המצוק, הופיעה על הסלעים להקה של כמה עשרות בבונים. הם צפו בנו בסקרנות ושמרו על כל כללי הזהירות המקובלים עליהם: הזכר השליט הגדול מכולם, עמד על שפת המצוק במקום הנוח ביותר לצפייה ולשליטה. הבוגרים והצעירים התקרבו לקו תצפית ראשון ומסביב עמדו הנקבות והגורים הקטנים. הקופים היו ממש קרובים, ונעם, צלם הסטילס, החליט להתקרב כדי לתפוס צילום טוב. הבבונים לא לקחו סיכון מיותר, והחלו להמטיר עלינו אבנים כמענה לשאלה שלא נשאלה האם הם מסוגלים להשתמש בכלים כדי להשיג את מטרתם...

צעקנו לנעם שיפסיק, אולם הוא סירב בעקשנות והקופים לא נשארו חייבים. אלא שהפעם, בנוסף לזריקת האבנים, הם החלו לצרוח ולנבוח בקולות מפחידים. נעם ויתר ומטר האבנים פסק.

סיימנו לאכול והמשכנו בדרכנו. האווירה הייתה משוחררת. נשארו לנו קילומטרים ספורים עד לסיום שנקבע בגשר מוטה. אף-על-פי שרצינו לסיים את המסע ולהגיע לגשר, לא ויתרנו ועצרנו לפני כל אשד לבדוק את המכשולים בנהר. השעה הייתה שעת אחר-צהריים מאוחרת, ועצרנו לפני אחד האשדים כדי לבדוק את עבירותו. הלכנו לאורך האשד ולא הפסקנו להתפעל מהמפלים ומהגלים הגבוהים. חשבנו שזה יהיה אקורד סיום נפלא. פתאום במדרגה השישית התנקזה בזרם אדיר כל עצמת המים למעבר צר של כחצי מטר בלבד, בעוד רוחב הסירות הוא כשני מטרים! האשד, כולל חמש המדרגות הראשונות שלו היה ארוך מאוד, והייתה בעיה להעביר את הסירות לאורכו מבלי להגיע אל המעבר הצר. וכאילו לא די באלה גם הלילה התקרב...

בנינו מערכת חבלים לבלימת הסירה. בסירה ישבו ארבעת המדריכים כשהשאר מייצבים את הסירה מהגדה באמצעות החבלים. את הקטע הנותר עברנו בעזרת החבלים, שחתכו לכמה מאיתנו את הידיים. כשהעברנו את הסירה על הדופן הצרה שלה בתוך המים הגועשים של המעבר היא איבדה שליטה והחלה להשתולל. ראשית שקה הדופן, ואחר כך גם החרטום, והדבר גרם לסירה להתנפח. עודד קפץ על הסירה וניסה להפוך אותה בעזרת חבל ההיפוך, אולם מכיוון שהסירה היתה כל-כך כבדה, הוא נזקק לעזרתם של יוחאי ותמיר.

הסירה השנייה נסחפה כבר לפני המדרגה הראשונה לגדת הנהר השנייה, וכעת הירידה באשד הייתה קשה שבעתיים. העברנו חבל לצד השני של הנהר ושחררנו את הסירה באופן מבוקר, הישר לתוך המדרגה. הסירה נכנסה על צדה והחלה למשוך את האנשים האוחזים בחבל לתוך הנהר. מובן שגם הסירה הזאת התהפכה במעבר הצר. לרוע המזל העמסנו על הסירה הזאת מצבר, והחומצה עלולה הייתה לנזול ולהרוס את הסירה. בסופו של דבר סיימנו להעביר את הסירות לפני רדת החשכה והתחלנו לשוט במהירות לעבר גשר מוטה. באשדים הנותרים בדרך כבר עברנו "על עיוור", ללא בדיקה מוקדמת.

אחרי כמחצית השעה ראינו את הקשתות של הגשר. שאגות שמחה בקעו מן הסירות. אולם, הנהר לא הרפה, והמשיך לגעוש. תוך כדי צהלות השמחה נקלעה הסירה של עודד ושלי לתוך מערבולת חזקה. דופן ימין שקעה בתוך הגל, ואיימה להפוך את הסירה. עודד הקפיץ את האנשים לצד שמאל של הסירה. ניסינו בכל כוחותינו לחתור ולמשוך את הסירה מהמשאבה הנוראית שהיא נמצאה בה, כדי למנוע התהפכות.
לבסוף הצלחנו להעביר את הסירה לרוחב הגל, עד שהוא פלט אותנו החוצה. נשמנו לרווחה. חיכינו לסירה השנייה, וביחד חצינו את גשר מוטה, גשר פורטוגלי, הבנוי לבנים אדומות. תשע קשתות תומכות בגשר והגדולה ביותר חוצה את הנהר, אבל היא שבורה בקצה.

החושך ירד במהירות. קיפלנו את הציוד והעמסנו אותו על הפרדות. התחלנו לצעוד לעבר מחנה הלילה שהיה מרוחק כשעת הליכה מהגשר. גררנו עצמנו במעלה העלייה התלולה. במחנה הרתחנו סיר מרק ענקי, ונשכבנו באפיסת כוחות על יריעת הברזנט. שאלתי את אנדואלם, איש החמורים, למה הגשר הרוס ומי הרס אותו. הוא השיב שאנשי המקום הרסו אותו. בזמן שהאיטלקים כבשו את אתיופיה כדי לא לאפשר להם דרכי גישה ולהשאיר את האזור נקי מפולשים. כששאלנו מדוע לא מתקנים את הגשר עכשיו, הסביר שעל הגשר יושבים שני אנשים שטוענים לבעלות עליו. הללו מתחו חבלים בין הצדדים השבורים ומעבירים אנשים וסחורות תמורת שלושה ביר למעבר (כ-1/2 $), סכום גבוה במושגים מקומים. לתושבים אין בררה, ועדי להעביר את הסחורות עליהן מבוססת פרנסתם, הם נאלצים לשלם את כופר המעבר. כעת מתבררים ניסיונותיהם של התושבים לחצות את הנהר בדרכים חילופיות.

למחרת, התחלנו לנוע אל כפר מוטה. הציוד היה קשור היטב על גבי הבהמות, ואנחנו שהלכנו ברגל ניסינו להתרגל לאווירת יבשה. הנוף מסביב היה מרהיב ביופיו והדרך שוקקת חיים. מקומיים חלפו על פנינו עמוסים בכל טוב, וכולם מחייכים ומתפלאים לראות את הזרים העוברים מולם. למחרת, לאחר ניעה של כמה שעות חזרה לבהר-דאר ישבנו על שפת אגם טאנה והסתכלנו על מוצא הנילוס הכחול.



אל האסופה מסע במרחבי כדור הארץ : פרקים נבחרים בגאוגרפיה פיזית3

ביבליוגרפיה:
כותר: הנילוס הכחול : חוויה רטובה
מחבר: אלפרט, אייל
תאריך: אפריל-מאי 1996 , גליון 15
שם כתב העת: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ
הוצאה לאור: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית