עמוד הבית > אמנויותעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > דת - תפילה ופולחןעמוד הבית > ישראל (חדש) > חבלי ארץ, אתרים ומסלולי טיול > הגלילעמוד הבית > ישראל (חדש) > אקולוגיה ואיכות הסביבה > שימור > שמורות טבע וגנים לאומיים
טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ



תקציר
הצצה אל תוך עולמם של כפריי הגליל ותושבי העיר היהודים בתקופת המשנה והתלמוד, דרך בתי הכנסת שלהם, אמנות בתי הכנסת ודרך שרידים ארכיאולוגיים של הכפר.



צלם בהיכל
מחבר: ד"ר מרדכי אביעם


איך לדעתכם היו מגיבים בממסד הדתי אילו אחד מבתי הכנסת היה מציב פוסטר של הנסיכה דיאנה בסמוך לארון הקודש? בבתי הכנסת בגליל, מתברר, לא התרגשו מהצגת תבליטים של האלה ויקטוריה, מפסיפסים המציגים נערים כמעט עירומים ומעיטורים של גלגל המזלות. איך שגלגל מסתובב לו.

הרבה לפני שערוץ 2 המציא את ארז טל ואת גלגל המזלות שלו, בחרו אנשי בית הכנסת בגליל ל"צייר" בפסיפס את גלגל המזלות (להבדיל) דווקא על רצפת בית הכנסת בו התפללו. בית הכנסת העתיק שבחמת טבריה, המכונה "בית הכנסת של סוורוס", הכיל שטחי פסיפס מרהיבים ומעוטרים ונחשף בשנת 1965 בידי החוקר מ. דותן במהלך חפירות שערך במקום. את פינותיו של שטיח הפסיפס הגדול והמרכזי מעטרות דמויות נשים, המייצגות את עונות השנה. במרכז הפסיפס יש מעגל מחולק לשנים-עשר פלחים שבכל אחד מהם מופיע המזל האסטרולוגי של אותו החודש ושמו העברי לצדו. בשלושה מהמזלות מופיעים נערים עירומים.

ידוע שבבית הכנסת בימינו נשים אינן צריכות להיות ב"מרכז הבמה". בית הכנסת הוא מקום גברי בעיקרו והסיבה לכך שמיקמו את הנשים אי שם למעלה, היא כדי שהמתפלל לא "יפזול", וחלילה לא יתרכז בעבודת הבורא. מראשית המחקר, תמהו החוקרים כיצד התירו היהודים לעצמם וכיצד התירו חכמים ליהודי הערים והכפרים, לקשט את בתי הכנסת באמנות פיגורטיבית המכילה גם דמויות אלים, יצורים מיתולוגיים ודמויות עירומות. כיצד הסגפנות המינית בבתי הכנסת "מתיישרת" עם אמנות הפסיפס? האם בא הדבר מנקודת חולשה יהודית? איך, בעצם, ניתן להסביר את עשיית תמונות אלה למרות האיסור "לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה"?

התשובות לכך מורכבות ומסובכות ולא כל החוקרים מסכימים למחקרים שהתפרסמו בנושא. התפיסה שהתגבשה במחקר בשנים האחרונות ושמקובלת על ידי מרבית החוקרים, היא שמימי בית שני ועד לראשית המאה השלישית לספירה, ראו היהודים וחכמיהם את איסור ציור הדמות כאיסור מוחלט. ואכן, להוציא מקרים ספורים ונדירים כמו עיט הזהב של הורדוס וציורי הציפור והדג בירושלים, לא אותרה עד כה אמנות הדמות במבנים יהודיים בתקופה זו.

לאחר המשברים הגדולים של המרד הגדול (67-73 לספירה) ומרד בר כוכבא (132-135 לספירה), נוצרה השלמה מסוימת עם השלטון הרומי ויחד עם זאת גם עם ההשפעות האמנותיות. השפעות אלו צברו תאוצה בייחוד עם תחילת ימי הזוהר של רבי יהודה הנשיא. החל מתקופה זו ניתן להבחין בפתיחות אמנותית, שביטויה נראה בעיקר בעיטור חזיתות מבני ציבור, ומאוחר יותר גם באמנות הדמות. מטבעות שלטון רומי, עליהם הוטבעו דיוקנאות השליטים, האלים והאלות, ותבליטי הקיסרים העירומים שהוצבו ברחובות הערים המפוארות, השפיעו במישרין על האוכלוסייה היהודית וגם על החכמים באותה התקופה, והשפיעו גם על גישתם האמנותית.

אמנות הדמות חדרה כנראה רק עד גבול מסוים ולא כללה דמויות אדם מפוסלות בתלת ממד. אולם, אמנות שטוחה כגון פסיפס, ציורי קיר ותבליטים הותרו. במחקר מרתק שערך ג. פרסטר התברר כי המערך המיוחד של פסיפסי גלגל המזלות כפי שהתגלו בחמת טבריה, בבית אלפא, הוסיפה (עוספיא), נערן וסוסיא שבו הליום במרכז, לידו ירח וכוכבים, שנים עשר המזלות מסודרים במעגל סביב וארבע העונות בפינות, התגלה אך ורק בבתי כנסת ולא באף מבנה אחר בעולם הנכרי שסביב ארץ ישראל. בעקבות כך הוא מציע כי מדובר כאן בפיתוח של האמנות היהודית, אשר ראתה אולי במערך זה ייצוג של היקום עליו שולט רבון העולם. גילויו לאחרונה של פסיפס גלגל המזלות בציפורי, מחזק הצעה זו. אמנות הדמות, אם כך, שימשה רק ככלי עיטורי, והיהדות, שבתקופה זו הייתה עוד בשיא עוצמתה, לא חששה משימוש באמנות זו. דווקא בתקופה בה הייתה היהדות בשפל, בעת עליית הנצרות בימי הביניים, הסתגרה היהדות בד' אמותיה וחששה מפני השפעות אמנותיות זרות.

בתי הכנסת בגן הלאומי ברעם ובגן הלאומי כורזין שייכים לקבוצת הגליל הררי. את הקבוצה הזאת מאפיינת אדריכלות רומית, הבאה לידי ביטוי בעושר של עיטור ארכיטקטוני, בחזיתות מפוארות הפונות בדרך כלל לירושלים, ובבנייה באבני גזית היוצרת חזות מרשימה.\\בית הכנסת העתיק של ברעם הוא אחד הקדומים בקבוצה הזאת. המבנה שייך לקבוצה מצומצמת ביותר של אתרים, שמצב ההשתמרות שלהם הוא מהטובים בארץ כמו כנסיות הנגב עבדת, שבטה וממשית מהתקופה הביזנטית, מבנה הקבורה ליד מושב מזור והמקדש הרומי בקדש שעל כביש הצפון. שניהם מהתקופה הרומית. המבוגרים בינינו ודאי זוכרים שבשנות החמישים הופיעה חזית המבנה של בית הכנסת בברעם על שטר של חצי לירה ישראלית, ועל קלפי משחק של נופי הארץ בשנות השישים והשבעים. אולם, ריחוקו ממרכזי היישוב, על גבול הלבנון בין קיבוץ סאסא למושב דוב"ב, השכיח את האתר המרשים הזה מן הציבור.

בית הכנסת הזה לא תוארך מעולם בצורה מדעית. המבנה נחפר בשלמותו בראשית המאה, בזמן שהשיטות הארכיאולוגיות רק החלו להתפתח, והחופרים לא אספו ממצאים בצורה מסודרת, אלא רק חשפו את המבנה. בשנות השישים, כאשר החלה רשות הגנים לטפל באתר, נערכה במקום חפירה מצומצמת, אשר תוצאותיה לא פורסמו מעולם. מאחר שהמדע לא סיפק תשובות, חשבתי אני לקבל תשובות מסוג אחר.

בראשית שנות השמונים, כשעבדתי כארכיאולוג-מדריך בבית ספר שדה הר מירון, הייתה בבית הספר קבוצת מדריכות צעירות, שעסקו לעתים בסיאנסים. באחת ההשתלמויות שערכתי לצוות בבית הכנסת העתיק בברעם, הצעתי למדריכות, במקום להעלות באוב בני משפחה שהלכו לעולמם, להשתמש בשם המופיע בכתובת "אלעזר בר יודן" שחקוקה על אבן בבית הכנסת, ולשאול אותו מתי נבנה בית הכנסת. כך, חשבתי, נוכל לחסוך מאות אלפי שקלים על חפירה ארכיאולוגית, ותהיה לנו "תשובה אמינה", ממקור ראשון על תיארוך בתי הכנסת העתיקים בגליל. במתח רב חיכיתי לתשובת המעלות באוב. למחרת הסיאנס, הגיעה אחת הבנות וסיפרה בהתרגשות רבה, שאכן הגיעה אותה אישיות, הכוס זזה על גבי הלוח, אך הן לא הבינו דבר – הוא דיבר בארמית, שפת היום-יום של יהודי הגליל בתקופת המשנה והתלמיד (התקופה הרומית-ביזנטית, מאות ראשונה-שביעית לספירה).

חזית בית הכנסת נחשבת לשמורה ביותר בארץ. החזית השתמרה לכל גובה הקומה הראשונה, וקורת האבן הנמצאת בין הקיר לבין העמוד בצד ימין של המבנה, מונחת שם כבר כ-1,800 שנה. את הפתחים, שאף הם בני אותו גיל, מעטרים פיתוחים מרשימים, אך יש לשים לב בייחוד לפתח המרכזי: במרכז המשקוף מגולף באבן זר יפה, ומשני צדיו היו עיטורים שהושחתו. על פי דוגמאות המוכרות לחוקרים מאתרים אחרים (רמה ובית שערים) משחזרים משני צדי הזר את דמותה של אלת הניצחון, ויקטוריה בשמה הלטיני או ניקה בשמה היווני. מה לאלת הניצחון היוונית-רומית ולבית כנסת יהודי בגליל? שאלה דומה מתעוררת מסיור בבית הכנסת בגן הלאומי כורזין. בית הכנסת הזה ושרידי הכפר היהודי שנחפרו סביבו הם מכלול ייחודי ומרתק המחזיר את המבקר יותר מ-1,500 שנה לאחור, אל חיי היום-יום של יהודי הגליל בתקופת המשנה והתלמוד.

המשקוף בברעם (צילם: דורון הורוביץ).

המבנה הראשון בו נתקלים בבית הכנסת בכורזין הוא מקווה הטהרה. המקווה הוא מוסד חשוב ביותר בכפר היהודי, שכן הטהרה היא מצווה וחובה דתית, שבלעדיה לא יכול יהודי להמשיך את קיום ההלכה. למקווה בכורזין שני מרכיבים: האחד, חדר הטבילה המקורה בלוחות בזלת גדולים אליו יורדים במדרגות, והשני, בור מים גדול ששימש להשלמת כמות המים במקווה במהלך השימוש בו בעונת הקיץ. על פי ההלכה היהודית, חייבים המים במקווה להיות "מים טהורים", כלומר לא שאובים ביד אדם, וכמותם לפחות 40 סאה, קצת פחות ממטר מעוקב. כל זמן שבמקווה יש 40 סאה הוא יכול לטהר כל כמות מים אחרת שתתווסף אליו בשאיבה ידנית. כך פתרה ההלכה את בעיית התמעטות המים במקווה, שעל פי גודלו נראה כי היה מקווה ציבורי.

שני בתים פרטיים מפוארים וגדולים מייצגים, כנראה, רובע אמיד בכפר הגדול שהיה כאן. עושרן של המשפחות שחיו במקום מתבטא בבנייה האיכותית, בשטח הגדול, בריבוי החדרים ובעיצוב האדריכלי. בתוך הבניין ניתן למצוא גם חלקים של מתקני טחינת קמח ואבני מעגילה להידוק רצפות העפר ולכיסוי הגגות בעפר לקראת החורף. עיגול גגות לקראת החורף היה, כנראה, אומנתו של "חוני המעגל", ומכאן ניתן גם להבין את הסיבה מדוע פנו אליו האנשים בבקשת תפילה להורדת הגשמים. שמו, כנראה, לא בא לו מהמעגל שעשה סביבו ועמד בו עד רדת הגשמים.

מבנה בית הכנסת עומד בערך במרכז הכפר, כיאה למעמדו. כמו בברעם, בנוי המבנה בכורזין מהאבן המקומית, במקרה זה בזלת שחורה. על פי הממצא שהתגלה בחפירות יש שתי אפשרויות לשחזור המבנה: האחת גג גמלוני רחב המכסה על כל הבניין שהוא בן שתי קומות, והשנייה גג גמלוני המכסה על האולם המרכזי ושני גגות משופעים המכסים על האולמות הצדדים. שלושת הפתחים פונים דרומה לירושלים, כמו בברעם ובשאר בתי הכנסת מטיפוס הגליל ההררי. הסיבה לכך היא, כנראה, להראות לירושלים את יופיו של המבנה. בחזית מונח קטע משוחזר מחזית הגמלון שהיה גדול יותר. קדקוד הגמלון עוטר בעיט פרוס כנפיים ממנו השתמר בעיקר הגוף המעוטר בנוצות. במבט ראשון הוא אמנם נראה כמו רימון יד או אננס, אך במבט שני ניתן לראות את המקום בו התחברו אליו הרגליים, הראש והכנפיים. בתוך המבנה, לאורך הקירות, מוצגים תבליטים מעוטרים בעושר רב. רבים מהעיטורים הם של בעלי חיים, דמויות מיתולוגיות (מדוזה וקנטאורים), מחזות ציד, סצנות של בציר ענבים ודריכת ענבים בגת.

העיטורים הושחתו ברובם, כנראה לאחר הכיבוש הערבי, כאשר הח'ליפים המוסלמיים הורו על השחתת פני הדמויות במבנים שעמדו עדיין או שהיו חרבים בחלקם. למרות זאת הם מרשימים ביותר. מרשימים לא פחות הם שרידי המתקנים שעמדו בצדי הפתח המרכזי בתוך המבנה. בצד אחד מוצג העתק של כס בזלת שזכה לכינוי במקורותינו "קתדרא דמשה" (המקורי נמצא במוזיאון ישראל), שעליו ישב, כנראה, אחד מנכבדי הקהילה. על הכיסא נחקקה כתובת ארמית שתרגומה: "זכור לטוב יודן בן ישמעאל, שעשה את העמודים ואת המדרגות מכספו, יהיה חלקו עם צדיקים". ייתכן, שעל כיסא זה ישב הנכבד (אולי יודן בן ישמעאל עצמו) והחזיק את ספר התורה. מן הצד השני שוחזר חלקית המתקן או המסגרת האדריכלית שבתוכה נבנה, כנראה, ארון הקודש. מן המשנה עולה, כי עד לראשית המאה השלישית היו הספרים נתונים במתקן נייד המכונה "תיבה". החל מאמצעה של אותה מאה נבנו על גבי בימות בבתי הכנסת מתקנים קבועים ומעוטרים בקיר הפונה לירושלים.

אחד ממקורות הפרנסה החשובים של תושבי הכפר היה בית הבד הממוקם בקצה הכפר. במקום נחפרו מתקן ריסוק, גלגל אבן המתגלגל בתוך אגן אבן גדול ומתקני סחיטה. כדי ששיירות של חמורים הנושאים את הזיתים מן המסיק לא יעברו דרך הכפר, וכדי לשמור על איכות החיים, נבנו בדרך כלל בתי הבד ומתקנים מרעישים, מלכלכים ומדיפי ריחות רעים (כמו כבשנים, סדנאות הבורסקים ועוד), בשולי הכפר.

כלכלתה של חמת טבריה, עיר יהודית קטנה ששכנה מדרום לשכנתה הגדולה והחשובה טבריה, התבססה, כנראה, על המרחצאות החמים. אין בידינו עדות ארכיאולוגית נרחבת על אופיה של העיר, מלבד זאת שבמקום בו נמצאים היום חמי טבריה, נחפר בראשית שנות העשרים מבנה בית כנסת בידי נ. סלושץ, ממנו אנו מכירים רק את מנורת שבעת הקנים העשויה אבן. כמו כן, בשנת 1965 חפר מ. דותן, בפינה הדרומית-מערבית של חומת העיר, בית כנסת עתיק שזכה לכינוי "בית הכנסת של סוורוס".

בית הכנסת בגן לאומי חמת טבריה מבשר את תחילתו של טיפוס העמקים. קבוצת טיפוס העמקים מתאפיינת באדריכלות ביזנטית-נוצרית, כלומר המבנים הם ללא חזיתות מפוארות ובדרך כלל בנויים מאבני גוויל. כמו כן, ארון הקודש מצוי בתוך גומחה המכונה "אפסיס", או בחדרון רבוע, כמו בכנסיות, ויש שימוש נרחב יותר בפסיפסים.

לבית הכנסת עצמו שלוש תקופות עיקריות והוא הוקם על יסודותיו של מבנה קדום יותר וגדול, שמהותו אינה ידועה, אך לא מן הנמנע שבאחד מאגפיו היה בית כנסת גם במאות הראשונה והשנייה לספירה. במאה השלישית רוצף בית הכנסת בפסיפס צבעוני ונפלא, המכסה בעיקר את אולם התווך. הסיטראות רוצפו בפסיפסים פשוטים, עם דגמים גאומטריים, כשבאחד מהם משולבות כתובות ביוונית, ארמית ועברית. הופעת שלוש השפות באותו מבנה מצביעה על דירוג חשיבותן אצל חלק מאוכלוסיית העיר: רוב הכתובות הן ביוונית, שהייתה השפה העיקרית של המעמדות העליונים בעיר היהודית, מקצתן בארמית, השפה העיקרית המדוברת אצל יהודי הערים והכפרים, ומיעוטן בעברית, שפה שהלכה ונשתכחה בערים ונשארה בעיקרה כמעין "לשון קודש".

פסיפס אולם התווך נחלק לשלושה שטיחי פסיפס. השטיח הקרוב לפתח עוטר באריות השומרים משני הצדדים של תשע כתובות הקדשה ביוונית, חלקן פונה לכיוון הנכנסים וחלקן לכיוון היוצאים, כדי שכולם יספיקו לקרוא. הכתובת החשובה ביותר היא זו המזכירה את שמו של "סוורוס החניך שגדל בביתם של הנשיאים המהוללים", ולימים כונה המקום על שמו. זהו אזכורו של אדם חשוב, ודאי מאושיות הקהילה, אשר היה מקורב לבית הנשיא, שגר במהלך המאה הרביעית לספירה בטבריה הסמוכה.

השטיח המרכזי הוא המרשים שבהם והוא חצוי על ידי קיר שבנו אנשי בית הכנסת המאוחר יותר, כשכבר לא הכירו את הפסיפס. השטיח בנוי כריבוע, בפינותיו דמויות נשים המייצגות את עונות השנה, כפי שעולה מהסמלים שהן נושאות בידיהן, ממלבושיהן ומהכתובות העבריות המלוות אותן. בתוך הריבוע עוצב מעגל המחולק לשנים עשר פלחים, ובכל אחד מהם מופיע אחד מסמלי המזלות ושמו העברי לידו. מזל דלי, מזל מאזניים ומזל תאומים מעוטרים, לא יאומן, בנערים עירומים. חדי העין יבחינו מיד, כי מזל דלי מופיע בכתב ראי, תופעה שהעלתה הצעה כי אמנים לא יהודים ביצעו את העבודה. הסבר זה קלוש ביותר, כיוון שאין כל טעות אחרת בכתובות, ואם המזמינים היו יהודים, הם היו בוודאי דורשים את תיקון הטעות. סביר להניח כי הדבר היה מכוון; אחת ההצעות המעניינות היא שהמטרה הייתה להדגיש את סיום כיוון הקריאה, שהרי דלי הוא מזל אחד לפני האחרון. חיזוק לכך נמצא בפסיפס של בית אלפא, בו מופיעים שני המזלות האחרונים בצורה שונה "ודלי" "ודגים", אך לא מן הנמנע, כי ייתכנו גם הסברים אחרים. במרכז השטיח יש עיגול גדול ובו ניתן לראות את האנשת השמש בדמותו האלילית של הליוס (או סול), ניצב במרכבתו הרתומה לארבעה סוסים, בידו כדור השמים וסביבו ירח וכוכבים.

מבנה מקושט זה חרב כנראה ברעידת אדמה בסוף המאה הרביעית לספירה, ועל חורבותיו הוקם במאה החמישית מבנה כמעט כפול בגודלו מהמבנה הקודם, בעל תבנית של בסיליקה נוצרית. בית הכנסת הזה המשיך לשמש, לאחר שיפוצים, גם בתקופה הערבית הקדומה.


בארבע פינותיו של גלגל המזלות שבחמת טבריה ציורי ארבע נשים המסמלות את עונות השנה. האישה הנושאת בידה סלסלת פירות מסמלת את תקופת ניסן, אולי כביטוי לשפע שבעונה זו (צילומים: ארכיון רשות הגנים הלאומיים).

הפסיפס שנמצא בגן הלאומי בית אלפא שפך לראשונה אור על אמנות הדמות בבתי הכנסת העתיקים. תוכניתו של המבנה הזה, אף הוא מטיפוס העמקים, זהה במרכיביה למבני כנסיות מן התקופה הביזנטית בארץ ישראל; בית הכנסת מורכב מחצר המכונה "אטריום", מסדרון רוחבי, אולם תווך, סיטראות מצדיו וגומחה (אפסיס) בקצה אולם התווך. ההבדל הבולט הוא שהכנסיות נבנו כשפתחיהן למערב והאפסיס למזרח, בו בזמן שבית הכנסת בנוי בציר צפון-דרום, כשהאפסיס פונה לירושלים.

הסיטראות רוצפו בפסיפס לבן או בדוגמאות גאומטריות. אולם התווך רוצף בפסיפס צבעוני עם ארבעה שטיחים שבהם מתוארות סצנות. השטיח הראשון מעוטר באריה ושור הניצבים משני צדי כתובות. הם פונים לכיוון היוצאים, והכתובות – לכיוון הנכנסים. שפתה של כתובת אחת היא ארמית, חלקה הימני חסר ברובו ולשונה: "פסיפס זה נקבע בשנת מלכותו... של יוסטינוס המלך בדמי המכירה של מאה סאים חיטה... שנידבו אנשי הכפר". הכתובת מעידה בצורה הטובה ביותר על חשיבותו של בית הכנסת עבור יהודי התקופה. בעולם שבו אין משרד דתות שנותן כסף של המדינה (ומה גם שהשלטונות הם נוצריים ואסרו בכלל על בניית בתי כנסת חדשים), יש צורך לגייס כסף מאנשי הכפר. כיצד התבצע הדבר ביישוב חקלאי שתושביו ודאי לא היו עשירים מופלגים? בסוף עונת הקציר הפריש כל תושב כמידת יכולתו. סביר להניח, כי את מאת סאים החיטה מכרו בשוק של בית שאן השכנה ובכסף שכרו את האמנים הנזכרים בכתובת השנייה. דבר מעניין נוסף הוא, שהיהודים מונים כאן על פי שנות מלכות הקיסר, בנוסף למניינים אחרים בהם השתמשו כמו בריאת העולם, מניין השטרות ומניין לחורבן הבית.

הכתובת השנייה היא יוונית והיא אומרת "מריאונוס וחנינא בנו עשו את העבודה"; צמד אמנים זה נזכר גם בכתובת מבית הכנסת בבית שאן, שם היה כנראה בית המלאכה שלהם, וכתושבי המטרופוליס הם כתבו ביוונית. בשטיח השני מתוארת עקדת יצחק; הסצנה מתפתחת משמאל לימין ובה רואים את שני הנערים והחמור, את האייל הנאחז בסבך, ואת אברהם המניף את יצחק הקטן אל המזבח. למעלה נראית כף יד ולידה הכתובת "אל תשלח" – דבר האל לאברהם. אברהם ויצחק מצוינים גם בשמם העברי. החוקרים ניסו להציע כי בתקופה הביזנטית, בה סבלו היהודים מלחץ דתי וחברתי, הם השתמשו יותר בסצנות של גאולה וישעה כמו עקדת יצחק (בית אלפא, ציפורי ואולי כפר מיסר), דניאל בגוב האריות (סוסיא), דוד המלך (עזה) ותיבת נח (מופסוהסטיה בטורקיה).

השטיח השלישי הוא גלגל המזלות. הוא דומה במבנה שלו לזה שבחמת טבריה, אלא שעיצוב הדמויות בו תואם את אמנות התקופה הביזנטית. הוא "נאיבי" בתפיסתו, או כפי שנוהגים חוקרי האמנות להגדיר את האמנות הביזנטית – "קונספטואלי", כמו הדמויות בעקדת יצחק. השטיח העליון שבקרבת הבימה, בדומה להרבה בתי כנסת אחרים, מתאר את כלי המקדש ואת המקדש עצמו (או אולי את ארון הברית).

עסקנו בתולדות היישוב היהודי בגליל שלאחר חורבן בית שני כשאנו חוצים את הגליל מצפון לדרום, וזכינו "להציץ" אל תוך עולמם של כפריי הגליל ותושבי העיר דרך בתי הכנסת שלהם, אמנות בתי הכנסת ודרך שרידי הכפר. שרידים ארכיאולוגיים אלו מדגישים מצד אחד את חשיבותה של הארכיאולוגיה הישראלית להבנת תולדות עם ישראל, ומצד שני קושרים את המבקר בהם למקורות העתיקים ולתושבי הגליל של לפני כ-1,500 שנה.

ביבליוגרפיה:
כותר: צלם בהיכל
מחבר: אביעם, מרדכי (ד"ר)
תאריך: אוקטובר 1997 , גליון 24
שם כתב העת: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ
הוצאה לאור: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב
הערות לפריט זה: *מרדכי אביעם - ארכיאולוג מחוז הגליל המערבי ברשות העתיקות
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית