הדייגים הפרואנים מכירים היטב את התופעה המוזרה: מדי כמה שנים, סמוך לחג המולד, רוחות מערביות חזקות מתחילות לנשב ומימי האוקיינוס הקרים הופכים לחמימים. כיוון הזרימה הטבעי של המים מתהפך ונע דרומה. ודגי הטונה והאנשובי הנפוצים, נעלמים באופן מסתורי.
לא זו בלבד שהאוקיינוס האימתני מזעיף להם פנים, אלא שבאותן תקופות, כאילו חוברים נגדם כל איתני הטבע. גשמי זלעפות מחסלים יבולים, שיטפונות פוקדים את הכפרים ואפילו עופות מפנים עורף ונסים מפני הרעה הפוקדת את האדם. "אל ניניו" (הילד) הם קראו לחרון אפו של הטבע. הכוונה לילד ישו הנוצרי שמגיע על מנת להעניש את האדם שחטא. מה שתושבי פרו לא ידעו הוא, שבזמן שהם סובלים משפע לא רצוי של מים ומהיעלמותם של הדגים, סובלים גם שכניהם בצדו המערבי של האוקיינוס, באוסטרליה, בג'אווה, בפפואה ובניו זילנד. גם לשם מגיע "אל ניניו" ומטיל בתושבים חסרי הישע מכות קשות; גורם בצורת, ממית יבולים, מצית שרפות ומביא את התושבים אל סף רעב. למעשה, ניתוחים מדעיים שנאספו בשלושים השנים האחרונות מגלים, שכמעט בכל היבשות, בשני חצאיו של כדור הארץ, מורגשת, בצורה זו או אחרת, הופעתו המסתורית והמאיימת של "הילד".
"אל ניניו" הוא עדיין בבחינת חידה לגאוגרפים ולמטאורולוגים. איך יכול להיות שתנודה בלתי שגרתית בזרמי האוקיינוס השקט משפיעה על האקלים העולמי? מבחינה זו, "אל נינו" מזכיר את אפקט הפרפר מתורת הכאוס. אולם, פרפר שמרפרף בכנפיו בסין וגורם לסופת הוריקן בארה"ב הוא בגדר תאוריה בלבד, ואילו התנודה הדרומית, "אל ניניו" היא עובדה נראית לעין. "אל ניניו" של שנת 1997 עלול להיות חזק יותר ולפגוע באוכלוסיות צמחים, בבעלי חיים ובבני אדם, באמריקה הדרומית והצפונית, באוקיאניה, באסיה, ואולי, לא עלינו, גם באירופה ובאגן הים התיכון.
בעת ביקורו של "אל ניניו", נחלשות רוחות הסחר השייכות למערכת הרוחות העולמים, באזור המזרחי של האוקיינוס השקט. לעתים הן משנות את כיוונן לחלוטין וזורמות ממערב למזרח. הרוח המשתנה סוחפת אל החופים המערביים (הקרובים לקו המשווה) של אמריקה מי ים שהתחממו בשמש המשוונית האביבית. כתוצאה מכך היא מביאה גשמים חזקים וסופות טרופיות אל היבשת.
כאשר המים נאספים בצדו המזרחי של האוקיינוס, הלחץ הברומטרי עולה באותו צד, ויורד בצדו האחר, המערבי. תופעה זו, יחד עם שינוי כיוון זרימת המים הכללי, מביאה לעיכוב הגשמים העונתיים באוסטרליה, באינדונזיה ובהודו, וגורמת לבצורת וליובש.
למראית עין, פעילות זו באוקיינוס השקט בלבד, אין בה כדי להשפיע על האקלים העולמי. אולם, כמות המים שנסחפה מזרחה היא אדירה וההתאיידות דוחסת כמויות גדולות של אוויר חם ולח לגובה רב מאוד (מעל 50,000 רגל). בגובה זה יש לענני "אל ניניו" השפעה גם על זרמי הסילון, שהם זרמי רוחות כלל עולמיים. שינוי כיוונם של אלה משפיע על מזג האוויר על פני כל כדור הארץ.
בצילום תרמי של האוקיינוס השקט ניתן לראות מלמעלה למטה את השתנות חום המים במהלך שנת 1997.
"אל ניניו" גורם לשינוי כיוון הרוחות, הסוחפות מזרחה את המים החמים. המים האלה מצטברים (כפי שניתן לראות בכתם האדום) לאורך החופים המערביים של אמריקה הדרומית. (תמונות מהאינטרנט):
