הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה > פילוסופיה עתיקה [מערבית]
פרידמן, ש.


תקציר
האטומיסטים היו פילוסופים יוונים שחיו במאה ה-5 לפני הספירה הנוצרית. הנחת היסוד שלהם היתה שהעולם מורכב ממוצק, אטומים וריק. דמוקריטוס ואפיקורוס נמנו עם הפילוסופים האטומיסטים.



אטומיסם
מחבר: פרופ' ג'. או. יורמסון


התורה האטומית על טבע העולם, נוסחה לראשונה על-ידי לויקיפוס (Leucippus) ועובדה לפרטיה על-ידי חברו דמוקריטוס (Democritus) במאה הה' לפני סה"נ. התורה נוסחה ועוצבה מחדש על-ידי חברו אפיקורוס (Epicurus) תוך כדי שינויי-צורה קלים. הגירסה העתיקה המקפת ביותר המצויה כיום בידינו היא זו של לוקרציוס (Lucretius) בפואמה שלו "על הטבע" (De Rerum Natura) המבוססת על תורתו של אפיקורוס. מקובל לראות את האטומיסם העתיק כספקולציה מטפיסית, בניגוד למדע המודרני. אך אם נבחין בין ההיפותיסה הכללית בדבר האטומיסם לבין יישומיה לבעיות מיוחדות על ידי הקדמונים הרי ניווכח, כי משמעותה העיקרית היא בהיותה הסכימה המושגית הראשונה המאפשרת את מהלכיו של המדע הנסיוני. לויקיפוס ודמוקריטוס קבעו וניסחו את התורה האטומיסטית כהמשך ישיר של המסורת הפילוסופית-המדעית של האסכולה היונית; מתוך שידעו כבר את הביקורת של פרמנידס (Parmenides) ושל זנון (Zeno) מאיליאה כנגד ספקולציות פיסיקליות קודמות, ניסחו את תורתם כך שתוכל להתגבר על ביקורת זו. נקודת-מוצאם היתה העיקרון ששום דבר איננו מתהווה מן האין ואיננו הופך לאין-עיקרון שכמוהו כדחיית רעיון הבריאה וקבלת עיקרון שימור החומר; דמוקריטוס אף טען (אם כי קרוב לודאי שלוקיפוס לא עשה כן) שלכל התרחשות יש סיבה, בהתאם לעקרונות שאינם משתנים. דמוקריטוס היה איפוא הראשון - הידוע לנו - שהניח הנחה קודמת בסיסית זו למחקר המדעי.

העולם מורכב הן ממה שישנו-המוצק, האטומים, והן ממה שאיננו - הריק, האין; הטענה האטומיסטית האומרת כי האין הוא מה שאיננו יש, אינה אלא ניסוח בלשון טכנית של הטענה בדבר ממשותו של האין. הריק הוא אינסופי בהתפשטותו; מספר האטומים אף הוא אינסופי. לפי דמוקריטוס האטומים הם אינסופיים גם מבחינת שוני הצורות והגדלים, אף כי הם קטנים מכדי להיות נתפסים בחושים, ואילו אפיקורוס סבר, ששוני צורותיהם וגדליהם של האטומים הוא גדול לאין-שיעור אך איננו אינסופי. האטומים הם בעלי גודל מלא ואין הם נקודות גיאומטריות; הם קרויים אטומים כיוון שאין הם ניתנים לחלוקה פיסיקלית, אף כי מנקודת ראות גיאומטרית יש להם חלקים. התכונות היחידות של האטומים הם מוצקות, גודל וצורה, ובגירסאות מסויימות גם משקל. אין הבדלים ביניהם מבחינת האיכות והם חסרי ריח, טעם, חום או קור. יש לציין כי אם תופסים כך את מושג האטום, הרי שהוא רק בעל תכונות הניתנות למדידה והשייכות לענין מבחינה מיכנית, תכונות העתידות להיקרא בפי לוק (Locke) איכויות ראשוניות.

מעבר לאטומים ולריק, אין בנמצא דבר; האטומים והריק הם בלתי-משתנים לנצח אלא ביחסיהם החלליים. "מתוק ומר, חום וקור, כל אלה הם תופעות; בממש ישנם רק אטומים וריק," טען דמוקריטוס. בשפה מודרנית יותר נוכל לומר שכל דבר חייב להיות מוסבר במונחים של אטומים - היערכותם ומעמדיהם היחסיים, ,צורותיהם, גדליהם ותנועותיהם. בדומה לכך, היווצרותם ואובדנם שלמראית-עין של אובייקטים, חייבים להיות מוסברים במונחים של התהוות והתפוררות קבוצות-אטומים. רבים מן הניסיונות לספק הסברים מעין אלה היו בהכרח גסים, אך אין לטשטש את ההבדל שבין גסותו של נסיון זה או אחר לבין סביכותו של הרעיון המתודולוגי, המונח ביסודה של מחשבה זו. כך למשל, הוסברה מהותו של הצבע הלבן כתופעה הנובעת מתכונת החלקלקות של האטומים שמהם מורכב האובייקט, וריח חריף תואר בתורת תוצאה מחיספוסם של האטומים המתנדפים ומגיעים לאף. מעניין לציין כי דמוקריטוס ידע בהחלט את הקשיים הפילוסופיים המתעוררים על-ידי דחיית עדותם הגלויה לעין של החושים לטובתה של תמונת עולם עיונית; בקטע חשוב מכתביו (דילס-קראנץ 125) מציג הוא את החושים כפונים אל התבונה : "תבונה אומללה, כלום מנסה את להתעלם מאתנו ולגבור עלינו, בסיוען של הוכחות שהושגו באמצעותנו? אזי נפילתנו איננה אלא התמוטטותך".

החושים יכלו לדבר על הוכחות שהושגו באמצעותם, כיוון שהוצעה עדות ניסיונית לקיומם של האטומים. כך, למשל, סבר לוקרציוס שאת עוצמת הרוח אפשר להבין ולהסביר רק אם הרוח מורכבת מחלקיקים שבעצמם אינם ניתנים עוד לחלוקה; כעדות נוספת לכך הצביע על השתחקותן של אבנים על-ידי מים. דבר המתחולל בקצב איטי ובלתי נתפס על ידי החושים. עדות ניסיונית ישירה לקיומו של הריק לא הועלתה כלל, אך הושמעה הטענה (המוטעית), שהתבונה תובעת מאיתנו להכיר בקיומו אם ברצוננו להסביר את תופעת התנועה, שכן גוף מסוגל לנוע רק אם ישנו חלל ריק שלתוכו יוכל לנוע.

קיומם של עולמות ושל גופים בתוכם הוסבר באופנים שונים. באשר להשקפתו של דמוקריטוס, הרי שתוכנה אינו ידוע בוודאות: מתקבל מאוד על הדעת שכנקודת-מוצא להשקפתו שימושו לו אטומים בתנועה ספונטאנית ומקרית, בחינת עובדה גולמית ראשונית; כתוצאה מהתנגשויותיהם נוצרו לדעתו מערבולות של אטומים בקני-מידה ענקיים, והללו הביאו להיווצרותם של עולמות. מאחר שבחלל אינסופי ישנו מספר אינסופי של אטומים, הרי צפוי מספר אינסופי של עולמות דומים מבחינה מהותית-המתהווים, מתקיימים או מתפוררים. אפיקורוס קיבל בתורת נקודת-מוצא את ההשערה בדבר גשם מתמיד של אטומים, הנעים במהירות בלתי ניתנת לתפיסה; בתוך הריק ינועו כולם באותה מהירות; לפיכך העמיד את ה-clinamen המפורסם, היינו סטייתם של אטומים אחדים מן המסלול הקבוע, בתור נקודת-מוצא לתנועות צדדיות ולפעילויות-גומלין שונות הנחוצות למען היווצרותם של עולמות.

התורה האטומית היתה מקפת-כל ולא היתה בבחינת היפותיסה פיסיקלית גרידא. הנשמה נחשבה אף היא כגשמית ומורכבת מאטומים עדינים ומהירים ביותר, המפוזרים בתוך הגוף ונפרדים ממנו לאחר המוות. התפיסה החושית הוסברה כהפלטה של אטומים מן הגוף הנתפס אל אבר-התחושה המתאים. פירוש הדבר, שכאשר רואים דבר, הרי קרום דק של אטומים נע משטחו העליון של העצם הנראה אל אישון העין. מסתבר כי אפילו מהותה של המחשבה הוסברה כקליטתם של אטומים מעודנים במיוחד, שאינם ניתנים לתפיסה על-ידי החושים הנפלטים מן הגוף נשוא המחשבה. לעתים, כמו למשל בחלום, נקלטים דימויים אטומיים כאלה ללא כוונה; במקרים אחרים - ותמיד כאשר מדובר במושגים דקים ומיוחדים - נתפסים האטומים באורח שכלי רק תוך כדי פעולה מיוחדת של תשומת-לב.

