עמוד הבית > מדעי החברה > גיאוגרפיה > אזורים ומדינות בעולם > אפריקהעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ערים, מדינות ואימפריות > האימפריה המוסלמית
טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ


תקציר
"הדרך הטובה ביותר להכיר את קהיר המוסלמית היא להסתובב בסמטאותיה. עשיתי זאת פעמים רבות, בתקופת מגורי בקהיר, בעיקר כשהייתי מנהל המרכז האקדמי ונהניתי מחופש תנועה מלא. גם כשגריר מוקף אבטחה כבדה, לא נמנעתי מדי פעם לקחת אורחים לעיר המוסלמית, לבקר באתריה ולסייר בסמטאותיה. המאבטחים שחרדו לשלומנו, נקטו באמצעים מרחיקי לכת כדי לאפשר לפמליה לעבור בביטחון בסמטאות העיר. השקפתי היתה שלא ניתן לגור בקהיר מבלי לבקר מידי פעם במה שמהווה את ליבה."



קהיר המוסלמית
מחברים: טבע הדברים; פרופ' שמעון שמיר


"הדרך הטובה ביותר להכיר את קהיר המוסלמית היא להסתובב בסמטאותיה. עשיתי זאת פעמים רבות, בתקופת מגורי בקהיר, בעיקר כשהייתי מנהל המרכז האקדמי ונהניתי מחופש תנועה מלא. גם כשגריר מוקף אבטחה כבדה, לא נמנעתי מדי פעם לקחת אורחים לעיר המוסלמית, לבקר באתריה ולסייר בסמטאותיה. המאבטחים שחרדו לשלומנו, נקטו באמצעים מרחיקי לכת כדי לאפשר לפמליה לעבור בביטחון בסמטאות העיר. השקפתי היתה שלא ניתן לגור בקהיר מבלי לבקר מידי פעם במה שמהווה את ליבה."

התעניינותי בעיר המוסלמית, החלה שנים רבות לפני הסכם השלום בין ישראל למצרים. ביקורי הראשון בקהיר היה בהיענות להזמנת מרכז המחקר של "אל-אהראם" ליטול חלק בסמינר משותף למצרים וישראלים. באותו זמן הופעתו של ישראלי במצרים היתה עדיין חידוש גדול, וכמובן שהציבו סביבנו משמר מחשש לניסיון התנקשות. ישבנו "כלואים" בבניין "אל-אהראם", שקועים בדיוננו. עברו כמה ימים וטרם ראינו דבר מהעיר. בנקודה מסוימת חשו המארחים בתסכולנו ואמרו שלא יתכן שנעזוב את קהיר בלי לראות את הפירמידות. אמרתי באופן ספונטני, שאם יש לנו רק זמן קצר לראות דבר אחד בקהיר, הייתי דווקא מעדיף לראות את מסגדי העיר המוסלמית. התגובה לכך היתה מעל ומעבר לכל מה ששיערתי. כמובן שערכו לי סיור במסגדים ובכל מקום שהגעתי היה כבר מישהו שאמר: "אתה הוא הישראלי שמעדיף לראות את המסגדים על פני הפירמידות?" וכשזיהו אותי קבלו אותי בחמימות מיוחדת. דבר זה טעון הסבר. בשבילנו מצרים וקהיר זה הפירמידות, לא כן לגבי המוסלמי- המצרי בן ימינו. התרבות הפרעונית תופסת מקום חשוב בתודעה ההיסטורית של המצרים והם גאים מאוד בהישגיה אבל אין קשר אינטימי ישיר בין אותה תקופה לבין מציאות החיים של היום. בתקופה הפרעונית דברו בשפה אחרת, הדת היתה אחרת, הערכים היו שונים. למרות שניתן להבחין בהמשכיות מסוימת, הרי שבעיקרו של דבר ואת היתה תרבות אחרת. לעיר המוסלמית, לעומת זאת, יש קשר רציף אל המורשת האיסלאמית ההיסטורית. שם הם שורשיה.

המושג "העיר המוסלמית" טעון הבהרה. רוב הערים ההיסטוריות מחולקות לעיר חדשה ולעיר עתיקה, כמו ירושלים למשל. בקהיר החלוקה היא לשלושה מרכיבים. כאשר המצרים אומרים "העיר העתיקה" (מצר אל-קדימה) הם לא מתכוונים לעיר המוסלמית שהיא נושא המאמר, אלא לעיר פוסטאט שנמצאת בחלקה הדרומי של קהיר (על הדרך למעאדי ולחילוואן). פוסטאט היא הגרעין ההיסטורי של קהיר כפי שאנו מכירים אותה היום. היא נוסדה עוד בתקופה הפרעונית, שכן היא ממוקמת נוכח ממפיס הידועה. היא צמחה בתקופה הפרסית, בוצרה בתקופה הרומית, והיתה מרכז חשוב של סחר, בו גרו יהודים ונוצרים, בתקופה המוסלמית. זאת בעצם העיר שכבשו הערבים ב- 641 כשהגיעו למצרים. העיר העתיקה לא נקראה כלל קהיר. השם חדש יחסית, והוא בן 1000 שנה "בלבד". קהיר צמחה מתוך פוסטאט בכיוון מוגדר, שצריך להכיר אותו, כדי להבין את הדינמיקה ההיסטורית של העיר. פוסטאט נמצאת על שפת הנהר. ההתפתחות ממנה, לאחר הכיבוש הערבי, היתה בגלים בכיוון צפון-מזרח, בצורה שהלכה והתרחקה מהגדה הנוכחית של הנהר. כל שושלת נטשה את העיר הקודמת ובנתה עיר משלה שהכילה מבנים, מסגדים, בניני שלטון ומחנות צבא. כך קמו בזו אחר זו, שלוש ערים על-יד פוסטאט.

הגרעין המקורי - פוסטאט, פותח על ידי הכובשים הערבים. הבירה השנייה נבנתה על ידי העבאסים ונקראה עסכר. השלישית נבנתה על ידי הטולונים ונקראה קטאיע (שם נמצא מסגד איבן-טולון). רק ב- 969 נבנתה העיר קהיר עצמה. ראוי להסביר מדוע צמחה קהיר בכוון צפון-מזרח, בצורה ההולכת ומתרחקת מגדת הנהר. חיזוק הגדות וייצובן נעשו בעת החדשה בלבד, החל במאה ה- 19. עד אז שטחים גדולים היו מוצפים כל שנה בתקופת הגאות, כך שאי אפשר היה לבנות סמוך לנהר עצמו. דבר זה איפשר בעת החדשה, לאחר שיוצבו הגדות, לייבש שטח גדול בין העיר המוסלמית ההיסטורית לבין הנהר. על שטח זה בנו את העיר החדשה, הפעם על שפת הנהר.


"אל-אזהר" החליף פנים פעמים כה רבות, שקשה היום להציג אותו כדוגמה לארכיטקטורה פאטמית. המוסד עצמו מעניין, כמרכז לימודי חשוב, שריכז בתוכו כמה מן השייח'ים החשובים ביותר בלימודי האיסלאם. טה חוסיין, הסופר המצרי הגדול, כתב תיאור יפה של הלימודים באל-אזהר, בראשית המאה הזאת. כנער עיוור היו מוליכים אותו כל יום ממקום מגוריו לאל-אזהר, שם היה מצטרף אל מעגלי התלמידים, שישבו סביב שולחן השייח' ממנו רצו ללמוד. מסורת לימוד זו אינה קיימת. אל-אזהר, כמוסד אוניברסיטאי, הועבר למקום אחר בעיר. צילום: אודי רן / שמעון שמיר.

אם כן יש שלוש ערים: "העיר העתיקה" שהיתה קיימת לפני הכיבוש הערבי-המוסלמי, העיר קהיר עצמה בת אלף השנים שהיא הגל הרביעי בתהליך בניית ערי הבירה של השושלות השונות, והעיר החדשה, שהתפתחה החל במאה ה- 19, בשטח שיובש בין קהיר המוסלמית לבין הנהר בצורתו החדשה ומשם התפשטה לכל עבר. כאן כדאי אולי להזכיר שהרמב"ם, שגר בפוסטאט, השאיר לנו מסמך מאוד מעניין, שבו הוא מתאר את אורח חייו ואת סדר יומו. מסמך היסטורי זה נפתח במשפט המפורסם: "אני שוכן במצרים והמלך שוכן באל-קאהירה, ובין שני המקומות שני תחומי שבת". אנשים שלא מכירים את הטופוגרפיה ההיסטורית של קהיר בת השלושה חלקים, לא יבינו מדוע הוא כותב "אני שוכן במצרים". מצרים הלא היא שם של קהיר, וכיצד זה הוא שוכן בקהיר והמלך שוכן בקהיר והמרחק ביניהן הוא מרחק של שני תחומי שבת? הכוונה כמובן, היא לכך שהרמב"ם גר בפוסטאט, העיר העתיקה, כפי שהמצרים קוראים לה; המלך גר בקהיר עצמה, במצודה, והמרחק ביניהם, בין פוסטאט לבין קהיר הוא אכן כארבעה קילומטר. מידי יום היה הרמב"ם יוצא מפוסטאט, העיר היהודית-נוצרית, בה שוכן בית כנסת עזרא, מקום הגניזה, ובה היו מוסדות יהודים מפתחים המוזכרים בגניזה, ורוכב משם על חמורו לקהיר, שהיתה קרית השלטון, בה טיפל בחולים של חצר הסולטאן. קהיר המוסלמית נבנתה ע"י השושלת הפאטמית ב- 969. מדוע בנו שליטי השושלת הזאת עיר נפרדת? הפאטמים היו השושלת היחידה במצרים שדתה היתה שיעית. כל השושלות האחרות היו סוניות. הפאטמים שבאו מצפון-אפריקה, השתלטו על עיר סונית ברובה והזדקקו למוקד שלטוני משלהם שיבסס את שליטתם. הסולטאן הפאטמי שכבש את מצרים והיה הבונה של קהיר הוא מועז אל-דין, אבל בניית העיר קשורה יותר בשמו של ג'אוהר, שהיה לא רק מצביא גדול, אלא גם בונה גדול. הוא בנה עיר במתכונת רומית, מלבנית, חצויה רחובות שתי וערב, מבוצרת ומאוכלסת במוסדות שלטון. מכמה בחינות אפשר להשוות אותה לעיר האסורה בביג'ין. זו היתה "קרית-מלך" שנבנתה לצרכיו ולא לצורכי תושבי העיר. היא כללה את ארמונות הח'ליף, שווקים למסחר, משכנות לצבא, מערכות ביצורים וכמובן את המוסד שעד היום עומד במרכזה של קהיר, הלא הוא "אל- אזהר", שגילו כגיל קהיר - יותר מאלף שנה. הפאטמים בנו אוניברסיטה ומסגד בממדים גדולים כאלה מאותה הסיבה: היותם מיעוט שיעי בתוך סביבה סונית. משימתם היתה להפיץ את האסכולה הדתית שלהם באמצעות ה"דעוה", דהיינו קריאה, פניה, הזמנה להצטרף אל האסכולה שלהם.

לצורך משימה זו היו זקוקים למרכז רעיוני - ה"מדרסה" של אל-אזהר, שעד היום היא האוניברסיטה-מסגד החשובה ביותר בעולם המוסלמי. זוהי בעצם האוניברסיטה העתיקה ביותר בעולם, מאחר שבאותה תקופה טרם קמו באירופה האוניברסיטאות המהוללות של ימי-הביניים.

מאז בנייתה, עברה העיר הפאטמית כמה גלגולים. לאחר הפאטמים היתה תקופה קצרה של שלטון האיובים, ובמרכזה תקופת צלאח-אדין. לאחר מכן באה תקופת פריחה ארוכה תחת שלטונם של הממלוכים, 1517-1250, ולאחריה התקופה המסורתית האחרונה לפני העת המודרנית, התקופה הממלוכית-עות'מאנית, שניתן להגדיר את סיומה בשנת הפלישה של נפוליאון למצרים ב- 1798.

קהיר המוסלמית אכן צופנת בחובה במידה רבה את "נפשה על העיר". השכונות בחלק זה של העיר משמרות את מסורת החברה המצרית בצורה הטובה ביותר והן מקור ההשראה העיקרי של הסופר נגיב מחפוז. כאן מתרחשת עלילת הטרילוגיה המפורסמת שלו - " בית בקהיר". במקור הערבי, כל אחד משלושת החלקים נושא שם של אחת משכונות קהיר המוסלמית. מחפוז הוא המתעד של מצרים המודרנית. הוא מכיר לפני ולפנים את המורשת המצרית, את דפוסי-החיים, את השקפות העולם, הנימוסים והיחסים בין תושבי קהיר המוסלמית. השכונה המסורתית ביותר בעיר המוסלמית היא שכונת "גמאליה", מקום הולדתו של מחפוז המשמרת בצורה הטובה ביותר את המסורות המצריות מבקרים בח'אן-אל-ח'לילי, נלקחים עד היום ע"י מדריכיהם אל בית קפה קטן, "קפה פישאווי," אחד מבתי הקפה העתיקים על הרובע ומקום מפגש לאנשי השכונה, סופרים ואנשי רוח דוגמת מחפוז.

הדרך הטובה ביותר להכיר את קהיר המוסלמית היא להסתובב בסמטאותיה. עשיתי זאת פעמים רבות בתקופת מגורי בקהיר, בעיקר כשהייתי מנהל המרכז האקדמי ונהניתי מחופש תנועה מלא. גם כשגריר מוקף אבטחה כבדה, לא נמנעתי, מדי פעם, לקחת אורחים לעיר המוסלמית, לבקר באתריה ולסייר בסמטאותיה. המאבטחים שחרדו לשלומנו, נקטו באמצעים מרחיקי לכת כדי לאפשר לפמליה לעבור בביטחון בסמטאות האלה, אבל לא ויתרתי. השקפתי היתה שהמשמעות האמיתית של מגורים בקהיר אינה קיימת ללא ביקור תדיר בלבה של העיר.

עצתי, למי שרוצה להכיר בפעם ראשונה את העיר המוסלמית, היא לעבור קודם כל את הציר המרכזי שלה מדרום לצפון. הרחוב המרכזי של העיר הפאטמית, אורכו כקילומטר וחצי. הוא מתחיל בבאב אל-זווילה ונגמר בצפון בבאב-אל-פותוח. לאורך הרחוב ניתן לראות שפע בניינים ואתרים מוסלמיים, שלדעתי לא יימצאו בריכוז כזה בעולם המוסלמי כולו. למעשה זהו מעין "מוזיאון" היסטורי של ארכיטקטורה מוסלמית והטוב ביותר של זו המצרית. את הסיור אפשר, לדעתי, להשלים ביום אחד, אך ראוי להקדיש לו יותר. רצוי לחלק אותו לשניים; להתחיל את המחצית הראשונה מבאב-אל-זווילה, עד ח'אן-אל-ח'לילי, ואת המחצית השנייה מח'אן-אל-ה'לילי עד ליציאה הצפונית. אצביע על כמה מקומות מעניינים במיוחד, בחתך כרונולוגי דווקא, ולא בחתך גיאוגרפי, אותו אפשר לקבל מספרי ההדרכה. צריך לחוש את העיר הזו ברובדי התקופות השונות שלה, כדי להבין את הריתמוס של התפתחותה.

אפתח בתקופה הפאטמית, התקופה הפורמטיבית בה נוצרה קהיר. העיר במצבה היום שונה מאוד מאותה "קרית-מלך" שהוקמה על-ידי הפאטמים. העיר המקורית היתה בעלת ארמונות גדולים שכבר נעלמו, ורחובות ישרים ומסודרים אשר הפכו לסמטאות מעוקלות. למרות שינויי הזמן, ניתן עדיין לראות די הרבה מהתקופה ההיא כדי לקבל מושג על איך נראתה העיר הפאטמית. נתחיל בשערים באב-אל-זווילה בדרום, באב-אל-פותוח ובאב-אל-נצר בצפון. השערים האלה, שנבנו ע"י הארכיטקט הארמני בדר אל-גמלי אל-גיושי, שהיה הגדול בדורו, היוו בשעתם את המילה האחרונה בארכיטקטורה הצבאית של המאה העשירית. תמורת "בקשיש" קטן יפתחו השומרים את שערי המדרגות. אפשר להיכנס, לעלות על החומות, ולראות כיצד חלקים שונים של מערכת השערים הזאת בנויים כמתחמים סגורים, כך שניתן יהיה להגן על כל שער לחוד, במקרה שחלק ממערכת הביצורים הזאת יפול. הפאטמים החזיקו בעיר חיל מצב של כ- 100 אלף איש. הביצורים היו חלק ממערכת גדולה שאפשר לראות עד היום על גבעת מוקטם המשקיפה על קהיר. האירוני הוא שכל מאמצי הביצורים האלה, לא באו אף פעם לידי ביטוי היות וקהיר מעולם לא עמדה בפני פולש. הערך שלהם אם כך, נשאר היסטורי-פוליטי והיסטורי-ארכיטקטוני.

אי אפשר להיות בקהיר ולא לבקר באל-אזהר. המוסד בן אלף השנים עבר הרבה תהפוכות וגלגולים, המתבטאים גם בצורה הארכיטקטונית העכשווית שלו. "אל-אזהר" החליף פנים פעמים כה רבות, שקשה היום להציג אותו כדוגמה לארכיטקטורה פאטמית. המוסד עצמו מעניין, כמרכז הלימודים החשוב בעולם האיסלאם, שריכז בתוכו כמה מן השיחים החשובים ביותר בלימודי האיסלאם. טה חוסיין, הסופר המצרי הגדול, כתב תיאור יפה של הלימודים באל- אזהר, בראשית המאה הזאת. כנער עיוור היו מוליכים אותו כל יום ממקום מגוריו לאל-אזהר, שם היה מצטרף אל מעגלי התלמידים. לכל שיח' היתה חזקה על עמוד משלו לידו היה יושב ומלמד. התלמידים היו באים ובוחרים לפי התעניינותם, את השיח' ממנו רצו ללמוד, מתיישבים סביבו ולומדים תורה מפיו. מסורת לימוד זו כבר אינה קיימת. האוניברסיטה הועברה למקום אחר בעיר, בסמוך לבימה שעליה נרצח סאדאת. בבניינים הישנים עדיין שוכנים כמה מהמוסדות האיסלאמיים העליונים. הממסד השמרני האיסלאמי של היום ממשיך למלא תפקיד חשוב מאוד בחיי המדינה.

באל-אזהר אדריכלות מעורבת מדי מכדי לשקף את הארכיטקטורה הפאטמית. לא כן במסגדים האחרים; מסגד אל-אקמר נמצא בתחילת השליש הצפוני של הציר המרכזי על קהיר המוסלמית. מבט ראשון על המסגד מעורר אסוציאציה של רוקוקו אירופאי. עיטורי הסטוקו הרבים על קירות המסגד ממחישים את חשיבות הדקורטיביות בסגנון הפאטימי. ניתן לראות סטלקטיטים, ערבסקות, צורות צדף, רוזטות, וכמובן את החלון הפאטמי האופייני - חרוץ פסים, כמו "פלחי-עוגה" וצורתו מזכירה פרסה מחודדת. חלון זה הוא סימן ההיכר לבניין פאטמי. המסגד עצמו אינו גדול אבל כולל בתוכו את כל המרכיבים המאפיינים את הארכיטקטורה הפאטמית המצועצעת וההרמונית.

מסגד שונה מאוד נמצא בתחנה האחרונה של הסיור. זהו המסגד על שם הסולטאן הפאטמי אל-חאכם באמר אללה. יחסית למסגד הקטן הפינתי אל אקמר, מסגד אל-חאכם גדול ומגושם. כמסגד ממלכתי הכיל בתוכו את ההמונים שבאו לתפילת יום שישי והביעו את נאמנותם לח'ליף בדרשה של יום שישי. המסגד הוזנח במשך שנים רבות ושוקם לאחרונה, לא בצורה הטובה ביותר. כדאי לבקר במקום, משום שאי אפשר לבקר בקהיר הפאטמית מבלי לחפש את השרידים שהשאיר הח'ליף אל-חאכם, שהיה אולי הדמות הססגונית והמוזרה ביותר בכל תולדות קהיר המוסלמית.

השושלת הפאטמית היתה בדרך כלל סובלנית ונאורה. הקהילה היהודית, גם בימי הרמב"ם, פרחה בתקופתה. תקופת אל-חאכם היתה שונה. הח'ליף הוצג על ידי היסטוריונים בדומה לנירון או לקליגולה, כבעל סממנים של טירוף. כאיש לילה מובהק יצא בלילות לשוטט עם עבדו הכושי, לחפש עבריינים ולהטיל עונשים חמורים ואכזריים בו במקום. הוא שנא נשים ולא רצה לראותן ברחובות קהיר, לכן הוציא הוראה שלא לייצר נעלים לנשים (באותה תקופה אי אפשר היה ללכת ללא נעלים בסמטאות המלאות גללים). אל-חאכם היה גם עוין מאוד כלפי הלא-מוסלמים – היהודים והנוצרים. אלו צווו לענוד מחרוזת פעמונים, שהכריזה על בן- הסות לא מוסלמי מתקרב. המעניין הוא שיש כאלה שרואים את חאכם אחרת. לאורך כל ההיסטוריה, שיגעון וקירבה לאלוהים, התערבבו בצורה כלשהי במוחות של בני אדם. הכת הדרוזית, למשל, מאמינה שאל-חאכם עלה לשמים ורואה בו דמות מקודשת..

נעבור מכאן לתקופה השנייה, התקופה הממלוכית (השלישית, אם מונים בנפרד את התקופה הקצרה של האיובים). התקופה הממלוכית, 1517-1250, היתה ללא ספק תור הזהב של קהיר. כמה מהבניינים הגדולים והמפוארים ביותר בעיר הם מהתקופה הזאת. השלטון הממלוכי היה סוג שלטון מיוחד , שכמותו לא היה קיים כלל במערב. הממלוכים היו עבדים שנקנו בכסף והובאו אל מרכזי השלטון במצרים. שם אומנו כחיילים וחונכו כמוסלמים. זאת היתה אליטה צבאית חסרת שורשים באוכלוסייה, דוברת תורכית בד"כ, שביטאה בכישוריה את מיטב אומנות המלחמה של אותה תקופה. "בתי" הממלוכים היו בעלי סולידריות פנימית אמיצה, אך התחרו אלו באלו, עד שאחד מהם הפך להיות הסולטאן. הממלוכים, למרות שלא באו ממצרים ולא דיברו ערבית, היו אלה שבעצם בנו את גדולתה ואת תפארתה של קהיר בתקופת זהרה.

כמה מן המוסדות המובהקים של קהיר התפתחו בתקופה הממלוכית. המוסד הבולט ביותר, ויש ממנו דוגמאות לאורך כל המסלול, הוא המיזוג של מסגד, מאוזוליאום ומדרסה, הצרוף האופייני לממלוכים. סולטן ממלוכי שרצה לפאר את שמו בנה מסגד אדיר ובתוכו בנה את קברו. בקומפלקס הזה פעלה גם מכללה גבוהה ללימודי האיסלאם - מדרסה. צרוף נדיר זה בארצות האיסלאם, יצר בעיה מסוימת למצרים בימינו. כשפנו אל הסעודים בבקשה שיתרמו כספים על מנת לשקם ולתחזק את האוצרות הארכיטקטוניים שנמצאים בקהיר, סרבו הסעודים, בטענה שאמונתם הווהאבית אוסרת הימצאות קברים בתוך מסגד.

בעיית שימור האתרים ההיסטוריים חמורה מאד. לאורך הקילומטר וחצי של הרחוב המרכזי וסביבתו, ישנם מאות אתרים שכל אחד מהם הוא נכס מוזיאוני בעל ערך גבוה ביותר. שימור אתרים אלה ניצב בפני בעיה קשה. פני מי התהום במצרים כולה, ובקהיר בפרט, הולכים ועולים: במקומות רבים הגיעו לגובה של מטר מתחת לפני הקרקע. המים העולים מחלחלים לתוך האבן שממנה בנויים אתרים אלה. התוצאה היא המלחה של האבנים בחוץ, תופעה הנראית בצורת כתמי-מלח לבנים על המבנים בגובה של כמה מטרים. המלחת האבן מביאה לכך שחלקים ממנה הולכים ונושרים, והמבנים מתערערים. זהו אסון אקולוגי- תרבותי ממדרגה ראשונה. אם לא תיעשה פעולת הצלה דחופה, המבנים יתפוררו בזמן הקרוב או הרחוק. היום כבר ברור שאי אפשר יהיה להציל את כל האתרים, ושיהיה צורך להשקיע רק בחלק מהם את האמצעים הכספיים שניתן יהיה לגייס. בכמה מקומות התחילו לשקם את היסודות, להזריק סיליקון לתוך הנדבכים התחתונים ולנקז את המים. אבל לא פעם, למרבה הצער, לאחר שלוש-ארבע שנות שיקום, מתגלים סימנים נוספים של חדירת מים והמלחה.

נחזור לאתרים הממלוכים, כדי להיכנס לאחד או יותר מן המסגדים-המדרסות ולעמוד מקרוב על צורת הבנייה שלהם. ניתן לראות כאן מבנה ארכיטקטוני של קרוסיפורם – צורת הצלב המאפיינת את המדרסה. כידוע באיסלאם יש 4 אסכולות הלכה, כולן לגיטימיות, אך יש הבדלים מסוימים ביניהן. כל קהילה מוסלמית משתייכת לאחת מהאסכולות. בקהיר קיבלו את כל ארבעת האסכולות, בין שהיו רווחות בתוך האוכלוסייה ובין שלא (המצרים אומרים שזה מאפיין בכלל את רוח הסובלנות של החברה שלהם). לכולן היה חלק במכללות האיסלאמיות. מכאן צורת הצלב שיצרה ארבעה "ליוואנים," במות מוגבהות, פתוחות לצד אחד, סביב החצר המרכזית. כל אחת מהבמות היתה שייכת לאחת האסכולות, שנלמדו זו לצד זו בהרמוניה מלאה. ברוב המדרסות ניתן גם לראות את מגורי השיח'יב ומגורי הסטודנטים, שמימנו את לימודיהם בעזרת מילגות.

שלושה מסגדים מעניינים אחרים נמצאים במרכז הרחוב: המסגד של ברקוק, המסגד של קלאון ובאמצע המסגד הקטן יותר של נאצר מוחמד אבן-קלאון. למרות העובדה שהמסגד של נאצר מוחמד אבן-קלאון הוא הקטן ביותר, הרי שמעמדו מל הסולטאן היה הבולט ביותר בתולדות קהיר. בימיו, הגיעה קהיר לשיא תפארתה ועלתה אולי על כל עיר אחרת בעולם הידוע. קשה אולי להמחיש ,את כיום, כשאנשים מארצות המזרח נוסעים לפריס, לונדון ורומא ומתפעלים מהפאר והקדמה של הערים הארופאיות. בתקופת אבן-קלאון היה המצב הפוך; האירופאים היו אלה שהגיעו לקהיר והתפעלו מגדולתה. הצרפתים קראו לקהיר Le Grand Caire, קהיר הגדולה. ספרי הנוסעים של אותה תקופה, מפארים את קהיר. בעוד שערים כמו פריס לונדון ורומא היו ערים קטנות של כמה עשרות אלפי תושבים, היתה קהיר עיר מטרופולין בת חצי מיליון תושבים. היו בה שירותים ציבוריים שהופיעו הרבה יותר מאוחר באירופה: בתי-חולים מפותחים, בתי-חולים לחולי-רוח, ניקוי של רחובות, מערכת חינוך ציבורית, ארגון מסחרי מפותח ביותר שכלל 12,000 חנויות. ועוד.

אחד המקורות ההיסטוריים החשובים, העוזרים לנו ללמוד את אותו זמן, הוא ספרו של ההיסטוריון אל-מקריזי. משחש שקהיר מתחילה לרדת מגדולתה, החליט להנציח את פני העיר בזמנו וכתב מספר ספרים, בהם רשם בצורה יסודית כל רחוב, כל מסגד, כל סמטה, כל שוק, כל בית-מרחץ, כניסה ובית-כנסת. בצורה זאת תועדה קהיר בפירוט כה רב, עד שהיום ניתן ללכת לפי הספר ולראות בכל מקום מה היה, מה נשאר ימה נבנה במקום. למעשה זהו מקור המתעד היסטוריה אורבנית שאין כדוגמתו במקומות אחרים.

תחושתו של אל-מקריזי היתה נכונה. התקופה השלישית בתולדות קהיר המוסלמית, התקופה העות'מאנית-ממלוכית, היתה אכן תקופה של ירידה. במאות ה- 16, ה- 17 וה- 18 נבנו אמנם בניינים גדולים וחשובים, המתאפיינים בצריח התורכי המפורסם שצורתו צורת עיפרון דק, השונה מן המינרטים המצריים הרחבים והמעוטרים יותר. באותה תקופה כבר לא נבנו בניינים מונומנטליים. במקום בתי ציבור, השאירה התקופה העות'מאנית משהו, שאסור לפסוח עליו בביקור בקהיר המוסלמית - בתי מגורים. כשמדברים על היסטוריה על עיר מזכירים את המונומנטים, בתי-הציבור, המסגדים, הכנסיות והארמונות. בתי המגורים של העירוניים הפשוטים כמעט ולא מוזכרים. הסיבה היא ברורה: בתי-ציבור נשתמרו הרבה יותר טוב מבתי המגורים. למזלנו, נשארו מהתקופה העות'מאנית כמה בתי-מגורים מעניינים ביותר. אלו הם בתי מגורים של אנשים אמידים, אנשי-דת, סוחרים ופקידים גבוהים. הבתים, הפתוחים למבקרים, מאפשרים הצצה לתוך אורח החיים היומיומי בקהיר של אותה תקופה. המפורסם ביותר הוא "בית סוהיימי" הנמצא בקרבת מסגד אל-אקמר. אחד הבתים היפים ביותר הוא "בית ג'מאל אל-דין אל-ד'הבי" הנמצא בחלק הדרומי. ידוע במיוחד הבית המכונה "בית גאיר אנדרסון", ליד מסגד אבן טולון, שהוא בעצם שני בתים מחוברים יחדיו. ביקור בבתים אלה מגלה מיד את אחת מהתכונות האופייניות של הבית הקהיראי. חזותו דלה מבחוץ ומפוארת מבפנים. הדבר לא היה מקרי. השליטים הצבאיים של מצרים, במהלך התקופות האיסלאמיות השונות, הקפידו מאוד על גביית מסים ועשקו את האוכלוסייה בכל דרך אפשרית .

האנשים האמידים ניסו להסתיר ולהצניע את עושרם ככל שיכלו. הבית הקהיראי אטום כלפי חוץ. הקהיראים, והמצרים בכלל, מייחסים חשיבות רבה לפרטיות. ישנה מסורת עתיקת-יומין בקהיר, שהמואזינים צריכים להיות עיוורים, כי הם עולים 5 פעמים ביום למינרט, ממנו הם יכולים להציץ לבתים. שום עין חיצונית לא תראה את הקורה בפנים. גם כשנכנסים דרך השער לחצר הפנימית, רואים חזיתות הדומות לאלו החיצוניות, המשמשות כמערכת הגנה שנייה על הפרטיות. אדם שנכנס לחצר הפנימית של הבית, עדיין מנוע מלהיכנס לחלקים האינטימיים יותר. הבית מחולק לשניים: החלק הקדמי, שבתקופה התורכית קראו לו "סלאמליק", ובו קיבלו בברכה את האורח; החלק הפנימי, ה"חראמליק" אסור היה לכניסת אנשים מבחוץ. בחלק זה חיו הנשים ושאר בני-הבית, "מסתתרים" מאחורי חזית אטומה של סורגי ה"משרביות". דרכם יכלו להסתכל החוצה, מבלי שהאורח יראה פנימה. החצר הפנימית עצמה שופעת נועם. השקט, האור הזהוב, העצים ושכשוך מי המזרקות של החצר הפנימית הם ניגוד חריף לרעש, לאבק ולאור החזק שבחוץ. בפנים שולט גוון רך מאוד, הגוון של האבן הקהיראית המתעדן על ידי האור המסונן. כשנכנסים מהחצר הפנימית אל הבית עצמו, מגלים ניגוד בולט בין תפיסת הבית הקהיראי לבין תפיסת הבית המערבי. האחרון מסודר בצורה גיאומטרית. של חדרי מדרגות המתפצלים לדירות ולחדרים. הבית הקהיראי הוא יצור אורגני שלא נבנה אלא צמח. הוסיפו חדר, שינו קירות, הכניסו גרם מדרגות, העלו קומה נוספת או חפרו מרתף מלמטה. לעתים בנו מסדרונות סודיים ופתלתלים, על מנת ושבעלי הבית יוכלו להגיע לכל מקום בבית מבלי שייראו. בבית כזה היה משק-בית גדול של עבדים, שפחות, שומרים ומשרתים, שמהם הסתירו את התכשיטים והכסף. כך נוצר מבוך אורגני, משתנה ומתפתח מתקופה לתקופה. הביקור בבית נותן תחושת הרפתקה. המבקר נכנס, עולה ויורד במדרגות נכנס ויוצא במסדרונות ואינו יודע מה הדבר הבא המחכה לו מעבר לפינה.

ה"סלון" של הבית, ה"קאעה", הוא יצור טיפוסי של הארכיטקטורה הקהיראית. הוא בנוי בד"כ כריבוע, שבמרכזו בריכה ומעליו כיפת השמים או כיפה בנויה. הבריכה משובצת אבני שיש מצבעים שונים. סילוני המים מכוונים כך שישמיעו צלילים ערבים. משני צידי הריבוע, ולפעמים מארבעת צדדיו, ישנן במות גבוהות יותר, המזכירות את ה"ליוואנים" במדרסה. לאחר שחלצו את נעליהם, עלו האורחים לבמה וישבו על ספות סביב קירות ה"ליוואנים." לכאן היה מוגש הקפה והכיבוד, בעוד הגברים יושבים ודנים בענייני היום.


ה"סלון" של הבית, ה"קאעה", טיפוסי לארכיטקטורה הקהיראית. הוא בנוי בד"כ כריבוע, שבמרכזו בריכה ומעליו כיפת השמים או כיפה בנויה. הבריכה משובצת אבני שיש מצבעים שונים. סילוני מים מכוונים כך שישמיעו צלילים ערבים. משני צידי הריבוע, ולפעמים מארבעת צדדיו, ישנן במות גבוהות יותר, המזכירות את ה"ליוואנים" במדרסה. צילום: אודי רן / שמעון שמיר.

לדעתי, אסור לתת להתעניינותנו להמריא אל הזיכרונות ההיסטוריים והאסתטיקה הארכיטקטונית של התקופות הקודמות, מבלי להנמיך את המבט אל האנשים, החיים היום בקהיר המוסלמית, ואל מצוקותיהם וקשייהם היומיומיים. העיר המוסלמית של היום היא שכונת עוני. יש אולי בשווקיה סוחרים, שמרוויחים יפה מהפעילות השוקקת ברחובות המסחריים של קהיר המוסלמית, אבל האוכלוסייה שגרה כאן ענייה. הצפיפות הולכת וגוברת עם ריבוי האוכלוסייה. אותם הגורמים המסכנים את האתרים ההיסטוריים יוצרים לתושבי המקום בעיות יומיומיות של ניקוז, ביוב ולכלוך. הבניינים, שבהם אנשים גרים, מתפוררים ולעתים אף מתמוטטים. זאת אחת הבעיות הגדולות של קהיר. מעטים מאוד חשים לעזרתם של האנשים שאיבדו את קורת-גגם. הממשלה מנסה לעזור, אבל הבירוקרטיה המסורבלת הופכת עזרה זאת לבלתי יעילה. הפונדומנטליסטים מאתרים את אלה הזקוקים לאהדה ותמיכה, כדי להגביר את השפעתם בעיר. לצד פעולות הטרור, הם משתמשים גם באמצעים חיוביים כמו הצעת עזרה כספית למשפחות שאיבדו את ביתם או את מקור פרנסתם. שליחי התנועה האיסלאמית המציעים עזרה או מטפלים בקבירת המת זוכים בהכרת תודה לשנים רבות. ישנן גם אגודות אזרחיות המנסות לשמר את המלאכות המסורתיות ועוזרות לבעלי המלאכה להמשיך ולעבוד בשיטות העבודה המסורתיות שלהם.

המצוקה היא גדולה. כל מכה שפוגעת בקהיר, כמו רעידת אדמה או הצפה של מי הביוב, פוגעת בשכונות קהיר המוסלמית יותר מאשר בחלקים אחרים של העיר. אסור לראות את קסם העבר והמסורת מבלי לחוש אמפתיה לכאב ולסבל של האנשים הגרים שם היום.

יש לזכור כי למרות המצוקה הקשה, ישנם רגעים יפים של שמחה, המתגלית בעיקר בלילות ה"רמדאן". האנשים יוצאים לרחובות, חוגגים, סועדים במסעדות עממיות והולכים לצפות בריקודים של "צופים" (כת מיסטית באיסלאם) או אפילו בפולחני זאר אליליים שעדיין אפשר לראות באזור הזה. העיר מלאה פנסים ואורות צבעוניים וניתן לראות יריעות "סואן" דקורטיביות בכל מקום. כך גם ב"מוליד אל-נבי," יום הולדתו של הנביא מוחמד. בלילות כאלה העיר מתמלאת באלפי חוגגים. תושבים רבים, שאינם מתגוררים בחלק זה של העיר מגיעים אף הם כדי להשתתף בחגיגתה של העיר המוסלמית. דוכנים, נדנדות לילדים, להטוטנים, רקדנים, וכל מה שמאפיין קרנבל, ממלאים את הרחובות. הלחץ הפונדומנטליסטי של התקופה האחרונה הוריד במקצת את הפרופיל של החגיגות האלה.

הווי החיים של העיר המוסלמית מעניין לא פחות מההקשר ההיסטורי. צלאח-א-דין, כידוע, החזיר את השלטון הסוני למצרים. השיעה נמחקה שם כזרם איסלאמי. מצרים כיום היא סונית לחלוטין. אבל השיעה השאירה אחריה לא רק ארכיטקטורה, אלא גם הרבה מאוד משקעים בחיי היומיום של הקהיראים. דבר מעניין הוא שחלק ניכר מן הפולקלור העשיר של תושבי קהיר, שהעיר המוסלמית היא המקום הטוב ביותר לראותו, מקורו בתקופה הפאטמית. שתי דוגמאות: ה"מלוח'יה" המפורסמת, שהיא המאכל הלאומי, העממי של המצרים, מוצאה מהתקופה הפאטמית; "פאנוס רמדאן" - פנסים יפים התלויים על חבלים משני צדי הרחוב, הם שריד מהתקופה הפאטמית. גם חלק ניכר מסיפורי אלף לילה ולילה מתרחש בקהיר המוסלמית, אבל ,את קהיר הממלוכית בעיקרה, אותה "קהיר הגדולה" שתיארתי קודם.

איך יכולים תושבי קהיר לגור בצפיפות כזאת ובתנאים כל-כך קשים, ויחד עם זאת לנהל אורח חיים שיש בו נועם? את התשובה ניתן למצוא בתכונות האופי המצריות: השלמה, חביבות, עזרה הדדית בין שכנים, חוש הומור, ושמחת חיים. אלה מאפשרים להם לשאת את התנאים הקשים האלה עם נזק מינימלי. בקהיר הצפופה שיעורי הפשע הם מהנמוכים בעולם. בשנים האחרונות מתלוננים המצרים על כך שניכר גידול בפשיעה, במיוחד עם כניסת הקפיטליזם ודפוסי החברה הצרכנית, אבל עדיין אפשר ללכת במקמות האלה, בכל שעה של היום והלילה, עם תחושת בטחון רבה מאוד. ישנן כמובן שכונות ידועות לשמצה, ולאחרונה הטרור הפונדומנטליסטי פוגע גם בתיירים, אך אלה עדיין יוצאים מן הכלל.

דת האיסלאם תופסת מקום חשוב בקהיר המוסלמית. מי שיעבור בה ביום שישי בזמן התפילה יראה את הרחובות מלאים במתפללים, מחוסר מקום במסגדים. למרות שיש מאות מסגדים בעיר הזאת, הם אינם יכלים להכיל את מספר המתפללים העצום. אי אפשר לעבור את העיר המוסלמית ביום שישי, מבלי להימצא בטווח שמיעה של אחת מן הדרשות. זהו רצף של דרשות שעובר את העיר מקצה לקצה. העיר היתה כמובן תמיד מוסלמית, אולם עכשיו ניכר בה גל חדש של דתיות, והיא אולי מוסלמית היום יותר ממה שהיתה בעבר. כמובן שאסור לזהות דתיות עם טרור פונדומנטליסטי. הדתיות היא תופעה כללית המאפיינת גם את מעמד הביניים, הרוצה שקט ובטחון והוא רחוק מאוד מתמיכה בטרור. הגל הדתי מתבטא בסיסמאות הכתובות על מוניות, בספרי קוראן המונחים בכל מקום, בנשים הלובשות את כיסוי הראש המוסלמי ועוד. הטרור הפונדומנטליסטי הוא חלק קטן בתוך הגל הזה של החזרה לאורח חיים דתי יותר וניתן רק לקוות שלא יסחוף את הזרם כולו.

ביבליוגרפיה:
כותר: קהיר המוסלמית
מחברים: טבע הדברים ; שמיר, שמעון (פרופ')
תאריך: דצמבר 1993 , גליון 1
שם כתב העת: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ
הוצאה לאור: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב
הערות לפריט זה: 1.  פרופ' שמעון שמיר מרואיין בכתבה זו
2.  פרופ' שמעון שמיר ראש "מכון-דיין" ולשעבר שגריר ישראל במצרים
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית