בין הדברים היפים בציורי הקיר המתגלים במערות, הם הסיפורים שניתן לבנות סביבם, כיד הדמיון הטובה עלינו. אנחנו יכולים לראות את אנשי המערות, בושמנים, אינדיאנים או כל עם אחר (תלוי כמובן איפה המערה), לבושים בעורות, מחזיקים בידיהם כלי ציור פרימיטיביים, עם כלי צבע גדולים ומגושמים, עומדים ומעלים על הקיר את רשמי מסע הציד האחרון שלהם. מציורי הסלע אפשר למעשה ללמוד בצורה אינטימית על הווי החיים, על יחסים בין האדם לחיה, על ביות חיות או על התייחסות מקודשת או להבדיל מקוללת, אל חיות אחרות, על שיטות הציד וסוגיו, על אויבים ועל בני ברית, על מבנה השבט והמשפחה, ועל ריבוי נשים או גברים. אפשר גם להשוות ציורי קיר של רועים נוודים מלפני אלפי שנים עם כאלה של היום.
ציורי הסלע הפרהיסטוריים המוקדמים ביותר התגלו במחצית הראשונה של המאה הזאת בצפון ספרד ובדרום מערב צרפת. החוקרים משערים, עקב דמיון בשיטות ובצבעים, שידע עבר באמצעות נוודים מאירופה לאפריקה דרך הסהרה, שם נמצאו ציורי קיר המתארים מסעות ציד ומרכבות רתומות לסוסים, המעידות, אגב, על התקופה בה צוירו הציורים. השוואת הטכניקות מעידה גם על דרכם של "מעבירי המידע" אל הצד המזרחי של יבשת אפריקה, לכיוון סודן, אתיופיה, קניה וטנזניה, ומשם לדרום אפריקה. במסלול הנדידה המשוער הזה נתגלו ציורים במחוז הרר, בחלקה הדרום מזרחי של אתיופיה. בציורים שם מתוארים מראות פסטורליים המזכירים את הציורים הנאוליתיים בסהרה בטכניקת הציור, ובנושאיו - לבוש הדמויות וכלי הנשק. הבקר שבציורים מתואר עם קרניים גדולות וללא דבשת, לפיכך הוא כנראה קדום לבקר בעל הדבשת שהובא מאסיה למזרח אפריקה. בקר עם דבשת מתחיל להופיע בציורים באותו זמן בו מופיעים בהם גם הגמלים. הנתונים האלה מצביעים על כך שהציורים האלה צוירו כנראה לאחר המאה הרביעית לספירה.
מרבית הציורים נמצאו על קירות במערות ששימשו למגורים, והם מציגים ברובם בעלי חיים שונים ודמויות של בני אדם. נראה, שציורי הקיר שימשו את המציירים ככלי להעברת מידע, הבעת משאלות ובקשות לציד מוצלח. ציורים אחרים מנציחים אירועים יוצאי דופן, כמו טקס כניסה לבגרות או טקס שבו רופא אליל רוקד על מנת להוריד גשם.
בדרום מזרח אתיופיה, במחוז הרר, נמצאו מערות שעל קירותיהן ציורי סלע שצוירו, לפי ההערכה, במאה הרביעית לספירה או אף מאוחר יותר. קשה לקבוע את גילם של ציורי סלע, כיוון שדורות של ציירים השתמשו באותם קירות מבלי להתחשב בציורים הקודמים שמצוירים עליהם, זאת כנראה בשל הקושי למצוא מחסות שקירותיהם חלקים ונוחים לציור, וייתכן שבגלל שייחסו לקירות מסוימים כוחות מאגיים או שהם היו מקומות פולחן. הם ציירו זה על גבי ציורו של האחר, וקביעת גיל הציור יכולה להיעשות על פי סגנון הציור. החומרים בהם השתמשו הציירים היו בדרך כלל חומרים מקומיים (בדרך דומה קיימת התאמה בין סגנונות וצבע המבנים במקומות שונים לבין סוגי הקרקע במקום). האמנים הכינו את הצבעים ממינרלים שנמצאו במקום, שכנראה עורבבו בשומן בעלי חיים שנועד להעניק לצבע עמידות וברק. כאשר מוצאים סגנונות זהים וצבעים המופיעים באותו סדר זה על גבי זה, על פני שטח גדול ובמספר אתרים המרוחקים זה מזה, ניתן להניח שזהו סגנון של תקופה ולא הסגנון האישי של הצייר. על מנת ללמוד יותר על שיטות העבודה, ניתן לצפות בדרך בה מציירים אמנים בושמנים עד היום על קירות הסלע בסביבתם. חלקם משתמשים בעצם מחודדת של ציפור כבמכחול, אחרים משתמשים בענף עץ קטן שקצהו נכתש עד שהפך למעין מברשת ציור.
כשיצאתי לחפש באתיופיה את המערות עם ציורי הסלע, מצאתי שהדרך היחידה האפשרית לאיסוף מידע על המערות באזורים אלה היא על ידי פנייה אישית לאנשים החיים במקום. הכתובת הבטוחה ביותר לקבלת התשובות הייתה המיסיון הקתולי בעיירה דירה דאווה, הנמצאת בשולי השבר הסורי-אפריקני. לאחר ששכנעתי את הכמרים במיסיון שכוונתי רצינית, הם הציגו בפניי את האב אדוארד, שתחום פעילותו כלל כפרים ומיסיונים הפזורים בהרים מסביב לדירה דאווה. האב אדוארד הוא גיאולוג חובב, ובסיוריו הוא נשא עמו חבל שבקצהו משקולת. בעזרת המכשיר ה"מדעי" הזה הוא היה מאתר עבור הכפריים את המקומות המדויקים שבהם עליהם לחפור כדי למצוא מים. הוא נהג ללכת בערוץ נחל, ולאחר שהמשקולת עלתה וירדה כמה פעמים במקום מסוים, הוא היה מכריז: "כאן עליכם לחפור לעומק של אדם עומד על אדם", זאת מאחר שאמירה כמו "חפרו כאן לעומק של שלושה מטרים" לא הייתה כל כך מובנת לכפריים החיים שם.
ביקשתי מהאב אדוארד שינסה להשיג מידע מהכפריים החיים בתחום פעילותו על מערות עם ציורי סלע באזור. המידע שקיבלתי בדרך זו היה הרבה מעבר למה שקיוויתי. קיבלתי מידע רב על מיקום המערות ואף הובאו רישומים של הציורים במקומות השונים.
המערה הראשונה שבה בחרתי לבקר היא מערת פורק-אפיק (Porc Epic) שהיא המערה הראשונה בה התגלו ציורי סלע באתיופיה. המערה התגלתה בשנת 1933, בידי החוקרים וורנר (Werne) וברויל (Breuil), ופרסומה הבין-לאומי בא לה בשל מציאת לסת של טיפוס האדם הרודסי (man ,(Rhodesian המאופיין בקווים אנושיים הזהים לאדם בן זמננו. המערה נמצאת במרחק קילומטרים ספורים מדירה דאווה, בראשו של מדרון תלול.
על מנת שאוכל להוסיף ולהיעזר בתושבים המקומיים, איתרתי מתורגמן הבקי בניב המקום. בשעת צהריים התחלנו לטפס אל המערה, יוהנס המתורגמן ואני, כדי שנגיע אליה בשעה שאור השמש יאיר את פנים המערה. הטיפוס במדרון, על אבנים לא יציבות, היה מייגע, ולווה בנביחות אזהרה של עדר בבונים שצפו עלינו מראש הצוק. בסוף הטיפוס המתינה לנו משוכת צברים ברוחב של 15 מטרים, שדרכה עוד היה עלינו לעבור כדי להגיע לפתח המערה. נכנסו למערה שפתחה גבוה ורחב. בצדה הצפוני יש מחילות, והציורים מצויים בצד המזרחי. הציורים אינם רבים וברובם גם אינם ברורים בגלל פיח המדורות הרב שכיסה את הקירות, וגם בגלל שמרביתם כוסו על ידי נטיפים. בציורים ניתן להבחין בדמויות של אריות, פילים, תאו ואנטילופות. הדרך מהמערה בחזרה למטה הייתה עוד פחות נוחה מהעלייה. החלקה בלתי זהירה במדרון עלולה הייתה לגרום לנפילה מידית לתוך משוכת הצברים, שגם מבלי ליפול לתוכה נדקרנו מהקוצים שלה בכל הגוף.
כשחזרנו, מקרטעים בשל הקוצים שנתקעו בנו, חייך אבא אדוארד ושאל בטון מתריס: "היית רוצה לבקר במערת לאגו אודה (Lago Oda)? אם כן, אתה צריך לקחת בחשבון שתצטרך להיעזר במורה דרך מקומי ובמתורגמן היודע גם את שפת הגאללה וגם ניב סומלי".
חשיבותה של מערת לאגו אודה, שהתגלתה בשנות ה-30 על ידי כומר צרפתי בשם אזיס (P. Azaias), היא בכך שהציורים שבה נחשבים למוקדמים בציורי המערות שצוירו באתיופיה. התחלתי באיסוף פרטים על המערה מכל מקור אפשרי, ומקורות כאלה היו מעטים מאוד. לאחר שני ניסיונות כושלים להגיע למערה עם מורי דרך, שרק חשבו שהם יודעים את הדרך אליה, יצאתי לדרך בפעם השלישית עם גו'זף, המתורגמן הסומלי. ג'וזף היה בנו של צ'יף סומלי בכיר בן שבט עיסא, שאנשיו ידועים כאנשים פראיים, ובמצחו התנוססו שלושה חריצים בצורת קלשון, שהוא סימן השבט. קיוויתי שג'וזף לא רק יעזור לי בתקשורת עם המקומיים, אלא גם יהווה עבורי תעודת ביטוח בגלל מעמדו בשבט.
כשהגענו לכפר המוצא פגשנו את הממונה על הכפרים בסביבה. כשהוא שמע שאנחנו מתכוונים לטפס למערת לאגו אודה המליץ לנו לצאת מוקדם ולחזור לכפר לפני שיחשיך, כיוון שלפנינו טיפוס ממושך של כחמש שעות לכל כיוון. כובדנו בתה בחלב גמלים, קיבלנו מורה דרך ופרדה לרכיבה ויצאנו בשעת צהריים חמה לעבר עמק ארוך וצר. לאחר שעות של טיפוס בשביל מפותל על צלע של הר תלול הגענו לקניון צר וגבוה. לפי העליזות שדבקה במורה הדרך הבנתי שאנחנו קרובים למערה.
נכנסנו למערה גדולה שאורך קירותיה 15 מטרים. על אחד הקירות צוירו כמעט 1,000 דמויות של אנטילופות, צבועים, אריות, פילים וקודו. מרבית הדמויות צוירו בצבע לבן, ואחרות בשחור ובאדום. הציורים צוירו בקווים מגושמים והיו חסרי פרופורציה. רגלי הדמויות המצוירות היו צמודות זו לזו, והסיבה לכך היא, כנראה, שהציירים לא ידעו איך לצייר בעל חיים עם ארבע רגליים נפרדות. בדמויות אדם כמעט שלא הבחנתי.
אחרי שסיימתי לצלם את הציורים הרבים התחלנו לחזור. הירידה בשביל הסלעי אינה זכורה לי כחוויה שהייתי רוצה לחזור עליה שוב. לכפר חזרנו בשעות החשכה והכפריים התפלאו לשמוע שהצלחנו לעשות את הדרך הלוך וחזור ביום אחד. כשסיפרתי לאבא אדוארד על המערה וציוריה, הוא הזמין אותי להצטרף אליו לביקור שתכנן לערוך בכפרים ובמיסיונים שבסביבה. הוא הבטיח שבדרכנו נבקר במערת סורה (Sourre). במערה זו מצויים ציורי סלע שגילם, על פי ברויל שחקר את האזור, הוא כ-3,000 או 4,000 שנים. הגישה למערה אפשרית רק אם בני המקום נכונים לסייע.
יצאנו מוקדם בבוקר לרכס הרר. הצעידה באזורים ההרריים האלה היא קשה בגלל העליות והירידות המרובות. לאחר שעברנו ואדי מצוקי מצאנו את עצמנו עומדים ליד קיר גבוה של מערה, שנחרץ על ידי תהליכי הבליה בתבניות ובשברים יפים. האב אדוארד, שכבר ביקר בעבר במקום, הראה לנו בדיוק היכן נמצאים הציורים. שלא כמו במערות האחרות, כאן ניתן היה לראות גם ציורים של דמויות אדם.
הדמויות, בצבע אדום דהוי, הן יפות מאוד ומצוירות בדמות האות האנגלית H: שני קווים מקבילים, וקו אנכי קצר המחבר ביניהם. ביקשנו מכפרי מקומי שיטפס אל הציורים ויתיז עליהם מים ממרסס שנתנו לו. הכפרי נפעם מהפלא הטכנולוגי, ועשה הכול, פרט למה שביקשנו ממנו.
מהמערה המשכנו במסע אל מספר דולמנים גדולים הנמצאים בסביבה. בדולמן גדול במיוחד ראינו אבן רוכבת שאורכה כשני מטרים ועוביה כמטר אחד. לדברי המקומיים, הדולמנים שימשו לקבורה לפני אלפי שנים. בערב, לאחר מסע מאומץ, הגענו אל מיסיון לאפתו דובה. בחדר האוכל של המיסיון ראיתי צילום של פרחי כהונה צעירים, ביניהם, כך התברר לי, היה גם האב אדוארד בצעירותו. התמונה צולמה כשהיה בן 14. כשהאב אדוארד ראה אותי מביט בצילום, הוא ניגש אליי, הצביע על תמונתו וגילה לי שהוא יהודי! שמו בלידתו היה משולם, אביו היה סוחר יהודי נודד, שהגיע לאתיופיה מעדן ואילו אמו היא אתיופית המתגוררת במיסיון סורה.
הכניסה למערת סרקמה, שהגישה אליה מוסתרת בצמחייה סבוכה ובגושי סלע גדולים.הכפריים החיים באזור הפעילות של האב אדוארד סיפקו לי מידע רב על המערות שבסביבה ועל הציורים שבהן. שתיים מהמערות, שעל פי המידע שקיבלתי מהכפריים, היה כדאי להשקיע את המאמץ ולהגיע אליהן, היו יבאלו (Yabalo) וגודר (Godar).
הבעיה הייתה שכדי להיכנס לאזור שבו הן נמצאות הייתי צריך להצטייד באישור מתאים מהשלטונות. שלטונות המחוז, שכבר ידעו על פעילותי, הסדירו את האישור ללא קשיים, מה עוד שהעברתי צילומים ודוחות על מסעותיי למחלקה לארכיאולוגיה באוניברסיטה של אדיס אבבה.
יצאנו לדרך. לאחר מסע של כמה שעות, שכלל טיפוס בשטח הררי, חציית עמקים וחוזר חלילה, הגענו למערת יבאלו. המערה מרשימה מאוד בגודלה: אורכה כ-40 מטרים וגובהה כ-15 מטרים. המערה היא מעין מחסה, יותר מאשר מערה במובן הקלאסי של המילה. את הציורים שיש במערה אפשר לחלק לארבע קבוצות, לפי נושאי הציורים. קבוצת הציורים הראשונה היא ציורים של נחשים המצוירים בצבע אדום. חלק מהנחשים המצוירים היו באורך של שני מטרים וארבעים סנטימטרים. כאשר שאלתי את המלווים שהיו אתי אם יש נחשים באזור, הם אישרו שבערוצי הנחלים שבסביבה יש נחשי ממבה שחורים, ולכן הם אינם מתקרבים לשם. הקבוצה השנייה של הציורים כללה דמויות של בני אדם בצבעי אדום ושחור. האנשים מצוירים בקווים אנכיים, כאשר הראש בצורת כדור על קצה הקו העליון, הידיים והרגליים הם קווים קצרים, הפונים ימינה ושמאלה מהקו האנכי, ובקצה התחתון של הקו האנכי מצויר שוב כדור עגול, המסמל את איבר המין הזכרי. שתי קבוצות הציורים האחרות מציגות בקר וציידים חמושים בקשתות ובחצים. במערת גודר, שאליה הגענו לאחר מכן, מצאנו ציורי דמויות מוזרים למדיי, ולא הצלחתי לנחש מה רצו הציירים להביע באמצעותם.
בכל המערות שראיתי באתיופיה היו מעט מאוד ציורים של בני אדם, לעומת ציורי הסלע שראיתי בדרום אפריקה. שם, מצוירים בדרך כלל בני אדם בצורות שונות: לפעמים מצוירים בני גזעים שונים או אנשים נמוכים וגבוהים. האנשים מצוירים כשהם חמושים בכל מיני צורות או מבצעים פעולות כמו ליקוט מזון או ציד. ציורים אחרים מדגימים את הווי הכפר. ייתכן שהסיבה לכך שהציורים במערות באתיופיה אינם מציגים בשלמותו את הווי החיים של בני תרבות תקופת האבן נעוצה במבנה החברתי שהיה קיים אז, או גם ביכולת ציור מאוד לא
משוכללת.
שיחה על מנהגי החתונה של הכפריים באזור הובילה אותי למערה מעניינת, שלשם שינוי לא היה קשה להגיע אליה. שאלתי את הכפריים על מנהגי המוהר המקובלים אצלם, ואיש שיחי סיפר לי שהנערות קולעות מחצלות שתשמשנה אותן בנישואיהן. הן מסתירות את המחצלות במערות, כדי שאם החתן לא תגנוב אותן. ביקשתי לראות מערה כזאת. לאחר טיפוס באזור שבו צמחייה סבוכה וקוצנית הגענו למערה עמוקה, המרוחקת 40 קילומטרים מדירה דאווה. בכניסה למערה מצאנו את המחצלות המוסתרות ונכנסנו פנימה לחפש ציורי סלע. הלכנו
שפופים, כדי שלא ניפגע מזיזי הסלע החדים, לעבר מבוך צר וחשוך. מניסיוני ידעתי שיש לחפש ציורים רק ליד מקור אור חיצוני, ואין טעם לחפש ציורים על קירות המערה החשוכים.
בהמשך הדרך הוארה המערה על ידי סדק שנוצר בין הקיר לבין סלע ענק, הנשען על קיר המערה. על קיר הסלע המואר נמצאו הציורים שאותם חיפשתי, כולם צבועים בצבע שחור ובהם פרות, תנים בעלי זנבות רחבים, כבשים ובני אדם בדמות האות H. זוהי מערת סרקמה שהציורים המועטים שנמצאים בה הם באיכות טובה.
לפני שעזבתי את האזור רציתי לראות עוד דבר אחד: כפר של בני שבט העיסא. בני העיסא נוהגים להפגין את גבריותם על ידי כך שהם מסרסים את הזרים המגיעים אליהם. לכן, כל מי שאשכיו חשובים לו עדיף שישמור מהם מרחק. למרות ההמלצה הזאת, רציתי להכיר מקרוב את בני השבט הפראיים והפרימיטיביים, שבעיניי הם צאצאיהם של אותם ציידים בני האזור שציירו את ציורי הסלע.
בניתי על מוצאו ועל ייחוסו של ג'וזף המתורגמן כמגן בפני סיכונים. פניתי לבכירים במחוז לקבל אישור רשמי להיכנס לאזור שבו חיים בני השבט ונעניתי בטון רשמי: "אל הפראים האלה לא נכנסים גם עם ליווי חמוש!". למרות האזהרות, נסענו ג'וזף ואני לכפר של בני שבט העיסא המרוחק כ-20 קילומטרים מדירה דאווה. גברי השבט, שאינם רגילים לביקורים של זרים בכלל ולהופעה של זר אירופי בפרט, יצאו מהבקתות כשהם לוטשים עיניים. על המותניים של כל אחד מהגברים היה נדן ובו סכין מעוקלת, רחבה וחדה. אחדים גם החזיקו בידיהם גרזנים. ג'וזף דיבר בשם שנינו והציג אותי כחוקר, כמובן מבלי להזכיר את ארץ המוצא שלי. כאשר נראה היה שנחה דעתם, ביקשתי מהם שירקדו ריקודי מלחמה, כדי שאוכל להסריט אותם. הגברים נענו לבקשה ונעמדו במעגל פתוח. אחד מהם, אידריס, שהנחה את הריקוד, החזיק בידו חרב ארוכה, מלבד הסכין שהייתה חגורה על מותניו. הריקוד הראשון היה ריקוד לעידוד הלוחמים לפני היציאה לקרב. אידריס התחיל לצעוק בקצב איטי והגברים שמסביבו ענו לו, כשהם עדיין עומדים במקומם. לאט-לאט גבר קצב השירה, הגברים רקעו ברגליהם, ולפתע הניף אידריס את הסכין מעל לראשו ושיסף את האוויר, כשהוא קורא קריאות קרב. הגברים החלו להשתלהב, כשרגליהם מתופפות על הקרקע בתנועה אחידה. בשלב זה הוכנס למעגל גבר ששתי ידיו מוחזקות מאחורי גבו, והבד המשמש לו כסות מלופף מאחוריו כמעין זנב. הגבר, שייצג פרה המובלת לשחיטה, עמד בפישוק רגליים וידיו הניפו את "הזנב" מעלה ומטה. אידריס התקרב אליו בקפיצות שתאמו את הקצב הכללי, אחז בראשו והדגים כיצד יהרגו הלוחמים את האויב. הסכין העקומה עברה בתנועות מסוגננות על הצוואר, הבטן והעורף, כשכל אותו הזמן מזמין אידריס בדבריו את אויבו לצאת נגדו: "הסכין שבידי צמאה לדם. מי יעמוד מולי? החרב בידי. מי מוכן לעמוד בפני אומץ לבי" והגברים במעגל עונים לו: " לא אנחנו נילחם בך, אויבך יילחם בך". אידריס תקע מבט בסובבים אותו והמשיך להזמין אמיץ לב שיצא לקראתו, אולם איש מהמעגל לא יצא. הנשים שצפו בריקוד הצטרפו ועודדו את הגברים היוצאים לקרב ביללות שהוסיפו גוון לשירה ולקצב.
הריקוד השני שרקדו הגברים בפניי בא לתאר את גבורת השבט בעבר. גם בריקוד זה עמדו הגברים במעגל שבמרכזו שני גברים - אידריס היה אחד מהם. האחד היה מזוין בחנית והשני - בסכין. אידריס החל לשיר, גופו נע לצדדים, קדימה ואחורה, והגברים ענו לשירתו כשגופם זז בתנועות קלילות ומתואמות. לאט-לאט גברה השירה וכאשר הגיעה לשיאה זינקו כל הגברים לגובה. שני הרוקדים במרכז המעגל נעמדו שחוחים מעט זה מול זה, ידיהם פרוסות לצדדים, העיניים מרוכזות באויב ובתגובותיו, וכך הם הסתובבו במרכז המעגל. הקצב דרבן את הרוקדים והגברים זינקו לגובה פעם אחר פעם. פניהם המבריקות נטפו זיעה שניגרה על עורם השחור, עיניהם רשפו והגוף נראה כקפיץ מכווץ המשתחרר מפעם לפעם בזינוקים לגובה. המראה היה מרתק. את ריקוד המלחמה שלהם הם החליטו להמחיש לי מקרוב מאוד, אולי כדי לבחון את עצביי. הם קיפצו מולי עם סכינים וגרזנים מונפים, ולאות של אחד מהם, הסתערו לעברי, כשבעלי הסכינים החדות מעבירים אותן על הצוואר, העורף והבטן שלי ובעלי הגרזנים מניפים אותם לכיוון שלי בתנועות ביתוק. השתדלתי שלא לזוז כלל, בידיעה שתנועה לא זהירה מצדי תגרום לפגיעה מסכין או מגרזן, גם אם לא הייתה כוונה כזו מצדם.
בשהותי באתיופיה ערכתי עוד מסעות רבים למערות עם ציורי סלע, וביקרתי קבוצות אתניות שונות ברחבי מחוז הרר, שההשפעה מוסלמית בו בולטת מאוד. מסעות אלה חשפו בפני הווי וטקסים, יריבויות ומתחים ותחושה שאתיופיה אינה ממהרת לעבר שנות האלפיים. מזווית ראייה של מטייל, זוהי עדיין ארץ בראשית מרתקת.