האטומיסטים העתיקים לא היו אתאיסטים אך יקשה לעמוד בוודאות על השקפותיהם התיאולוגיות. אין ספק כי הם הכירו והודו שאנו תופסים את האלים בחלומות ובמחשבות, וזאת, כפי הנראה, נתקבלה על-ידיהם כהוכחה לקיומם. עם זאת אין ספק כי הם לא הודו בקיומה של התערבות אלוהית בעולם או של פיקוח וביקורת אלוהיים על העולם ועל האדם; האלים כפי שהם נתפסים על-ידי הדתות, נדחו על-ידי האטומיסטים.

השקפת העולם האטומיסטית לא זכתה לתהודה נרחבת בעולם העתיק. הדבר נגרם בחלקו על ידי הדחייה המדעית של האטומיסם בידי אריסטו, למרות הערצתו והערכתו את עבודותיו של דמוקריטוס, בחלקו על ידי הנטייה לקשר את האטומיסם עם השקפות מוסריות בלתי-מקובלות שלעתים אף נתפרשו שלא כהלכה, ובחלקו על ידי העובדה שהנצרות ודתות-מסתורין אחרות לא עלו בקנה אחד עם המטריאליסם של האטומיסטים, המכחיש את דבר קיומו של העולם הבא ודוחה את האלים המקובלים המתערבים במהלכו של העולם. כתוצאה מכך, נשכחה ההיפותיסה האטומיסטית כמעט כליל בסוף התקופה העתיקה ובימי הביניים. האטומיסם קם לתחיה בהיקף נרחב במאה הי"ז: בעיקר בעיקבות המחקרים שערך גסנדי (Gassendi) בכתבים שנותרו מאפיקורוס ולוקרציום. יש להדגיש בכל לשון של הדגשה, כי האטומסים של גסנדי, בויל (Boyle) לוק (Locke) וניוטון (Newton) נגזר במישרין מן האטומיסם העתיק. פירוש הדבר, איפוא, כי התורה המפורסמת בדבר קיומן של איכויות ראשוניות ומשניות, שהיתה מקובלת על כל ההוגים האלה, היתה באמת בבחינת קביעה מחודשת של התורה האטומיסטית העתיקה. השינויים היסודיים שחלו בתורה המחודשת, היו אלה שנבעו מתביעותיה של האורתודוכסיות הנוצרית. התורה החדשה קבעה שהנפש איננה חומרית והאלוהים נתפס כבורא האטומים וכמניעם הראשוני בהתאם לחוקי התנועה שנקבעו על-ידיו. ההתקדמות המדעית של המאה הי"ז באה לידי ביטוי בניסוחן של הנחות חדשות וטובות יותר להסברת תופעות מסוימות במונחים של היפותיסה אטומית, יותר משהתבטאה בשינויים יסודיים, שעתידים היו לחול רק במאה הי"ח. תהיה זו איפוא טעות להתייחס אל האטומיסם היווני כאל ספקולציה שכלתנית טהורה בניגוד לבסיס הניסיוני של האטומיסם המודרני. היוונים לא היו מצויידים בכלים הטכניים הדרושים לשם אימות ניסיוני של יישומים מסוימים של התורה האטומית, כפי שהדבר הושג בתקופה המודרנית; אך עלינו לזכור כי עיצובה של המסגרת המושגית חייב לבוא לפני הניסוי - ודבר זה הושג בהצלחה על-ידי היוונים.

* העורך הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.

ביבליוגרפיה:
כותר: אטומיסם
שם  הספר: פילוסופיה
מחבר: יורמסון, ג'. או. (פרופ')
עורכי הספר: שרפשטיין, בן עמי  (פרופ') ; יורמסון, ג'. או.  (פרופ')
תאריך: 1967
הוצאה לאור: פרידמן, ש.
הערות: 1. עורך המהדורה העברית: פרופ' בן עמי שרפשטיין.
2. עורך המהדורה הלועזית : פרופ' יורמסון, הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.
3. סדרה אנציקלופדית ''אופקים חדשים''.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית