סורנטו. צילם: רן גולדמן.

התמקמנו בפראיאנו (Praiano) ומשם יצאנו לסייר באזור. פראיאנו הוא כפר קטן שהוקם בימי הביניים, והוא שוכן על מצוקי קו החוף. אפשר להסתפק בהליכה בכביש החוצה את הכפר, אבל כדי לסייר סיור מעמיק יותר, אל תוך הכפר, צריך לטפס לכל מקום כמה עשרות מדרגות, ואם רוצים להגיע לחוף, יש לעלות ולרדת בין 400 ל-500 מדרגות לכל כיוון. זקנות הכפר לבושות השחורים הן בכושר "פראי", ובחיי היום-יום הן גומאות מדרגות בדרכן למכולת, לחברים ולכנסייה. כשעברנו בין הסמטאות ראינו אותן פוסעות בנחת תוך פטפוט איטלקי נינוח, וחיוך סלחני על שפתיהן למראה פנינו המיוזעות ולשמע נשיפותינו הכבדות.

מרגריטה, בעלת המלון בו שהינו, אישה מקסימה ודוברת אנגלית טובה, נתנה לנו להרגיש כמו בבית. יחד עם בעלה היא מנהלת את המלון ואת המסעדה שבו. היא סיפרה לנו בגאווה שהייתה בעלת מסעדה וטבחית במשך שנים רבות ופיתתה אותנו להישאר במלון לארוחת ערב, אותה בישלה בעצמה. למרבה הצער הצליחה מרגריטה להפוך חומרי גלם מעולים למנות איומות, ובכך להיות בעלת המסעדה היחידה באזור בה הגישו לנו אוכל גרוע. בערבים הבאים, בהם אכלנו אוכל נפלא במסעדות אחרות, השתמשנו בתירוצים שונים ומשנים כדי שלא להעליב אותה.

התפריט המקומי באזור אמאלפי מורכב ברובו ממאכלי ים מלווים בתיבול ים תיכוני, ומפסטות וקינוחים איטלקיים. בכל המסעדות תפריט אחיד, פחות או יותר, והשוני הוא בעיקר במחירים ובמגוון המתאבנים. המסעדה הטובה ביותר בפראיאנו היא מסעדת לה בראצ'ה (La Brace) שברחוב הראשי. חוץ מהנוף הנפלא מקבלים שם מבחר גדול של דגים ופירות ים, והכול טעים וטרי, היישר מהים שלמטה.

הכפר פראיאנו משתרע לאורך שני מפרצים. במפרץ הצפוני יותר, בו מצויים המרכז והמסעדות, עובר הכביש הראשי, כביש צר ברוחב שלושה מטרים, המוביל לאמאלפי. החלק השני של הכפר בנוי לאורך מפרץ נוסף המשקיף דרומה, והוא שקט יותר ומשמש כאזור המגורים העיקרי. בין שני המפרצים מחבר כביש היקפי. התנועה בכל אחד מחלקי הכפר מתבצעת בעיקר ברגל, במדרגות. בין המדרגות שמשמשות לתנועה אנכית, שבילים צרים מרוצפי אבנים המשמשים לתנועה אופקית, וסביבם בתים קטנים עם גינות מטופחות – שלווה אמיתית.

לפנות ערב ירדנו לרחוב הראשי ונתקלנו בהמולה חגיגית. כלה בשמלת תחרה עמדה על הרחבה לפני הכנסייה והחזיקה את שובל שמלתה בידה. מוקפת עשרות חוגגים בבגדי ערב שיצאו משיירה של מכוניות פאר. היא נראתה יפה מאוד ועצובה מאוד, מנותקת מכל ההמולה סביבה. שעתיים אחר כך נתקלנו בה שוב, כשבעלה הטרי, שיכור כלוט, אסף אותה אל מכונית הרולס רויס, והיא נשארה עצובה ומרוחקת כשהייתה.

למחרת בבוקר נסענו דרומה. לאחר חמישה קילומטרים עצרנו במפרץ קטנטן. דייג זקן ושזוף ישב על שפת המים ותיקן את רשת הדייגים שלו. לצדו שכב כלבו שהשקיף על המים במבט פילוסופי. האווירה השרתה נמנום.

אחרי שעתיים של רביצה עצלה נכנסנו למסעדה קטנה בצדו הצפוני של המפרץ. בעל המקום קיבל אותנו בשמחה, זיהה מיד את העברית השגורה בפינו וסיפר שעבדה אצלו בחורה ישראלית מקסימה שבאה לכאן למשך שבוע ונשארה כמעט שנה. אחרי ארוחה דשנה חזרנו מהר למלון (כדי שלא להפסיד את מנוחת הצהריים).

את הערב בילינו בפוזיטאנו (Podiysno) שהיה בעבר כפר דייגים וכיום משמש כמקום נופש לעשירים. יש שם הרבה וילות ובתים עתיקים, בתי מלון יקרים, מסעדות מעולות, חנויות ובוטיקים וכמובן המון מדרגות. בקרבת פוזיטאנו מצוי המלון המפואר ביותר בכל האזור (Sant Pietro). יש לו חוף פרטי ומגרשי טניס, ומעלית מיוחדת מביאה את אורחי המלון אל החוף. הנוף מהמרפסת הענקית באמת מרהיב – המלון יושב על קצה הצוק ואפשר לראות ממנו את האי קאפרי (Capri) ואת המפרץ הפרוס מלמטה.

בבוקר נסענו לכיוון אמאלפי, עיר קטנה שבתיה הלבנים משקיפים על מי התכלת, ועל שמה קרוי החוף כולו. קשה להאמין, אך אמאלפי הקטנה, שאוכלוסייתה מונה כיום כ-6,000 תושבים, הייתה בעבר רפובליקה עצמאית. במאה השמינית אמאלפי הייתה עדיין שייכת לנאפולי, אבל החל מהמאה התשיעית נעשתה עצמאית, וכללה תחת שלטונה גם את האי קאפרי. אמאלפי הייתה נקודה מרכזית בהפלגות הצלבנים אל ארץ הקודש, ובשיאה מנתה אוכלוסייתה 50,000 תושבים.

כבר במאה השישית לספירה קיימו תושבי אמאלפי קשרי מסחר עם הקיסרות הביזנטית, וקשרים אלו השפיעו על הארכיטקטורה המקומית. דוגמה טובה לכך היא קתדרלת סנט אנדראה (Sant Andrea) בכיכר המרכזית פלביו ג'ויה (Flavio Gioia). הקתדרלה נבנתה במאה ה-11, ושופצה במאה במאה ה-19. דלתות הקתדרלה מקושטות בריקועי ברונזה, בהשפעה איסלאמית, ומגדל הפעמונים מעוצב בסגנון ערבי-סיציליאני. פלביו ג'ויה ממציא המצפן הימי חי בעיר במאה ה-11, ובתקופה זו כובדו חוקי השיט (Tabulae Amalfitanae) שנחקקו באמאלפי על ידי ספני המזרח התיכון. עותק של חוקים אלו שמור בבית העירייה. כיום אמאלפי ירדה מגדולתה והיא מהווה בעיקר מוקד משיכה לתיירים.

כולם זורמים לכיוון אחד ואנחנו הולכים בעקבותיהם. אנו ברחוב המוביל לכיכר המרכזית בה ניצבת הקתדרלת סנט אנדראה הגדולה והיפה, שגרם המדרגות הרחב שלה משמש נקודת מפגש ומנוחה לצעירים. הסמטאות היוצאות מהכיכר מוקפות בתים צפופים שחלקם נבנו עוד במאה ה-12. באמאלפי יש גלריות אמנות, סמטאות מרוצפות, קשתות אבן, מזרקות, ומרפסות מקושטות בפרחים ובמטפסים הגולשים מטה לרחוב. בנוסף, יש בה מבחר של תבלינים, פלפלים חריפים, פסטות תוצרת בית, יינות מקומיים ושמן זית.

יצאנו מאמאלפי כשפנינו לכיוון ראוולו (Ravello). הכביש הצר מתעקל ועולה מעלה, ובין הפיתולים מציץ הים. מימין לכיכר המרכזית נמצאת וילה רופולו (Villa Rufolo), בית יפיפה בנבנה במאה ה-11 ושימש גם למגורי אפיפיורים. ואגנר חי והלחין שם, ומאז מתקיים בראוולו, עיר המוסיקה כדברי האיטלקים, פסטיבל מוסיקה, גם גרטה גרבו חיה כאן עם אהובה הסודי, וניתן לראות את הבית עליו לוחית הזיכרון לשחקנית האגדית. ראוולו הייתה מפורסמת כבר בימי הרומאים, ובוקאצ'ו בסיפורי דקאמרון שלו, הזכיר את יופיה ואת היותה מקום מגורים מועדף על עשירי התקופה. סמטאות מתפצלות מהכיכר ומובילות למטה ולמעלה במאות מדרגות קטנות. הסמטה המרכזית מובילה אל וילה קימברונה (Villa Cimbrone), ארמון הממוקם בקצה הצוק ומוקף גנים מעוצבים. החוף פרוס פה למרחקים ויש הטוענים שזוהי הנקודה היפה ביותר באיטליה.

העיירה ויאטרי (Vietri) היא התחנה הכמעט אחרונה שלנו. לחובבי הקרמיקה, זהו גן עדן. יש כאן עשרות חנויות קרמיקה ובהן יש צלחות ענקיות, סטים לאוכל, כדים, וכוסות מקושטות. לכך מתווסף הנוף, שגם אחרי שראינו אותו כמה וכמה פעמים ממקומות אחרים, נשאר מרשים.

בוקר העזיבה הגיע. אנחנו נפרדים מבעלת המלון הידידותית שלנו, סולחים לה על הארוחה הנוראות שהגישה לנו ומעמיסים בזהירות את כל "הפקלאות". כלי הקרמיקה שרכשנו צריכים גם הם להגיע בשלום הביתה, והדרך ארוכה. ושוב אנחנו על הכביש המתעקל והפעם צפונה, לכיוון נפולי. החלטנו לבקר בהרקולנום (Herculaneum) ולשלב קצת ארכיאולוגיה בטיול. הרקולנום ופומפיי נפגעו בו זמנית בהתפרצותו של הר הגעש וזוב (Vesuvius) בשנת 79 לספירה. פומפיי אמנם גדולה ומפורסמת יותר, ובה גרו בעבר עשירי רומא שרבים מהם ניספו בהתפרצות, אבל הרקולנום ניזוקה הרבה פחות. העיר נשתמרה כמעט בשלמותה וניתן להציץ לבתים שבהם נשארו רצפות פסיפס, מרחצאות ועוד. עם סיום הביקור בהרקולנום מיהרנו אל המעבורת לאיסקיה. זמן קצר לאחר מכן כבר היינו על הסיפון, שותים קפה איטלקי חזק, מביטים בנחת לעבר נפולי המתרחקת ופנינו אל הטיול הבא.

חוף אמאלפי. בליה כתוצאה מהתנפצות גלי הים ומפולות סלעים יצרו באמאלפי חוף ים מפורץ וסלעי. צילם: אילן שפיגלמן.

	העתק קטע למסמך עריכה
סמנו את הקטע הרצוי על ידי העברת העכבר תוך כדי לחיצה על כפתור שמאלי בעכבר.<br> לאחר הסימון לחצו שוב על הכפתור "העתק קטע למסמך עריכה".
Ok