עמוד הבית > אחר > פנאיעמוד הבית > מדעי החברה > גיאוגרפיה > אזורים ומדינות בעולם > אמריקה > אמריקה הצפונית
טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ



תקציר
האינדיאנים שחיו למרגלותיהם כינו אותם "ההרים הנוצצים" (The Shining mountains) בשל יופיים. גם האדם הלבן ראה אותם נוצצים, אך לא תמיד באותה משמעות. זה אחר זה, מצאו ראשוני האדם הלבן את דרכם אל ההרים: הסיירים ומשרטטי המפות היו הראשונים, אחריהם הסוחרים והחוקרים, אחריהם ההרפתקנים ולבסוף אנשי היזמה והפיתוח שהביאו את התיירים.



קנדה : הרי הרוקי
מחבר: עשהאל דגני


האינדיאנים שחיו למרגלותיהם כינו אותם "ההרים הנוצצים" (The Shining mountains) בשל יופיים. גם האדם הלבן ראה אותם נוצצים, אך לא תמיד באותה משמעות. זה אחר זה, מצאו ראשוני האדם הלבן את דרכם אל ההרים: הסיירים ומשרטטי המפות היו הראשונים, אחריהם הסוחרים והחוקרים, אחריהם ההרפתקנים ולבסוף אנשי היזמה והפיתוח שהביאו את התיירים.

מעבר למישורי אלברטה, בדרך מערבה אל קולומביה הבריטית והאוקיינוס השקט, מתרומם לו מחסום אדיר ברום של כ- 3,000 מטרים המהווה את קו פרשת המים של אמריקה הצפונית, ומתמשך מחופי אלסקה בצפון ועד ניו-מקסיקו בדרום. לאורך 4,800 קילומטרים, שוכנת שרשרת הרים מהמרשימות בעולם כולו - הרי הרוקי (הרי הסלעים).

עד לבואו של האדם הלבן הפריעו רק העיטמים את בדידותם של המצוקים המשוננים, ואת הדממה ביערות החרידו קולות הייחום של האיילים ונהמת הדובים. איילים ניצודו רק כדי לקיים את שבטי האינדיאנים, ובעמקים היו אלה המים לבדם שהרעישו. אולם הבדידות והדממה הופרו בסופה של המאה ה- 18, כאשר "החברה הצפון-מערבית" ו"חברת מפרץ הדסון", לטשו עיניהן אל חבל הארץ הלא מיושב שבמערב, בחיפוש אחר שדות ציד. החברות ששלטו על סחר הפרוות, העסיקו ציידים, סוחרים, סיירים ומשרטטי מפות. ייעודן היה לספק למזרח פרוות חורפן (מינק), עורות לוטרות וכלבי ים. בדרכן עמד רק מחסום אחד - הרי הרוקי האימתניים.

בשנת 1807 גילה דיוויד תומפסון, הסייר והממפה של "ההברה הצפון-מערבית", שהודרך על-ידי אינדיאנים משבט הקוטני ,(Kootenay) את המעבר הראשון מערבה, דרך הרכס, אל עבר נהר קולומביה. המעבר שימש כנתיב סחר הפרוות העיקרי במשך שבעים השנים הבאות. אחרי מאמץ שנמשך כעשרים שנים, ואחרי שהסיירים והממפים ביצעו את משימתם, נפתח המערב בפני הסוחרים, והרי הרוקי – בפני הרפתקנים וחוקרים.

דיוויד דאגלאס, בוטנאי סקוטי, מדען אחד מני רבים שהגיעו לחקור את האזור, העריך את רומם של שני ההרים שזה עתה גילה, הר הוקר והר בראון, בכ- 5,000 מטרים. במשך המחצית הראשונה של המאה ה- 19 היו הרי הרוקי שדה פעילות למשלחות ולבודדים שחיפשו אחר שני הענקים ובדרכם חצו נהרות שוצפים וטיפסו על פסגות חדשות. ההרים, הנחלים והאגמים חסרי השם כונו בשמות החוקרים והמגלים. רק כ- 50 שנה מאוחר יותר נמדד רום הפסגות ביתר דיוק, ונמצא נמוך בכ- 2,000 מטרים מדיווחו הנדיב של הסקוטי.
מה שאולי מלמד, שעל כל אחד לעסוק במקצועו הוא.

תהליך היווצרותם של הרי הרוקי החוצים את יבשת צפון אמריקה לאורכה, קשור בתנועתם של הלוחות הענקיים (טקטוניקת הלוחות). בעת היווצרותם, שכנו הרי הרוקי העתידיים לחופה המערבי של יבשת אמריקה. בתקופת הקרטיקון (לפני כמאה מיליון שנים), בעקבות תנועתה לכיוון צפון-מזרח, התנגשה יבשת אמריקה הצפונית עם הקרום האוקייני ממערב. מאחר שהלוח של האוקיינוס השקט בנוי סלע כבד, הוא נדחק ושקע אל מתחת ללוח היבשתי, הקל יחסית. כעת חל תהליך משלים: קצה הלוח היבשתי התרומם והתקפל ונוצרו רכסים של הרי קימוט. התהליך הזה שונה מצורת ההיווצרות של שרשרות הרים, דוגמת ההימלאיה והאלפים, שהתרוממו בקו המגע של שני לוחות יבשתיים.

למרות שהם מהווים שרשרת הרים המשכית, שונים הרי הרוקי הקנדיים מהאמריקניים. השוני מתבטא בסוגי המסלע השונים מהם בנויים ההרים, שוני המשפיע על התבליט ועל חדות הנוף, ולכן גם על הצמחייה המכסה אותו.

הקימוט והשבירה, שיצרו הן את ההרים האמריקניים והן את הקנדיים גרמו לכך, שחלק מסלעי ההר המקוריים נקברו עמוק מתחת לפני השטח. הסלעים הללו היו נתונים ללחצים ולטמפרטורות גבוהות מאלה ששרדו בסביבתם המקורית, ולכן חלו בהם שינויים במבנה הכימי והפיזיקלי. סלעים מסוג זה קרויים סלעים מותמרים (מטמורפיים), כאשר התוצר הסופי תלוי בהרכב סלעי המקור ובעצמת שינוי הטמפרטורה והלחץ שפעל עליהם. השוני בין הרי
הרוקי האמריקניים לקנדיים נובע מכך, שהראשונים בנויים סלעי יסוד כגרניט וסלעי יסוד מותמרים כגנייס, בעוד הרי הרוקי הקנדיים מורכבים מסלעי משקע כגיר ודולומיט, ומסלעי משקע שעברו התמרה כדוגמת צפחות.

קבלת הפנים בה קידמו את פנינו הרי הרוקי הייתה מרשימה: אייל קנדי (אלק) זכר פסע בגאווה, וחצה את הכביש במרחק מטרים ספורים מאיתנו. מראה האיילים הקנדיים בעיירות באנף וג'אספר שכיח - עדרי הנקבות נראים כמעט בכל מקום וגם הזכרים אינם נדירים. לא פעם ראינו איילות רועות במדשאה של אחד הבתים או במרכזה של השדרה החוצה את הכביש הראשי של העיירה. צבע האייל הקנדי חום, זנבו הלבן והכתם התואם שעל אחוריו הקנו לו את שמו האינדיאני - "ואפיטי" שמשמעותו כתם לבן. קרני הזכר, סמלו המסחרי של האייל, מגיעות לאורך מטר כל אחת, והן מסועפות ומרשימות ביותר. בחודשים פברואר-מארס נושרות הקרניים, והחדשות, שיצמחו מחדש בתחילת אפריל, הופכות מדי שנה למסועפות יותר ויותר.

המאבקים על הרמון הנקבות והזכות להפרותן, גורמים לזכרים לזקוף קרניים, למתוח צוואר, ולמלא בסוף הקיץ את שדות המרעה בקולות ייחום. הקרבות הניטשים בין הזכרים מסתיימים בנגיחות קלות, ולעתים בפגיעות מדממות. לעתים רחוקות מוצאים עצמם שני זכרים לכודים בקרניהם בלי יכולת להשתחרר, עד שתש כוחם והם גוועים ברעב.

האיילים הקנדיים הם, למעשה, הבעלים האמיתיים של שמורת באנף. רכב שייקלע בדרכו של אייל מיוחם עלול להפוך מטרה לנגיחות זעם. בעיירה באנף, שנמצאת במרכז שמורת באנף, השתלט עדר של איילים קנדיים על מגרש הגולף המקומי, וכבעלי השמורה, הם הפכו את המגרש לביתם, מוגנים על- ידי החוק המונע מחברי המועדון לגרשם.

עם בוא האביב נולדים עופרים ארוכי רגליים. בחודשים הראשונים הם טרף קל לדוב הגריזלי, לדוב השחור ולזאב. הזכר, שעוז רוחו הופגן בקיץ, חי לו עתה לבדו בנפרד מהעדר, והנקבה היא המגינה על צאצאה מפני טורפים. מטיילים לא מעטים נאלצו לנוס על נפשם, לאחר שהתקרבו לעופרים הצעירים.

עד היום הוכרזו בהרי הרוקי הקנדיים מספר שמורות טבע: ג'אספר, באנף, יוהו, קוטני, ווטרטון, שמורת הר רובסון (שפסגתו, המתנשאת לרום 3,954 מטרים, היא הגבוהה ביותר בהרי הרוקי הקנדיים) ושמורת הר אסינבוין. החלוקה היא אמנם חלוקה אדמיניסטרטיבית, אך ההבדלים בדרך הניהול משפיעים לא רק על המטייל אלא בראש ובראשונה על הטבע. קשה לנתק את המבט מאגם לואיז שבשמורת באנף, שמימיו, בגוון טורקיז מדהים, מוקפים במצוקים מושלגים. למרבה הצער, השלווה הפסטורלית היא אשליה; מאחור ניצב לו "מצוק" בן אלף הדרים, והמים נושקים לטיילת עמוסה במאות תיירים, שתופסים פוזה אל מול המצלמה על רקע המים והמצוקים.

בשמורת באנף קשה לחוש בטבע הפרוע. הפיתוח המואץ ומיליוני התיירים מעלים את הדרישה לעוד ועוד מלונות. הגישה לשמורה היא בעיקר דרך כביש מהיר מס' 1 החוצה את קנדה ממזרה למערב, ומקשר את ונקובר, העיר הגדולה ביותר בחוף האוקיינוס השקט, עם המזרח. במקביל לכביש מתנהלת המסילה הטרנס-קנדית המסיעה מיליוני טונות אספקה למערב.

שמורת באנף הוקמה במקור לא כשמורת טבע אלא כמנוף עסקי לחברת הרכבות דאז, ה-CPR. השמורה הוכרזה בעקבות גילוים של מעיינות מים המים סמוך לאתר העיר הנוכחי, שהחברה בניהולו של ואן הורן ראתה בהם נכס כלכלי יחיד במינו, שעתיד להכניס לקופתה דולרים רבים. זמן לא רב לאחר הכרזת השמורה, פרסמה החברה את ההרים כ"שוויצריה השנייה", ואף ייבאה מדריכי טיפוס מאירופה שידריכו את המטיילים.

אין ספק, שהיזמה של של ואן הורן וחברת הרכבות, הצליחה לאין שיעור. כיום גרים בבאנף אלפי תושבים קבועים ומבקרים בה רבבות תיירים. אין צורך לומר, שהציוויליזציה מאיימת ללא הפסקה על דיירי ההרים שסביבה. ג'יימס הקטור, גיאולוג המשלחת של פאליסר (שיצאה בסוף המאה ה- 19 לבצע סקר באזור), שחנה במפגש הנהרות ספריי (Spray) ובואו ,(Bow) בקרבת העיירה באנף, לא היה מאמין שבשנת 1912 ייחסם אגם מינוואנקה (Minnewanka), ומפלס מימיו יעלה כמעט ב- 30 מטרים על-מנת לספק כוח לתחנת חשמל הידרו-אלקטרית עבור העיירה המתפתחת.

עיקר פיתוחו של האזור החל בעקבות סלילת מסילת הרכבת לקראת סופה של המאה ה- 19. באותה עת, נאבקו ארצות-הברית והאימפריה האנגלית (ששלטה בדומיניון הקנדי) על הגדלת אחיזתן וסיפוח אזורים בצפון אמריקה. המסילה הובטחה לקולומביה הבריטית - הפרובינציה המערבית, על-ידי האנגלים תמורת הצטרפותם לדומיניון הקנדי. וכך, שמונים שנים לאחר שנחצה על-ידי האדם הלבן, עמד הרכס להיחצות על-ידי מסילת הרכבת הראשונה.

המסילה תוכננה לעבור בצפון הרי הרוקי הקנדיים במעבר "הראש הצהוב", שחב את שמו לראשו האדמוני של אינדיאני משבט ירוקוס, ששימש מדריך לסוחרי "חברת מפרץ הדסון". נפילתה של הממשלה הקנדית בשנת 1873 בעקבות שערוריית כספים, דחתה את התכניות, ולאחר התחדשותן נבחר מעבר "הסוס הבועט" (שם איבד רופא המשלחת של פאליסר את הכרתו לאחר שסוסו בעט בו) כתוואי המסילה. התוואי נפרץ בשיפועים בלתי אפשריים ובתקציב מצומצם על-ידי גדודי פועלים סינים ולבנים. בעקבות השפל הכלכלי, המשכורות לא שולמו במשך כשנה, וכתוצאה מכך פרצה שביתה שעיכבה את המשך העבודה. המשימה הושלמה לבסוף בשנת 1885, והמסילה מחברת כיום בין המזרח למערב.

כמעט שלושים שנה לאחר מכן, זכה גם המעבר הצפוני שנזנח ("הראש הצהוב"), למסילה משלו. בעקבות זאת זכתה ג'אספר, שהוקמה כנקודת אספקה של "חברת מפרץ הדסון", לפיתוח. במקום הוכרזה שמורת יער ששטחה 13,000 קמ"ר. בתחומי השמורה החדשה נכרה מכרה פחם ובסמוך לו הוקם יישוב בשם פוקהונטס (לא של וולט דיסני). מספר שנים לאחר מכן נפתח בג'אספר בית-ספר ואף שדה גולף, ותחנת ג'אספר הפכה לעיר.

תקופת הזוהר של הרכבות חלפה. מדי מוביל ג'ון, נהג הקטר של רכבת המשא, כמאה קרונות שמשתרכים על-פני כמעט שני קילומטרים. משיחה על כוס קפה עם שני נהגי קטר למדנו, שנהיגת קטר בחברת הרכבות הקנדית (Cn) היא מקצוע מכובד, שהעוסק בו משתכר כמו מורה או שוטר. למרות שהרכבות הן כלי הובלה עיקרי לסחורות, ושקרונות עמוסים עץ, כימיקלים ושאר טובין, נעים בכל רחבי קנדה, הפכו עיירות בסביבת ג'אספר, שהיו בעבר תחנות מרכזיות, למלונות דרכים.

עם השנים תופסת התיירות מקום חשוב בפיתוח השמורה. כמו בבאנף, גם בג'אספר מספר המבקרים רב. בשיא העונה קשה להשיג מקום לינה לא רק במלונות בעיר, אלא גם במאהלים ובחניונים שבשבילי ההרים. מאמץ רב מושקע בשמירה על שיווי המשקל בין הטבע לפיתוח. הפיקוח על התיירים בג'אספר הוא כה רב, עד שלפעמים הוא מעיק; פקחי השמורה (הרנג'רס) שטובת הטבע בראש מעייניהם, קפדניים, וגם אלו המטיילים אל לב השמורה בשבילים שכוחי אל, מתבקשים לישון רק באזורים שהוכשרו לכך.

רוב המבקרים אינם מסתפקים, כידוע, בתרמיל ובשק שינה: הם זקוקים לבתי מלון, מסעדות, חנויות מזכרות ועוד. גם האוהבים להתכרבל מתחת לשמיים זרועי כוכבים, ולהצטמרר למשמע יללת הזאבים, רוצים להתחמם בלילה לאורם של עצים בוערים ולשטוף את הסבון בעיניהם במי מקלחת חמים. עצי בעירה מובאים לשמורה מבחוץ, ובכיורים מתבקשים המטיילים להשתמש באל-סבון. מקלחות כלל אינן בנמצא - מנהלת השמורה מאמינה בשמירה על הטבע מעל לכל, ובוודאי על חשבון נוחיות.

לפני היציאה למסע היומי מתרגלים המטיילים שלנים באוהלים את יכולתם לקלוע למטרה. באמצעות אבן וחבל הם תולים את המזון על ענף הגבוה מטווח ידיו המושטות של דוב זקוף - לפחות חמישה מטרים, זאת כדי שיישאר אוכל לארוחת הערב. פחי אשפה ושאריות
מזון הם פיתוי לדוב רעב - והדובים תמיד רעבים...


על-מנת לאפשר לבעלי-החיים לחצות את כבישי השמורה מבלי להיפגע, מוקמים בימים אלה גשרי מעבר, שרוחבם עולה על מאה מטרים, ובעתיד יינטעו עליהם יערות. כדי לכוון את בעלי-החיים למעברים, יגודרו הכבישים משני צדיהם. צילם: אודי רן.


בעלי-חיים רבים מאכלסים את הרי הרוקי, אך הדוב מצית את הדימיון יותר מכולם בגלל גודלו, בגלל חביבותו, ובעיקר בשל מלתעותיו. צלצול פעמונים ונקישת סירים הפכו לחלק משגרת היער. דוב שהופתע עלול להיות מסוכן, וכדי למנוע הפתעות כאלו עונדים הטיילים על הקרסוליים צמידים מרעישים ופעמונים. אחרים מקישים במחבתות או במכסי סירים, והמחזה
נראה סוריאליסטי, בלשון המעטה. הפחד מהדובים גדול ללא כל פרופורציה למספר הנפגעים (אחד על כל שני מיליון מבקרים בפארק). מספר הנפגעים כתוצאה מהחלקה על השלג או מתאונות דרכים בפארק רב פי כמה, אך כשמטפסים בשביל צר בהרים וכל רשרוש קל נשמע כנהמת דוב, ההגיון הזה אינו מתפקד.

דוב הגריזלי אינו נוטה לתקוף, אבל מגן על עצמו אם הוא חש מאוים. מאמץ רב מושקע במניעת מפגשים בלתי רצויים בין המוני המטיילים לדובי הגריזלי: מחולקים דפי מידע על מנהגי החיה, הכוללים עצות למקרה שתיתקל בדוב. פקחי השמורה משלטים שבילים בהם נצפו גריזלים, וסוגרים כל אזור שבו הותקף מטייל, עד שהדוב ייתפס. למרות המאמץ הרב המושקע, עדיין קשה למנוע לחלוטין מפגש בין מיליוני התיירים המופיעים עם קיץ ודובים, שהקיצו משנת החורף.

יש להם אמנם מראה מאיים אך, למעשה, הדובים ניזונים בעיקר מעשבים, פרחים, עלים וגם מתותים אדומים. נמלים הן מעדן מועדף על הדוב השחור בעוד דוב הגריזלי מחבב דגי סלמון טריים. בישיבה או בעמידה, כשלועו פעור, מחכה הדוב לדג שיזנק במעלה הנהר וצד אותו במקצועיות. גופו המגושם הופך את הציד למשימה הגוזלת אנרגיה רבה, אבל ריבוי הדגים בעונה מפצה על כך, ובעונה טובה הדובים אינם נשארים רעבים. לחילופין, גם גדיים, טלאים ועופרים, או פגרים שניצודו על-ידי טורף אחר הם מזון שיתקבל בברכה.

שאריות טרף שקוברים דובי הגריזלי באדמה, מהוות סכנה למטיילים, אם נדמה לדוב שהללו באים לגזול את ארוחתו; בטרגדיה מחרידה באלסקה נהרגו אם ובנה שיצאו לטיול מחוץ לעירם, ועלו בטעות על מקום הטמנת מזון של דוב גריזלי. הדוב תקף והרג את האם, ורק הנכד שטיפס על עץ, ניצל, שכן בניגוד לדוב השחור דובי גריזלי אינם מסוגלים לטפס על עצים.

אמנם לא ראינו דובים צדים או דגים, וגם לא ישנים או מסתערים, אך ראינו בכל זאת דובים רבים, ביניהם אמא דובה מהלכת לאיטה שאחריה מהדס גור קטן. לדוב השחור יש תדמית חביבה יותר מאשר לקרובו דוב הגריזלי, אך עם זאת התנהגותו פחות צפויה ולכן הוא עלול להיות מסוכן לא פחות. לאחר שמיצה את אפשרויות המשחק על הקרקע, טיפס הגור בזריזות על עץ גבוה, והתיישב לו בניחותא על ענף, רגל מפה ורגל משם, אחז בשתי ידיו בעלה ירוק ובשרני ואכל בהנאה מרובה. המחזה הפסטורלי שהזכיר את פו הדוב השכיח את העובדה שהוא חיית טרף, והפיתוי להשיג תמונה טובה גבר על מידת הזהירות של הצופים. אלו יצאו ממכוניותיהם להשגת זווית צילום טובה יותר, אך הפניית מבט וגרגור רוטן של האם הניסו את כולם בחזרה אל המכוניות, ורק הגור המשיך בשלו, כאילו מאומה לא קרה.

הדובה השחורה מביאה לעולם 1-3 גורים, פעם ב- 3-4 שנים. נקבת הגריזלי ממליטה את גורה הראשון רק בגיל שבע ולאחר מכן ממליטה 2-3 גורים, פעם ב-3-4 שנים. מספר הגורים הנולדים במשך חיי הגריזלי הוא נתון קריטי ליכולת ההישרדות של המין מול הפיתוח המואץ, שהוא הגורם העיקרי להיעלמותו מאזורים נרחבים של קנדה.

כיום יש בעלי-חיים שלא נראים עוד בערבות אלברטה לרגלי הרי הרוקי ממזרח ולא ברמות שממערב. הביזון האמריקני, הגדול בפרסתנים של צפון אמריקה, נראה היום רק בשמורות מיוחדות או בחוות גידול בקר מאחורי השלט "בשר בפלו למכירה". בתחילת המאה ה- שעטו 40-60 מיליוני ביזונים ברחבי "המישורים הגדולים". אולם כתוצאה ממלחמת ההרעבה של הלבנים נגד האינדיאנים ברחבי ארצות-הברית, במהלכה נורו וחוסלו מיליוני ביזונים שבשרם שימש את האינדיאנים למאכל, וכתוצאה מהציד המסיבי בקנדה, הפכו הביזונים לנחלת העבר.

בשנת 1906 הועברו לקנדה מספר ביזונים מעדר קטן שנותר במונטנה. עדרים קטנים חיים עדיין במכלאות בשמורת באנף ובווטרטון, לצד עדרים קטנים של ביזונים שיובאו מאוחר יותר. שאר העדרים חיים בחוות שבאזורי הערים. עדר של כ- 200 ביזונים שברה בשנת 1962 מאחת החוות, שגשג והפך לעדר של כ- 600 פרטים, המסתובבים באזור צפון הרי הרוקי. האוכלוסייה הגדולה בעולם של ביזונים אמריקניים היה בשמורת ביזון היערות (Wood Buffalo N.P) שבצפון קנדה, בה חיים אלפים רבים של ביזונים אמריקניים. מאמצי השימור בשנים האחרונות העבירו את הביזון האמריקני מרשימת בעלי-החיים הנמצאים בסכנת הכחדה (endangered) לרשימת המאוימים .(threatened) עם היעלמותם של הביזונים שהיו מקור לבשר ולעורות לבגדים, נאלצו הציידים לנדוד מערבה אל מעבר להרים. את מקומם תפסו מתיישבים מהמזרח, שהפכו את המישורים לחוות עצומות.

לא רק הביזונים היו על כוונות הציידים, הבונים, מכרסמים בעלי הבעה תמימה, הפכו קורבן לצו האופנה שבאירופה. תושבי ארצות העולם הישן התהדרו בכובעים עשויים פרוות בונים, ובעולם החדש ניצודו מיליונים מהם. הבונה קובע את משכנו במקורות מים, אשר את מוצאם הוא סוכר בעזרת גזעי עצים וענפים, כך שבמעלה הזרם נוצר אגם, שצריך להיות עמוק מספיק כדי שלא יקפא בחורף. במרכז האגם הוא בונה מבנה עשוי גזעי עצים וענפים שבו חיה משפחתו. הגור הצעיר קשור להוריו במשך שלוש שנים מיום הולדתו, כך שהתל הופך
לשיכון לשלושה דורות רצופים.

כתם שלג שלפתע זז ממקומו הרחק למטה באחד המדרונות - היה כל מה שהצלחנו לראות מצפירי ההרים (שנקראים בטעות עזי הרים) בחלק הקנדי של הרי הרוקי, למרות שהם נפוצים למדי באזור. בחלק האמריקני זכינו להצלחה גדולה יותר. שמם הלועזי של צפירי ההרים הוא americanus Oreamnos , שם שפירושו "טלה הרים אמריקני". בניגוד לכבשים ולעזים המוכרים, יש לנקבות ולזכרים של צפירי ההרים קרניים. תפוצתם משתרעת מדרום אלסקה בצפון ועד למדינת וושינגטון, מונטנה ואידהו בדרום.

על גופם של צפירי ההרים שערות לבנות וחלולות באורך 20 ס"מ, המכסות שכבת צמר סמיך הצמוד לעור. הבידוד הכפול מאפשר להם לשרוד בטמפרטורה של 40 מעלות צלזיוס מתחת לאפס וברוחות של עד 150 קמ"ש. לרגליהם שתי פרסות גמישות, המאפשרות אחיזה בטוחה במצוקים. הזכרים נעים בגפם, בעוד הנקבות והצעירים חיים בעדרים, שבהם שומרת כל אם על צאצאיה גם מפני התקרבות יתר של נקבות אחרות. בחורף, בזמן הייחום, הופכים הזכרים טריטוריאליים, ומגרשים זכרים אחרים מנחלתם המוגדרת.

צפירי ההרים מהלכים בחופשיות בכבישים ובחניונים. המלח המפוזר על הכביש למניעת קפיאה, הוא מקור מינרלים נחוץ וזמין יותר מהעשב הירוק הנחשף באביב. המולת התיירים וכלי הרכב אינה מטרידה אותם, ולא פעם הם רועים בשלווה בין אולדסמוביל למיצובישי מסחרית. באחד מהסיורים, כשניגשתי לתא המטען כדי לקחת מעיל, מצאתי את עצמי עומד מול צפיר הרים שרגז על ההפרעה. הוא השמיע קולות כעס ונכנס לעמדת התקפה, כשראשו מושפל וקרניו מופנות קדימה. בתור האטרקציה הקרובה ביותר למשהו מן הטבע, נאסף סביבי במהירות קהל נלהב ותקתק במצלמות, בעוד הפקח ההיסטרי דורש ברמקול מכולם להתפזר. לרגע היינו בספרד במרכז הזירה; רקיעה קלה בפרסה שכנעה אותי לוותר הפעם על המעיל, ולאכזבת הקהל האוהד נמלטתי אל תוך המכונית. הקהל התפזר וצפיר ההרים המשיך ללקק מלח בשלווה.

צפיר ההרים אינו דומה לעז ההרים השחורה המוכרת מעדרי הבדואים בארץ. צפיר ההרים המכונה גם "צפיר הקורדילרים", נמנה עם משפחת הפריים, והוא קרובו של צפיר האלפים והיעל שלנו. הוא לבן, שעיר ועקשן, בעל כוח רב, יכולת טיפוס במדרונות התלולים וצעידה בשדות מושלגים. המצוקים התלולים שבהם מוצא צפיר ההרים את משכנו, מגינים עליו מפני הזאב והדוב, אך לא מפני העיט הזהוב, שמנסה להפילו לתהום ולחטוף את גדייו הצעירים. בחורף מפסיד צפיר ההרים כחמישית ממשקל גופו, עקב הקושי למצוא מזון והמאמץ הרב המושקע בהתקדמות בשלג. באביב הוא משלים את החסר. הגדי שאך זה נולד, מסוגל ללכת כבר מהיום הראשון, ויחד עם אימו מטפס בחיוניות רבה בשבילים התלולים בחיפוש אחר עלי שיחים ועצים.

למפגש מעניין זכינו, כשטיפסנו לקראת ערב בדרך צרה שהוליכה ל"שום מקום", על אחד המורדות של הרי הרוקי באזור ג'אספר. כדי לא להחמיץ אף אחד מבעלי-החיים שעדיין לא פגשנו כאן, חילקנו בינינו "גזרות אחריות" לימין ולשמאל. לאחר שכמעט נואשנו, בהו בנו ממרחק קצר עיני עגל, שהיו שייכות, כפי שהסתבר מיד, לנקבת אייל הקורא (מוס); איילהקורא, הגדול במשפחת האיילים, לא יככב אצל וולט דיסני כבמבי, הוא מגושם ונראה קצת טיפש, אבל הוא בהחלט שובה לב. איילת הקורא המשיכה ללחך עשבים ביער האורנים, מבלי להתייחס לעובדה שחיסלנו שם את כל סרטי הצילום שלנו בצילומים ממרחק מטרים בודדים. מדי פעם הרימה את מבטה העגום משהו כאילו אומרת: "נו, שיהיה"...

עם רדת הלילה נשמע קולו של הקויוט. תנים אמנם אין כאן, אבל הקויוטים עושים עבודה ווקלית לא פחות טובה. הקויוט הוא צייד בודד, שלעתים צד בזוג, בעיקר אם הציד יכול לספק מזון לכל המשפחה. הקויוטים ניזונים מטלאים, מארנבות וגם מחגבים ומעכברים. רק לעתים רחוקות הם יתקיפו יונקים גדולים ואף בני אדם, בעיקר ילדים. מקרה שהסעיר את ג'אספר אירע בשנת 1985, כשקויוט תקף ילד בן שנתיים ששיחק בחצר ביתו, וגרר אותו לכיוון היער. אימו שנחלצה לעזרתו, חילצה אותו כשהוא סובל מנשיכות עמוקות.

הקויוטים מתרכזים בחניונים מסביב לערים וביערות. בתחנות מנוחה לאורך הכבישים, הם ממתינים לכלי רכב, וכשאלה מגיעים הם מתקרבים לטווח קצר מאוד מהם ומקבצים מזון. הסכנה בכך, היא שההאכלה גורמת להם להיות תובעניים יותר, ולא תמיד הם מסכימים עם העובדה, שהארוחה הסתיימה לפני שהם שבעו. בשלושה מקרים בשנים האחרונות תקפו הקויוטים את המאכילים אותם. הקויוטים, שמספרם רב בהרבה מזה של הזאבים, מזדנבים אחרי להקות הזאבים, בתקווה לזכות בשאריות ציד, תוך הסתכנות בפגיעה מצד אחיהם הגדולים יותר. הקויוטים אינם בוחלים גם בפגרי פרות שמתו באזורי המרעה מסיבות שונות, ולפעמים הם מואשמים, על לא עוול בכפם, בהריגתן.

הזאב דומה לקויוט, אולם מעט גדול ואימתני ממנו. הזאב נפוץ יחסית בהרי הרוקי ובסביבתם, למרות שתכנית ההרעלות הממשלתית חיסלה בשנות החמישים והשישים המוקדמות חלק גדול מאוכלוסייתו. ההרעלה לא פסחה גם על שמורות הטבע וגם שם היא דיללה את מספר הזאבים בצורה דרסטית. הזאבים נסוגו צפונה והפכו נדירים בנוף. בשנות השמונים הם החלו להתאושש, וכיום ניתן לראות אותם בבאנף, בג'אספר ובקוטני. מזונם כולל, בין היתר, איילים ממינים שונים. קשה להעריך את מספרם, מפני שהם נמנעים (להבדיל מהקויוטים) מלהתקרב לבני אדם, ובעיקר משום שהם נמצאים בתנועה מתמדת. זאבים שמושדרו בג'אספר אותרו חודשים לאחר מכן באידהו שבארצות-הברית, ואחרים הרחיקו אפילו עד לשמורת ילוסטון וחזרה.

זאבים מסוגלים לתקוף גם גורי דובים, לכן פקחי הפארק לא הופתעו, כאשר בקיץ האחרון הוזעקו על-ידי מטיילים שחזו בזאבה תוקפת דוב גריזלי צעיר על הכביש הראשי, במרחק לא רב מבאנף. הדוב גדול הממדים, שחצה לתומו את הכביש, נדהם מעוז רוחה של הזאבה שהגנה על גוריה, ונס על נפשו.

הדובים והזאבים אינם מסימני ההיכר היחידים של הרי הרוקי. שדות קרח וקרחונים, בהם יכולים לחזות רק העיטמים לבני הראש במעופם, הם מהתופעות המרשימות של ההרים. על-פני כ- 300 קמ"ר משתרע הקרחון הגדול בהרי הרוקי ומהגדולים בעולם, “Columbia Icefield”. המבט מהכביש, או אפילו מנקודת התצפית, אינו מעביר נכונה את גודלו ועצמתו של הקרחון בעיקר בגלל זווית הראייה. הדרך הנכונה יותר להתרשם, היא כמובן דרכו של העיטם, או לחילופין לשלם סכום לא קטן כדי לטוס מעל ולצפות ביופיים של הקרחונים. למרות שבשוליים הדרומיים איבדה פעולת הבליה את כוחה, הרי שלאורכם של הרי הרוקי הקנדיים במרכז ובצפון, עדיין פעילים קרחונים הממשיכים לעצב את הנוף - לפלס עמקים תלולים ולפעור בורות ענקיים שלימים יהפכו לאגמים.

בכל שנה יורדת בחלקו העליון של שדה הקרח שכבת שלג בעובי של 5-10 מטרים. חלק נכבד מהשלג נמס בין מאי לאוקטובר, אבל מאחר שכמות השלג שיורדת ונוספת לקרחון גדולה מזו שמפשירה, נקבר השלג מתחת לשכבות שלג הדשות יותר. בתהליך שנמשך כ- 150 שנה, הופך השלג בשכבות שבעומק של כ- 20 מטרים, לקרח דחוס, כתוצאה מלחץ השכבות שמעל. מדי שנה מתווספת שכבת קרח חדשה בעובי 1-2 סנטימטרים ל- 300 המטרים הקיימים. קרח הוא שביר בדרך כלל, אבל תחת לחץ אדיר של מאות טונות, מתנהג הקרח באלסטיות מסוימת, והשכבות התחתונות נוטות לגלוש במדרון (קצב גלישת הקרחונים הבונים את שדה הקרח קולומביה הוא 15 מטר בשנה), כשהן טוחנות את הסלעים שמתחתן וגורפות אותם איתן.



שלושה נהרות מנקזים את הקרחון העצום, וכל אחד מוצא את דרכו לאוקיינוס אחר: נהר האנטבסקה לאוקיינוס הארקטי, נהר קולומביה לאוקיינוס השקט והססקצ'ואן לאוקיינוס האטלנטי. פתיתי שלג שנפלו בסמיכות מקום "ימצאו עצמם" בשפכי נהרות המרוחקים זה מזה אלפי קילומטרים.

טיפסנו על הר בשביל שהורחב למען הטיילים שמספרם גדל כל שנה. בפסגה, הרגשנו כמו בפסגת העולם; העננים כיסו אותנו במהירות וניתקו אותנו מהעולם. הרגשנו כאילו היינו בסיפור הזה לפני שנה - בנפאל. אלא שכאן אנחנו "רק" ברום של 2,000 מטרים לאחר הליכה קצרה, והציליוויזציה מעבר לפינה.

כעבור שעה, רטובים מגשם זלעפות, עמדנו עם מגבות בכניסה לבריכה, ולא סתם בריכה. לא רחוק מכאן נובעים מעיינות חמים, שפועלים מחברת הרכבת, בזמן שביתה בשנת 1920, חצבו במוצא המעיין. היום נוספו לבריכה מקלחות, וכמובן, קופה. כל זה לא פוגע בהנאה כשאתה שוכב בעיניים עצומות במים החמים בין שדות הקרח הקפואים.

סוף החורף, השלג מפשיר, המורדות זולגים. מפולות שלגים מחרידות ומרעידות את המצוקים, משאירות אחריהן פסים קרחים מעצים. על המדרונות ובעמקים מבצבץ עשב ירוק, ותותים מאדימים על השיחים לשמחתם של הדובים. הסנאים מתרוצצים בכל מקום, מכרסמים מכל הבא ליד, ונמלטים למחילותיהם בעת סכנה. נקבות האייל הקנדי ואייל הקורא, נקבות דוב הגריזלי והדוב השחור, נקבות כבש ההרים וצפיר ההרים, כולן ממליטות בעונה זו ומביאות לעולם חיים חדשים.

מאתיים שנים עברו מאז צפה האדם הלבן הראשון בהרי הרוקי. האינדיאנים חיים כיום בשמורות, ביזון הערבות כמעט ונעלם. בינתיים הוכרזו כאן שמורות טבע, הזאבים והקויוטים הורעלו, אך עם הזמן אוכלוסיותיהם התאוששו. אנשים בעלי יזמה פיתחו עוד פיסת אדמה, ומחלון המלון כבר לא רואים את הנוף. בשמורות אסור לצוד, ואת הרובים החליפו מצלמות, ושלל התמונות והחוויות לא מבייש אף צייד.


בתחתית המצוק מתחת לקרחון מצטברות ערימות אפר, שנגרפו על-ידי הקרחון בתנועתו האיטית למטה. צילם: אודי רן.



* תודה לרות צייזלר משגרירות קנדה על הסיוע.

ביבליוגרפיה:
כותר: קנדה : הרי הרוקי
מחבר: דגני, עשהאל
תאריך: אפריל-מאי 1997 , גליון 21
שם כתב העת: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ
הוצאה לאור: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית