הסדרי נגישות
עמוד הבית > ישראל (חדש) > חבלי ארץ, אתרים ומסלולי טיול > הכרמל והגלבועעמוד הבית > ישראל (חדש) > נוף וטבע > צמחים
טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ



תקציר
על ההיסטוריה, החי והצומח של אזור רמת מנשה.



היה היה יער: על אזור רמת מנשה
מחברים: ד"ר עוזי פז; ד"ר מחמוד זחאלקה


"ומשלושת עבריה, ממזרח, דרום ומקצת מן הצפון, יסובבוה יערים גדולים שבארץ ישראל. אילני סרק הנקרא רתמים ובערבית בלוט (הכוונה היא לאלוני תבור – ע.פ). ויש מקומות כיער שהולכים בתוכם כמה שעות תחת מכסה האילנית; באופל יהלוך". כך, בעברית ארכאית, כתב בשנת 1894 ו' יעקב ספיר הלוי מירושלים בעיתון "שומר ציון הנאמן", העיתון הדתי הראשון בעברית. כתבתו נועדה לשבח את אתרוני ארץ ישראל, אך באותה הזדמנות הותיר לנו תיאור מעניין ומפתיע של סביבות אום אל פחם, המרכז החשוב לגידול אתרוגים בארץ ישראל באותם ימים.

לנוסעים בכביש נחל עירון, המתפתל למרגלותיה של אום אל פחם, ומוכר אולי יותר בשם ואדי ערה, תיאור זה נשמע דמיוני ומופרך מיסודו; אמנם פירוש השם "אום אל פחם" הוא "אם הפחמים" ויש בו משום רמז על עיסוק תושביו. אך "אם" זו מיותמת כיום: לא פחמים, לא עצים ולא יער. בצדק אפוא מתגנב החשד ללב שמא אין זו אלא עוד אחת מאגדות ארץ ישראל.

יעקב ספיר הלוי אינו מתייחס בדבריו אל הגבעות שממערב לאום אל פחם - אל תחומי רמת מנשה. גבעות אלה קרחות כיום וחשופות ברובן מעצי בר או משיחים. אפילו בני שיח קטנים, כסירה הקוצנית הנפוצה כל-כך בהרים ובגבעות ברחבי ישראל, נוכל למצוא בהן רק פה ושם, בכתמים קטנים יחסית. האמנם מערומיהן של גבעות אלה הם פועל יוצא של כריתה לצרכי פחמים? חשד זה מתגבר לנוכח השוני הרב בין מערבו של האזור - הר חורשן, יער אלונה ואזור בוריקה לבין שאר תחומי הרמה: במערב האזור חורשים מפותחים ויפים, מהם שהוכרזו כשמורות טבע ומהם המיועדים להכרזה כזו. ואילו במרכז הרמה ובצפון מזרחה, משתרעים כרי מרעה למלוא העין ומתפרקדים על מורדות הגבעות ופסגותיהן. זהו המראה כיום. האמנם כך הייתה דמותו של הנוף גם בעבר?

בראשית שנות ה- 30 ביצע פרופסור אלכסנדר אייג, חלוץ המחקר הבוטני בארץ, סקר מקיף של יערות אלון התבור. הוא טען כי צומח השיא (CLIMAX) של אזור רמת מנשה הוא יער פתוח של אלון תבור. כלומר, לולא נפגע ביד אדם, היה האזור כולו עוטה יער אלונים. דעה זו מקובלת ומוסכמת על רוב החוקרים מאז ועד היום. עדויות רבות המספרות על הפגיעה בחורשים במרוצת הדורות, מחזקות דעה זו.

ק.ר. קונדר (C.R. Conder) שעמד בין השנים 1872 ל- 1875 בראש הסקר של הקרן לחקירת ישראל (Palestine Exploration Fund, P.E.F), כותב: "על-פי סימנים המצויים בכל הארץ, מסתבר כי שינויים ניכרים חלו בצומח הבר להפחתת העצים. עתה, באין חוקים להגנת היער, חוטבים האיכרים ושורפים עצים להסקה ("חטאב"). פעולות כריתה אלה משפיעות ללא ספק לרעה על מראה הארץ". אין פלא אפוא, כי מסקנתו היא: "האדם ולא הטבע הוא שהחריב את טיב הארץ". ואמנם לפי החוקה התורכית היו היער הטבעי, או החורש, בחזקת הפקר. רק בשנת 1903 חקקו השלטונות העות'מאניים חוק יערות, אך לעתים מזומנות, תמורת "בקשיש" נאות, כמקובל באותם ימים, הם הרבו ברישיונות כריתה או העלימו ממנה עין.

התרשמות דומה לזו של קונדר הייתה גם לאבשלום פיינברג, אשר כתב באוקטובר 1915 להנרייטה סאלד:

"בארץ הזאת נוהגים שבטי הערבים לנדוד עם עדר העזים והגמלים שלהם ממקום למקום ולהחריב כל צומח בגרזן, בשיניים ובאש".

הצורך בשימוש בעץ בארץ החריף במיוחד במהלך המאה ה- 19. במשך התקופה הממלוכית, וכך גם בימי העות'מאנים, נע מספרם של תושבי הארץ, לפי האומדנים, בין 160,000 ל- 225,000. הקיפאון הדמוגרפי נמשך עד לשנת 1840. אז, תוך כ- 100 שנה - פרק זמן קצר יחסית, כמעט ששולש מספר התושבים, והגיע עד 700,000. לנתונים אלה הייתה, כמובן, השפעה רבה על השימוש בעץ ובמוצריו, וממילא גם על השינויים המהירים והתמורות שהתחוללו בנוף.

יחד עם זאת, מן הראוי לזכור, כי בימים עברו היו העצים מקור האנרגיה היחיד בארץ. יתר על כן, גילוי תהליך פיחומם של העצים ומציאת הדרך לניצולם, גרם בשעתו למהפכה טכנולוגית, שאפשרה לאנושות לזנק קדימה.

בארץ ישראל, בה לא מצויים מחצבי פחם אבן ונפט, ובהיעדר מקורות אנרגיה חלופיים, המשיכו להשתמש בפחמי עץ לצרכים תעשייתיים, כגון עיבוד ברזל או תעשיית זכוכית, עד לסוף המאה ה- 19. בתחילת המאה ה- 20 השתמשו בפחמי עץ גם להסקת הגאזו- גנרטורים ולצרכים ביתיים. משפחה יהודית במושבות הייתה משתמשת בכטונה פחמים בשנה, ולהכנתה של זו נדרשו כשלוש טונות עצי חורש. לאלה, נוסף גם השימוש ב"חטאב" - עצים להסקה, לאפייה, לחימום ולבישול. משפחת פלאחים ערביים, בת חמש-שש נפשות, צרכה, לפי האומדן, כשלוש טונות עצי הסקה לשנה. אומדן אחר "מסתפק" בכ- 150 ק"ג פחם לנפש בשנה באזורים קרים, כלומר "רק" כטונה עצים למשפחה בשנה. בכפרים רבים המשיכו להשתמש בעץ לבישול ולאפיית לחם עד לשנות ה- 80, ויש כפריים מעטים המתמידים בכך עד עצם היום הזה.

במגהצי פחמים נמשך, למעשה, ביישוב היהודי עד לאחר מלחמת העולם השנייה.

הנפט המזוקק החל לחדור ארצה רק ברבע השלישי של המאה ה- 19, אך מחירו היה יקר פי חמישה ויותר ממחיר הפחם. יתר על כן, פתיליות ופרימוסים עדיין לא היו בשימוש ביתי. רק מראשית המאה ה- 20, כשהוזל מחירו של הנפט, דחקו הפתיליה ולאחר מכן הפרימוס, את הפחם מהמטבח העירוני. השימוש חרף הפגיעות החוזרות ונשנות בעצים במהלך ההיסטוריה, מקובל לחשוב כי מכת המוות על חורשי ארץ ישראל ויערותיה ניחתה רק בימי מלחמת העולם הראשונה. לעתים, כנראה מזומנות מדי, תולים במלחמה זו את סיבת מערומיה של הארץ. החזית וקו העימות נמצאו בסמוך לארץ ישראל. הפיקוד הגרמני-תורכי תכנן לנתק את הצבא והצי הבריטיים בזירת הים התיכון ממשאביהם בהודו ובאוסטרליה. המפקד התורכי, ג'אמל פשה (הגדול), הורה על כן על תקיפת תעלת סואץ. כדי לבצע את ההתקפה היה צורך לבנות מסילת ברזל, שתאפשר לרכבות להגיע קרוב לתעלה ולהחיש בהן גייסות ואספקה. התורכים והגרמנים החלו לסלול בקדחתנות מסילת ברזל מעפולה לסואץ.

פסים למסילה לא חסרו. לרשות התורכים עמד מלאי פסים לבניית מסילות באורך 300 ק"מ; הן כאלה שנועדו במקור להמשך סלילתה של המסילה החיג'אזית עד למכה, ונותרו ללא שימוש מאן 1908, והן ממסילות שהיו בבעלות צרפתית, כקו בין יפו ללוד או מסילת החורן, שהופקעו כרכוש אויב. בעיה חמורה יותר הייתה מחסור באדני עץ שעליהם יונחו הפסים. המלאי שעמד לרשות התורכים הספיק ל- 50 ק"מ בלבד. הים התיכון היה בשליטתו של הצי הבריטי, והובלת ציוד כבד בכבישים הרעועים של אותם ימים לא הייתה מעשית. גם מלאי פחמי האבן שהיה בחיפה עם תחילת המלחמה, אזל ולא הייתה כל אפשרות לחדשו דרך הים. ניסו להפיק פחם ממכרות שבהרי הלבנון, אך הפיריט (ברזל דו-גפריתי) הרב העצור בפחם זה הזיק לדודי הקיטור. נעשה גם ניסיון להשתמש להסקה בפצלי סלע (באבן ביטומנית) מנבי מוסה ומהירמוך. קטרים אחדים הותאמו במיוחד לחומר הסקה זה, אך שוב – ללא הצלחה. כשנכשל גם הניסיון הזה הוחלט להסיק את הקטרים בעץ. עצי הסרק היו הראשונים לכריתה.

כדי לשנע את חומרי הגלם הדרושים הן לאדני המסילה והן להנעת הקטרים, נסללו במיוחד במשך השנים 1915 ו- 1916 מסילות אחדות הן בארץ, הן בעבר-הירדן והן בלבנון. סעיף מסילה כזה, באורך כ- 16 ק"מ, נסלל מטול כרם לעבר יער האקליפטוסים של חדרה, ממנו הסתעפה שלוחת משנה, באורך כ- 15 ק"מ, לעבר רמת מנשה, סמוך לכפר קניר (קיבוץ רגבים היום), מקום שלפי המפות השונות מהמאה ה- 19 גבל ביער רחב ממדים. ראשוני גבעת עדה עסקו כעבודת כפייה, בסלילתה של מסילה זו.

אבשלום פיינברג כתב בהקשר זה: "בעקב ההסגר אין פחמי אבן מגיעים לארץ, כמובן, ולתורכים החסרים חומרי הסקה לא איכפת! - הם החלו לגדוע את שרידי האלונים אשר לנו. בהרים כבר הגדילו לעשות (ובעיקר בלבנון) בהנחיתם את קרדומם על עצי הזית (הסקה טובה!). באוגוסט הגיע לחדרה 'הערר דיקמאן' - האדמיניסטרטור הכללי של מסילת הברזל החיג'אזית, ודרש מאתנו ארבעים אלף טונות עצים. עצי חדרה הם האקליפטוסים אשר אותם נטענו במו ידינו... למען ייבוש הביצות והבראתן. הסברנו זאת ל'הערר דיקמאן'. תשובתו הייתה ברורה, ולא הייתה משתמעת לשתי פנים: 'אני חובתי היא להסיע את הרכבות. האקליפטוסים טובים - אני לוקח אותם. כאשר יקיץ הקץ על האקליפטוסים יבוא תורם של עצי הזית, של עצי תפוחי הזהב, של כל העצים כולם'...".

ואמנם, מאחר שעצי היער לא סיפקו את הצרכים, הגיע גם תורם של עצי הפרי. מדי פעם ציוו התורכים לכרות כל עץ עשירי בכפרים ובערים. כך נכרתו עצי הדר רבים ובייחוד זיתים. לפי אחד מהמקורות נכרתו באותם ימים כ- 100,000 דונם זיתים!

אין בידינו עדות כתובה, אך מן הסתם, על-מנת לשמור על היער הנטוע, וכדי לעמוד במכסות שהטיל עליהם הצבא התורכי, שלחו אנשי חדרה את ידם ליערות הטבעיים. כך, על כל פנים, קרה באזור סג'רה, ביער שהיה בבעלותה של יק"א. כאן השתרע, על-פני אלפי דונם, "יער בראשית", כפי שכינה אותו יוסף וייץ - "אבי היער" ומי שעמד שנים רבות בראש קרן קיימת לישראל. היה זה חורש טבעי, שטופה בדילול וגיזום במרוצת 12 שנים (1901 - 1913) על- ידי איכרי סג'רה, בהדרכתו של מנהל החווה שבאילניה - האגרונום א. קראוזה. "במדינת תורכיה אזלו פחמי האבן ולא היה במה להסיק את תנורי הקטרים של הרכבות בלתי אם בעצים. נגזרה הגזרה על עצי היער להיכרת.... הופל הגורל על יער זה, הונפו גרזנים ומסורים וכל אילנותיו ושיהיו נכרתו וכלו". סביר להניח שגורלם של יערות רמת מנשה היה דומה. ניתן אולי להשליך על שאירע ברמת מנשה, מתעודות המתייחסות ליערות אלון התבור באזור אלונים-טבעון, שהיה סמוך ל"רכבת העמק". חוזה לאספקת עץ בין מחלקת הדלק של מסילת הברזל לקבלן ערבי המתגורר בבירות, מדבר על אספקה של עשר טונות ליום של עצי אלון מנוסרים מיערות טבעון; 300 טונות מדי חודש!

על המתיישבים הגרמנים בבית לחם הגלילית הוטל להעביר מדי יום ביומו חמש טונות של עצים כרותים אל גשר הקישון, ליד מסעף ג'למי. נקודת איסוף נוספת הייתה בתחנת הרכבת תל שמאס, היא כפר יהושע. תחולתו של החוזה החלה ביוני 1915 ואספקת העץ נמשכה עד לכיבוש הבריטי, דהיינו במשך כ- 27 חודשים. בפרק זמן זה הגיע הספק הכריתה כדי 8,100 טונות. 19 סעיפים נכללו בחוזה והם מפרטים את מחויבויותיו של הספק ואת התגמול המגיע לו. אולם דרישה לכריתה מסודרת - הס מלהזכיר. ואמנם, גיורא זייד, בנו של אלכסנדר זייד, השומר הידוע, העיד באוזני (ע.פ.), כי את העצים הגדולים פוצצו בדינמיט.

את תוצאותיה של כריתת היערות במשך ימי המלחמה אפשר לראות במפות גרמניות שהודפסו בשנת 1918. בהן כבר אין זכר ליער, אך מצוינים בהן שרידים לא מעטים במקומות בהם הוא השתרע בעבר. תמונה דומה מתקבלת גם במפות 1:20,000 מימי ראשית המנדט הבריטי.


נופי רמת מנשה מרכס אמיר. הכפרים שבתמונה הם כפר ערערה, ערה וכפר קרע. ברקע מרחוק, רכס הכרמל. צילם: עוזי פז.


בימי מלחמת העולם הראשונה נעלמו לא רק היערות אלא גם מינים שונים של בעלי-חיים, שהצליחו לשרוד במרוצת הדורות, וחמקו מידם החמדנית של הציידים. רק אז, או בסמוך לאותה תקופה הושמדו בארץ ישראל ובסביבותיה: תנין, יען, אייל כרמל, יחמור מקראי, פרא וברדלס (ראה מאמריו של ד"ר אבי ארבל, "פראים", טבע הדברים 10 ו"איילים", טבע הדברים 19).

תוצאותיה של מלחמת העולם הראשונה מוטבעות ומתבטאות עד היום בנוף. רמז לגבי דמותם הקדומה של נופי הצומח בטרם עלה עליהם הכורת, אפשר לקבל, אולי, ב"מקומות קדושים" כקברי שייחים ובתי-קברות. לעתים נותר במקומות אלה עץ בודד, לעתים חורשה קטנה. בעצים אלה לא פגעו לרעה; לא הניפו עליהם גרזן ולא אפשרו לעזים ללחך את ענפיהם. הקדוש, הצדיק, הנביא או השייח עשוי היה "לשנות" את שמו ואת דתו, אך קדושת הקבר ושל העץ לידו עברה מדור לדור. במותם "ציוו" את היי העצים, וקדושת המת הואצלה לעץ. התושבים המקומיים חששו מידה הארוכה של ההשגחה העליונה. פלאחים ורועים הקפידו שלא לגעת בעצים ליד בתי-קברות. על אחת כמה וכמה שלא לכרות אותם.

בכפרים השונים חוזרים ונשנים סיפורים על מקרים בהם ניסו לכרות עץ והגרזנים או המסורים נשברו, ואז התברר כי קבר של קדוש מצוי למרגלות העץ...

אחת מהדוגמאות המוכרות לתופעה של "מקומות קדושים" היא "שמורת תל אלון", או בשמה הקודם - חרבת צ'רקס, שעל כביש נחל עירון. החורשה מצויה בסמוך לתחנת הרכבת של חדרה, מרכז לאיסוף עצי הסקה לרכבת התורכית. באזור כרתו ועקרו כל חומר גלם אפשרי לרכבת. אך חורשה זו, שבתחומיה היה מצוי בית-הקברות של הכפר הצ'רקסי ששכן ליד, נותרה ללא פגע.

גילם של העצים באתרים המקודשים למיניהם עשוי להגיע כדי מאות בשנים. בתחומי רמת מנשה מצויים קברי שייח אחדים. צומחים בהם עצים גדולים ורחבי צמרת, אך ייחודם לאו דווקא בקומתם אלא בעיקר בגזעיהם העבותים והמסוקסים.

חרף זאת, מן הראוי להדגיש, כי יש המפקפקים בכך ש"המקומות הקדושים" מייצגים באמת את הצומח הטבעי בצורה נאמנה. דומה, כי בכל המקומות הללו זכו העצים לתנאים מועדפים: היעדר תחרות של שיחים ובני שיח וכתוצאה מכך מים רבים יותר בבית השורשים. ייתכן כי דווקא בשל כך הגיעו העצים לממדיהם המרשימים, ועל כן אין הם מייצגים נאמנה את מראהו הקדום של הנוף.

אפשרות לנסות ולדעת מה היה דיוקנו של הנוף בעבר הלא כל-כך רחוק, היא לבחון מפות ישנות ולחפש אחר עדויות רלוונטיות בספרות הנוסעים – אותם עולי רגל, שפקדו את ארץ ישראל, ואחדים מהם הותירו את רשמיהם בכתב.

ספרים רבים נכתבו אודות ארץ ישראל בידי צליינים נוסעים במרוצת הדורות. אולם רוב עולי הרגל הגיעו ארצה בהשפעת כתבי הקודש. רשמיהם התמקדו בעיקר במקומות הקדושים. רובם חלפו, ובדרך-כלל בחיפזון, בדרכי המלך; המרחבים שמעבר לדרכים ולה נותרו "מחוץ לתחום". באזור רמת מנשה אין אתרים קדושים, והוא מרוחק ממוקדי העניין של הצליינים. יתר על כן, רוב הנוסעים והצליינים הקדישו תשומת-לב מעטה בלבד לנופי החי והצומח אותם ראו בדרכם, כך שהמידע המצוי בכתביהם על נושאים אלה הוא מועט ומקרי. אם מצוי בהם מידע כלשהו בתחומים אלה, אמינותו מוגבלת על-פי רוב, וכל כולו אינו אלא תערובת של אגדות ואמונות טפלות. אף על פי כן, נוכל למצוא עדויות מעטות, הן במפות והן בכתובים, על מראה הנוף וכסותו הצמחית בימים עברו. מספרן של עדויות אלה אינו רב, אך יש בהן כדי להעיד, או לפחות לרמוז, כיצד נראו נופי הצומח במאות ה- 18 וה- 19, ולסייע במעקב אחר השינויים בהם, מתי התרחשו ובאילו נסיבות.

העדות הראשונה על האזור היא מפה משנת 1799. זוהי מפת ז'אקוטין (M. Jacotin) - קולונל ב"חיל ההנדסים הגיאוגרפיים" הצרפתי. מפה זו, המפה ה"מקצועית" הראשונה של ארץ ישראל שהודפסה בקנה-מידה 1:100,000, הוכנה בימי מסעותיו של נפוליאון בונפרטה במזרח התיכון, כשניסה לכבוש את האזור מידי אנגליה. בגיליון מספר 45 של מפה זו מסומן תוואי מסעו של קלבר ,(Kleber) מפקד דיוויזיה בצבא נפוליאון. הוא עבר בתחומי רמת מנשה כדי להתרחק מהביצות שבעמק החוף, ומטווח הפגזותיו של הצי הבריטי ששלט בים. קלבר אף ניהל קרב מצפון לסינדיאנה - כפר ששרידיו מצויים בין אביאל לעמיקם דהיום. במפה זו משורטט יער בסמוך לכפר קניר, ששכן ליד קיבוץ רגבים. יער זה התמשך עד לכרמל בצפון, והשתרע מקו זה וכ- 7 ק"מ מזרחה. לפי מפה זו מרכזה של הרמה, כמו גם שוליה הצפון- מזרחיים, חשופים כמעט מעצים.

רמז נוסף כי כאלה היו פני השטח כבר אז, יש בדברי משלחת מיסיונרים שעברה באזור בשנת 1839. הם עברו דרך אום אל פחם, וממנה המשיכו, לפי דבריהם: "אל הכפר העני והעלוב כופריין. במקום לא עץ ולא שיח בודד, פרט לקבוצת שיחי צבר...".

המבקר הבא באזור היה ואן דה ולדה (CM.W. Van De Velde). הוא עבר במארס 1851 מקיסריה לסינדיאנה, ממנה המשיך לסבארין והלאה ללג'ון, ליד תל מגידו. ואן דה ולדה היה קרטוגרף בשירות המושבות ההולנדיות, ובא ארצה במטרה למפות באופן מדעי את ארץ הקודש. לשם הכנת המפה הוא חצה את הארץ לאורכה ולרוחבה פעמים רבות. במפותיו הוא מתייחס לטופוגרפיה, ליישובים ולאתרים ארכיאולוגיים. אין בהן זכר לצומח. אולם הוא כתב גם מעין יומן מסע - מכתבים מפורטים לידיד על קורותיו וחוויותיו במהלך מסעותיו. את אלה הוא ליקט לספר בשם "מסע בסוריה ופלסטינה" שהתפרסם בשנת 1852. את אזור סינדיאנה הוא מתאר בספר זה "כפארק אנגלי", ובהמשך הוא כותב: רכבנו מסינדיאנה כמחצית השעה. זו הייתה חוויה נעימה ביותר מכדי לשכוח אותה. האדמה לא הייתה מכוסה יער צפוף או חורש, אבל גדלו שם עצים גדולי ממדים, בני מינים שונים, שכמו ניטעו ביד אדם. הרגשנו כאילו נלקחנו חזרה לכל מה שאהוב עלינו ביערות המערב שלנו, ללא סבך המכשולים של צמחיית הפרא שכה אופיינית למזרח". מסבארין הוא המשיך לכיוון לג'ון, כמצוין במפה מספר 5, ועל קטע זה של הדרך הוא כותב: "המשכנו כשעתיים במעלה מתון של גבעות מבלי לפגוש מאומה, פרט לשדות תבואה וכרי עשב". משמע - כבר אז לא היה יער באזור זה. ובהמשך: "מזרחה מג'וערה (שליד עין השופט) לא נראתה יותר אדמה מעובדת. הגבעות מכוסות שדות בור, מצמיחות עשב ושיחים נמוכים."

המיסיונר האמריקאי תומסון, שסייר במשך המאה ה- 19 ברחבי הארץ יותר מכל חוקר אחר, ביקר אף הוא באזור סינדיאנה. התרשמותו לגבי היער הייתה דומה לזו של ואן דה ולדה, וכך הוא כותב: "למחרת טיילתי בבוקר טיול נפלא בתוך יערות גדולים ועתיקים אלה". שני התיאורים האלה הולמים היטב את נופיו של "יער הפארק" האופייני לאזור.

המידע המושלם והאמין ביותר לגבי דמותם של נופי הצומח במאה ה- 19 מצוי במפות ה- P.E.F.. נופי הארץ נסקרו בין השנים 1872 ל- 1877 על-ידי קונדר וקיצ'נר (C.R.Conder and H.H.Kitchner) והודפסו כסדרת מפות ב- 1879.

במפה מספר VIII של ה- P.E.F מופיעים הסימנים המוסכמים של יער במחצית הדרך בין תל א-סאוויר (הוא תל ארובות או תל אסור, המתנשא בכניסה לנחל עירון, לא הרחק מהאנדרטה למשמר הגבול) למראח' (היא גבעת עדה); יער זה המשיך והגיע עד לבוריקה ולשפיה בצפון ועד לכפר קרע במזרח. אולם מן הראוי להדגיש כי גם במפה זו חלקים ניכרים מהרמה - מהקו סבארין - חוביזה (ממערב לגלעד) – מועאויה וצפונה חשופים וקרחים. לא פלא אפוא כי שמה הערבי של הרמה היה "א-רוחא" שפירושו כרי מרעה דשנים, ארץ המעניקה רווחה לתושביה.

כדי להשלים במידת האפשר את פרטיה של תמונת הצומח ברמת מנשה ולנסות לשחזר את נופיה הקדומים, החלטנו להסתייע בתושבי הכפרים הערביים ולדלות מהם את מרב הפרטים האפשריים. בחורף 1993 ראיין מחמוד זחאלקה 31 זקנים בני 85 ועד כ- 100 שנים, שזכרו עדיין את ימי התורכים. הם היו בני 15 כפרים שונים ברמת מנשה, כגון כפר קרע, ערה, מושיריפה, מועאויה ואום אל פחם. חלקם היו פליטים מסבארין, סינדיאנה, בוריקה, אום אל ג'ימאל וכופריין, החיים בכפרים שונים לאורך ואדי ערה או במחנות פליטים בשומרון.

לעדויות אלה יש להתייחס בזהירות, הן משום גילם המופלג של המספרים, הן משום הזמן הרב שחלף מאז התרחשו האירועים עליהם סיפרו, והן משום הנטייה הטבעית להאדיר סיפורים מימים עברו. חרף ההסתייגויות האפשריות, סיפורים אחדים חוזרים ונשנים בדבריהם של רוב המרואיינים, עובדה המקנה להם יתר אמינות. וכך, תיאור חוזר ונשנה כמעט אצל כל המרואיינים, הוא של יער סבוך וצפוף שהשתרע בין כפר קרע לערה ועד מועאויה, ומשם מערבה ולצפון מערב, לעבר חרבת אל בוריג' (אזור גבעת עדה וכפר גליקסון וסינדיאנה ועמיקם). תיאור זה תואם הן למפת ז'אקוטין (1799) והן למפת ה- P.E.F.. (1879).

אלון התבור הוא העץ ששלט ביער זה. אך היו בו גם עצים אחרים: לבנה רפואי, עוזרר קוצני, אלת המסטיק, ופה ושם חרובים, זיתי בר ועצי אלון מצוי. מתחת לעצים צמחה קידה שעירה ועל גזעיהם השתרג אספרג החורש.

היער, לדברי המספרים, היה כה סבוך עד שהפך למקום מקלט לשודדים, למשתמטים מהצבא התורכי ולכאלה שהיו להם סיבות טובות אחרות להתחמק מעיני השלטונות. בין הכפרים, כגון בין כפר קרע לערה וממנו למועאויה היו שבילים מוגדרים. מי שסטה מהם הסתכן באיבוד דרכו. אחדים הצביעו על שמורת אלוני-יצחק כ"מדגם מייצג" של היער שהיה ואיננו. כשמשוטטים בשמורה קטנה זו, בין סבכי העצים, אפשר להבין את חששותיהם. יחד עם זאת ספק אם השמורה הזו אכן מייצגת נאמנה את נופיו הקדומים של האזור. נוכל למצוא בה רק אלונים מעטים גדולים וקשישים. רוב העצים התחדשו מגדמים. אפשר לראות בהם גזעים אחדים - 6-3, הפורצים מהגדם. בין עצי האלון צומחים גם עצי לבנה רפואי מעטים וכן עצי עוזרר ושיחי קידה שעירה לא רבים. פה ושם מצויים כרים של אלת המסטיק. את תחושת הסבך יוצר בעיקר שפע אספרג החורש המשתרג על גזעי העצים. נראה לנו כי חלק מהצמחים, ובעיקר האספרג, התרבו עם כריתת היער. כיום זהו יער יפה מאוד, בייחוד בראשיתו של האביב, עת מרבדי כלניות ורקפות משתרעים בין העצים, משתלבים בירקותם של העשבים, וצובעים את קרקעיתו בשלל צבעים.

כל המספרים התייחסו להשמדת היער. רבים מהם, או מבני משפחותיהם, עסקו בכריתת עצים עבור הרכבת התורכית וסיפרו על הובלת עצים כרותים לקניר. אל סעיף המסילה שנבנה במיוחד לשם כך. כמעט כל אחד מהמספרים היה משוכנע, וטרח להדגיש זאת בגאווה מקצועית, כי פחמיו היו הטובים ביותר. בסבארין לדוגמה, היו משפחות שכל עיסוקן היה כריתת עצים - לפחמים או לקירוי גגות הבתים. גם נשים נטלו חלק בכריתה, באיסוף העצים ובהובלתם. משפחות אחדות העסיקו פועלים מהמשפחות המצריות שאברהים באשה הושיב ליד קיסריה. הכריתה התבצעה בעיקר בגרזנים. סאלם חמאד מכפר ערה גורס, כי משפחתו הייתה הראשונה להשתמש במסורים, וזה קרה רק בימי מלחמת העולם הראשונה.

סאלח מחמוד שנאעה מכופריין סיפר, כי שלושה דורות ממשפחתו עסקו בעשיית פחמים. במשפחה הייתה חלוקת עבודה: חלק כרת, חלק ניסר את העצים בגדלים שונים וחלק העמיס את התוצרת על כעשרה גמלים והובילם לקניר. את העצים הכרותים מיינו לפי גודלם - לקירוי גגות, לריהוט, לדלתות ולחלונות, למחרשות או לפחם. בני המשפחה פתחו שוק פחמים ביפו, ואף הייתה להם חנות לפחמים בג'נין. עבד אלרחמן זחאלקה, מכפר קרע, סיפר כי אצל סבו עבדו 50 איש בכריתה. את הפחמים היו מובילים לג'נין, לשכם, ליפו, לחיפה ולנצרת.

למהדרים, כמו שייח מחאמוד ח'דר מאום אל פחם, אף היה שם "מותג" - "פחמי ח'דר". רבים מעושי הפחמים היו מובילים את ה"תוצרת" לאום אל פחם, בה התקיים שוק פחמים כל יום חמישי בשבוע, אליו הביאו את הפחמים מכל הכפרים בסביבה.

את הפחמים הובילו, עד לימי מלחמת העולם הראשונה, בעיקר על-גבי גמלים וחמורים. לפלאחים אחדים היו עד 30 גמלים. מקור שמו של כפר אום אלג'מאל, שהיה ליד בת שלמה, הוא בגמלים הרבים שהיו לאחדים מתושביו. בעגלות החלו להשתמש רק בימי מלחמת העולם. שניים מהדוברים סיפרו על כך בגאווה רבה. סלאח מחאג'נה אלעבורה, שנולד בסבארין, סיפר כיצד כל בני הכפר באו לחזות בפלא המתגלגל... את העגלות כמו גם את גלגליהן, עשו מעצים, ובאום אלג'אמל (בת שלמה) היה בית- מלאכה לייצורן.

לפחמי האלונים הייתה עדיפות על פחמי החרובים, כי האש שלהם חמה יותר ובעירתם איטית יותר. פחמי אלון התבור נחשבו אף למשובחים מאלה שנעשו מאלון מצוי. עובדה זו התבטאה במחיר, אם כי לרוב היה המסחר סחר חליפין: תמורת הפחמים התקבלו בגדים, חיטה וכו'. לעתים, היו הסוחרים באים לשטח וקונים פחמים ב"ערימה".

דוברים אחרים סיפרו, כי חרף פקודת היערות המנדטורית משנת 1926, שהגבילה את תעשיית הפחמים והתכתה אותה במתן היתר לפי תנאים מיוחדים, לא הייתה לכך משמעות בשטח: לא היה כל פיקוח, ותעשיית הפחם נמשכה, למעשה, ללא מגבלות עד תום ימי המנדט.

אחדים מעושי הפחמים ברמת מנשה, המשיכו בכך, לאחר 1948, בשטחי הגדה. סאלח מחמוד שנאעה מכופריין סיפר, כי הוא המשיך בעשיית פחמים גם בזמן המנדט הבריטי. לאחר מלחמת השחרור הוא המשיך בהתמחותו בכפר יעבד שבגדה. צאצאיו ממשיכים בכך עד היום, רק שעתה הם משתמשים בעיקר בעצים אותם הם מייבאים מישראל: עצי הדר מפרדסים שנעקרו, אקליפטוסים וברושים. כמוהו גם אחמד מוסטפא אג'א, שמוצאו מאום אלג'מאל. אג'א טוען, כי הוא אבי הפחמים באזור ואף הציג רישיון, "פירמן" החתום על-ידי ה"ואלי" התורכי, המתיר לו לכרות עצים עבור הצבא התורכי, אותו הוא שומר כעל בבת עינו עד היום הזה.

תעשיית הפחמים הייתה לעתים פועל יוצא של בירוא שטחים למטרות חקלאיות. תהליך זה החל ברמת מנשה רק בסוף התקופה התורכית, ונמשך בעיקר בראשיונ ימי המנדט הבריטי. העצים פינו את מקומם לכרי מרעה, לשדות חיטה, שעורה ותירס ולכרמי זיתים. אולם כשעקרו את היער למטרות חקלאיות הקפידו להשאיר עצים בודדים לצל ולמנוחה, או כגבול בין הנחלות, כפי שאפשר לראות גם כיום בשולי שדות רבים. מעניין, כי סאלם חמאד מכפר ערה סיפר, שהוא מכר אדמות אותן הכשיר לחקלאות, תמורת שק חיטה או שעורה.
ואם לא די היה בכריתת העצים ועקירתם התווספו גם שריפות. אחדות מהן נמשכו כשבוע ויותר, וכילו מאות ואף אלפי דונמים.

עצי הארץ שימשו לא רק לבישול ולחימום - אף כי זה היה שימושם העיקרי. דלתות הבתים וחלונותיהם היו עשויים מעצי החורש, ולעתים אף תקרת הבתים הייתה עשויה מקורות עץ ומענפי אלת המסטיק. לדברי התושבים הערביים לתקרה כזו עדיפות על תקרת בטון: תחתיה הם יותר בחורף וקריר יותר בקיץ. עד היום אפשר לראות תקרות כאלה בשרידי בתים ישנים.

על שימוש מיוחד בגזעי אלון, ויותר מכך בגזעי אלה אטלנטית, סיפר מוסטפה אלגראן, שחי עד 1948 בקניר. בני משפחתו יצרו "ג'ורן", שהוא מכתש; מכתש זה שימש לטחינת קפה, חיטה וגרעינים אחרים, ומכאן גם שם המשפחה. הם היו בוחרים עצים עבי קוטר במיוחד, מנסרים אותם לחתיכות שאורכן כ- 70 ס"מ, ומוציאים את ליבתו של העץ בכלי גילוף מיוחדים. מבחוץ היו מקפידים לעצב את המכתש ולהקנות לו מראה נאה. גזע האלה האטלנטית היה העץ המועדף לשם כך, וזהו גם מקור השם בוטימאת - כפר קטן ששכן בסמוך לגלעד.

לעצי היער היו גם שימושים נוספים. אחד העצים החשובים היה זית הבר. ליד כופריין היה שטח שנקרא אום אלזייתונה, משום זיתי , הבר הרבים שגדלו בו. לא הרחק משם היה עין אלזייתונה. התושבים, כפי שהעידו אחדים מהם, נהגו לעקור עצי זית, הן בתחומי רמת מנשה והן בכרמל, כדי להשתמש בהם ככנות. על הכנות מזיתי הבר הרכיבו את הזן הסורי ("נאבל סורי"). אולי יש במנהג זה, שחדל ואיננו עוד, כדי להסביר את תופעת התפשטותם הניכרת של זיתי הבר ברחבי הכרמל בשנים האחרונות.

מקום נכבד היה גם לחרוב, שנחשב לעץ מבורך ועל כן נמנעו מלכרותו. עצי חרוב לא היו מצויים בשפע, אלא עצים בודדים, פה ושם. גם כיום אפשר לראותם במקומות אחדים, כמו בבוסתן לא הרחק משרידי חוביזה (מערבית לגלעד) או כ- 20 עצי חרוב גדולים וענפים הצומחים באתר בו עמד הכפר סינדיאנה, חרף העובדה כי פירוש השם הוא אלון מצוי... מפרי החרובים עשו, וכך נוהגים באחדים מכפרי המיעוטים עד היום, "דבש חרובים", הנקרא בערבית "דיבס" או "ר'וב".

לא רק לעצים היה שימוש: הנשים במושיריפה עשו מטאטאים מסירה קוצנית. למטאטאים אלה קראו "מקאנס", ומכרו אותם בשוקי חיפה, נצרת, יפו וג'נין. אחמד עארף מבוריקה סיפר, כי הוא ומשפחתו הכינו מטאטאים הן מסירה קוצנית והן מ"עבהר", דהיינו מלבנה רפואי. מדי שבוע הם ייצאו את התוצרת על-גבי שלושה גמלים. שאלה מעניינת היא היכן כרתו ואספו את שיחיה של הסירה הקוצנית. זו כמעט שאינה מתפתחת בתחומי יער אלון התבור. הועלתה השערה, כי בעליו של העץ יש חומרי עיכוב המונעים את נביטתה. כיום, אף על פי שחלקים ניכרים מרמת מנשה חשופים משיחי הסירה הקוצנית, אפשר למצוא ריכוזים אחדים שלה כמו בראש נחל תנינים או באגן נחל קיני. ייתכן, כי במקומות אלה נשטפו חמרי העיכוב שהיו בעלים; אפשר גם כי זהו רמז, כי באזורים אלה לא היו כלל עצי אלון תבור.


בשולי השטחים שהוכשרו לשדות מעובדים, הקפידו להותיר עצים למנוחה ולצל. צילם: עוזי פז.

כמעט כל המספרים חזרו וסיפרו על הפחד להיכנס לתחומי היער, ובייחוד בלילה. הם פחדו מפני שודדים ויותר מכך פחדו מחיות טרף. החשש מפני זאבים, צבועים, חזירי בר ואף מנמרים היה מנת חלקם של רבים מהתושבים. רק "גברים" העזו לחדור לתחומי היער, ולרוב בקבוצות בלבד. במיוחד פחדו מפני היער שבהר חורשן. הוא נקרא אז היטרי, שם שמקורו סלג'וקי, ופירושו "המפחיד" או "איום ונורא". (לפי גרסה אחרת מקור השם הוא בכינוי לחזירת בר בטרם המלטה: "הטרייה", שמסתתרת אז בין הסבכים).

אחמד עקל מערערה סיפר, כי בילדותו אסור היה לילדים לצאת משטח הכפר. מסביב היו יערות ובהם חיות טרף, ולדבריו, רבים מבני הכפר נטרפו. הליל קאסם עסלי מכפר קרע סיפר, כי היער הגיע עד לפאתי כפרו. באחד הימים אבדו למשפחתו פרות אחדות. הוא וחברו הלכו לחפשן ואיבדו את דרכם ביער. כשהגיע לילה הם עלו על אלון גדול וישנו עליו, עד הבוקר, עת הגיעו רבים מבני הכפר, שיצאו לחפשם מחשש שמא נטרפו.

הזאבים "מככבים" בסיפורים שונים. עליאן אבו עלו ממועאויה סיפר, כי פעם התנפלה על העדר שלו להקת זאבים. הזאבים הספיקו להרוג חמש כבשים בטרם ירה אחיו והרג שניים מהם. בוראת חמד מהיישוב הקטן בוראת סיפר, כי זאבים טרפו לו כמחצית העדר. גם סלאח מאגנה שנולד בסבארין סיפר כי למשפחתו נטרפו 20 פרות. ואילו אברהים אגבריה ממושיריפה סיפר, כי בדרכו לאום אלג'אמל התנפלו עליו זאבים בצהרי היום ונשכו את חמורו.

אולם הסיפורים המעניינים יותר הם על הנמרים. מאז ראשית המאה ה- 20 ישנן תריסר עדויות על נמרים בגליל, חמש עדויות על נמרים בהרי יהודה, ממערב לפרשת המים, ורק עדות אחת, של ישראל אהרוני משנת 1930, על נמר שנמצא בזכרון יעקב "לפני יותר מעשרים שנה". בעדויות שקיבץ מחמוד זחאלקה יש התייחסות לשלושה או ארבעה נמרים, שלא היה כל מידע אודותם קודם לכן."

אחמד מוסטפא אג'א, שנולד באום אלג'מאל, מספר כי באחד הערבים התנפלה נמרה על שיירת גמלים, ליד הר חורשן, ונשכה שני גמלים ברגליים ובבטן. אביו הרג אותה במכת גרזן, העמיסה על אחד הגמלים, וקישט בעורה את הבית עד שבררו ממנו בשנת 1948.

עבד אללה יונס מכפר ערה מספר, כי עוד בימי התורכים התנפל על אביו נמר, בשעה שרכב על חמור. הוא הצליח להרגו בחרב, ואת העור והראש החזיק בבית עד לפני כעשר שנים. גטם סאלם חמאד מהכפר ערה סיפר על נמר אותו הרג ביער, מעשה שבזכותו כונה "אבו אלנימר". חסן חליל עסלי מכפר קרע סיפר, כי באחד הימים תקף נמר את בן-דודו וכמעט טרף אותו. צעקותיו הזעיקו מצילים, שהגיעו רק אחרי שכף ידו נאכלה.

באזורים רבים הולך היער ומשתקם, לרוב מגדמים, לעתים מבלוטים. אולם נראה, כי רוב הנבטים אינם מצליחים לשרוד ולעבור בשלום את הקיץ השחון, כשהקרקע מכוסה בצמחייה חד-שנתית שופעת. זו מתחרה איתם על המים. הנבטים מצליחים לשרוד רק בשולי תחום ההצללה של עץ אלון בוגר, מקום בו הצל מגביל את התפתחותה של הצמחייה המתחרה. אין קושי להבין כיצד מגיעים בלוטי האלון אל שולי צלו של אלון בוגר. אך כיצד הם מגיעים אל מתחת לעצי זית או ברוש!

מסתבר, כי זוהי תוצאת פעילותם של העורבנים, שאוכלים את בלוטי האלון; הם תולשים אותם מתוך הספלול, ועפים לעץ כלשהו כדי לאוכלם. קורה שהבלוט נופל לקרקע אך העורבני לעולם לא יטרח לחפשו. אך לא רק זאת. העורבנים נוהגים להטמין את הבלוטים במקומות מסתור כמזווה לעת מחסור. לעתים נשכחים מחסנים אלה והבלוטים שנאגרו בהם נובטים. העורבנים התרבו עד מאד באזור בעשרות השנים האחרונות, וממילא תרומתם להתחדשות האלונים הולכת וגדלה. כך נוכל לראות נביטה רבה של אלוני תבור, בדרגות התפתחות שונות, לאורכה של שדרת ברושים הגובלת בפרדס כשני ק"מ מערבית לאבן יצחק. באחדים מכרמי הזיתים הנטושים, כמו ליד רגבים, ובעיקר בשולי כפר קרע, הולכים עצי אלון התבור ומשתלטים על השטח.

מאידך גיסא, אין כלל התחדשות של אלונים בכרמים שננטשו ב- 1948, כמו מצפון-מזרח לגבעת נילי. סביר כי העצים "אינם משקרים"; הם מתחדשים, ככל הנראה, אך ורק בתחומים בהם היה יער. הם "מסרבים" לנבוט באזורים בהם לא צמח יער גם בטרם התערבות יד האדם. ואמנם המשוטט באזור, ברכב או ברגל, יוכל להבחין כי קיים שוני בין נופי הצומח באזוריה השונים של הרמה. במקומות אחדים העצים הולכים ומתחדשים, ולעתים אף יוצרים חורשות מרשימות למדי. באזורים אחרים, אין זכר וסימן לעץ. שטחים מעובדים ולחצי רעייה, המונעים מהעצים מלהתחדש או לנבוט, יכולים לתת הסבר חלקי בלבד להבדל הזה.

הזרחן הוא היסוד המעודד צמיחת עשבוניים ומשפר את כושר תחרותם. בריכוזי זרחן גבוהים הם משתלטים על הנוף ומונעים מעצים ומשיחים להתפתח ולעבור את הקיץ הראשון לחייהם בשלום, בשעה שבקרקעות דלות בזרחן משתלטים שיחים ועצים. שלא כיתר היסודות החיוניים לצמח, כגון פחמן, חמצן ומימן, שמקורם הראשוני באטמוספירה, מקורו של הזרחן הוא בסלעים ובקרקע בלבד.

מסתבר, כי כמות הזרחן בסלעים מתקופת האיאוקן גבוהה פי עשרים ואף יותר, מכמותו בסלעים מתקופות קדומות יותר, והסלעים הבונים את רמת מנשה הם רובם ככולם בני תקופת האיאוקן. זה עשוי אולי להסביר מדוע נעדר היער מרוב שטחיה של רמת מנשה.

אלון התבור (Quercus ithaburensis) "מנגן כינור ראשון" ביערות שניסינו להתחקות על עקבותיהם ותולדותיהם. שמו המדעי של העץ ניתן לו על-ידי החוקר הצרפתי דקיין בשנת 1835, וזאת על יסוד פרט שנאסף שש שנים קודם לכן למרגלות התבור, אזור בו ניתן לראות עצי אלון תבור גם כיום.

קומתו של אלון התבור עשויה להתנשא מעל כל עצי הבר האחרים בארץ, וזהו, ללא ספק, העץ המרשים ביותר ביניהם. למלוא תפארתו הוא מגיע רק בקברי שייחים ובבתי-קברות, אך בשום מקום אין דומה לו, בממדיו ובקומתו, כאותם 240 עצים שבחורשת טל. אלון התבור בונה נוף של "יער פתוח" (או יער פארק), וזאת בניגוד ברור ובולט לחורשים הצפופים והדחוסים של האלון המצוי. העצים נישאים על גזע, ולכל עץ מרחב מחייה. לכל אחד מהם צמרת גדולה ואת הרווח שנותר בין העצים מכסים מרבדי עשב. באביב פורחים העשבים בשלל גוונים, ולא זו בלבד, לעת חורף משירים אלון התבור, כמו גם מלוויו הנאמנים, את עליהם. הם שרויים אז, במשך כחודשיים בתרדמה. נופי יערות אלון התבור ומלוויו מזכירים אז יערות של ארצות הצפון.

תפוצתו של אלון התבור משתרעת רק בארץ ישראל, בעבר הירדן ובסוריה. עץ זה רגיש לטמפרטורות נמוכות והוא נחשב כ"חובב חום".

ברמת מנשה אפשר למצוא, פה ושם, בין אלוני התבור עצי לבנה רפואי. הנוסע כיום לאלוני אבא ולבית לחם הגלילית יכול לראות בשולי הכביש עצים רבים של אלה אטלנטית. גם בתחומי רמת מנשה אפשר למצוא עץ זה כבן לוויה לאלון התבור, כמו לדוגמה, ריכוז מרשים ליד חורבת פוקס, דרומית מערבית לגבעת נילי, או עץ ענק בתחומי שייח סנדחאווי.

בשנים האחרונות הולכת האלה האטלנטית ומתרבה, ושכיחותה היחסית עולה הן בגולן והן במדרונות המזרחיים של הרי נפתלי. האם זוהי תוצאה של מיתון הרעייה? של הפסקת הכריתה? ואמנם לעץ זה עצה קשה וצפופה, והוא היה מועדף בתעשיית העץ. זיטצן (Seetzen), נוסע גרמני מחלוצי המחקר בארץ, סיפר כי בימיו נהגו אומני עבודת העץ בבית לחם לכרות עצי אלה, ולהשתמש בהם להכנת כריכות לספרי תפילה. העץ שימש גם להכנת ידיות לכלי עבודה ולמוצרים שונים אחרים. האם יש בכך כדי להסביר את התופעה? עוד חידה הממתינה לפתרון.

שקט ושלווה פרושים על-פני רמת מנשה. בתחומיה אין יישובים גדולים או חשובים. שום דרך חשובה אינה חוצה את האזור; גם ה"ציונות" כמו פסחה עליו, עקפה אותו, והותירה את חמוקי גבעותיו כ"שמורת טבע". בחורף ובאביב עוטות הגבעות מרבדי עשב ירוק המשובץ בשלל גוונים. בקיץ ובסתיו שולטים במרחב צבעי חום וצהוב, קודרים ומשמימים. עם יד על חלב - מעולם לא זכה האזור לציונים גבוהים בסקרי נוף, זהו אזור שהמטיילים, חובבי הנופים, אינם מרבים לפקדו. רק בעיצומם של ימי האביב הוא הופך, למשך פרק זמן קצר, מוקד משיכה לחובבי הפריחה. רבים מצטופפים אז ב"גן הרקפות" שליד קיבוץ גלעד. באותם ימים מצויים באזור גם מרבדי כלניות, ולעתים בצפיפות ובמגוון צבעים מרשים. משטחי תורמוס ההרים זועקים במקומות אחדים למרחוק בכחול עז. עיריוני צהוב צומח כאן בהמוניו, והדונגית, צמח נדיר וצנוע, מסתתרת פה ושם. כאן גם מסתתר הריכוז, שהוא ככל הנראה הגדול ביותר בארץ, של איריס ארם נהריים. גם איריס הסרגל גדל באזור, אך זה פחות או יותר הכל. לא בכדי כמעט שאין שמורות טבע בשטח, למעט אלה שבשוליו המערביים של האזור: הר חורשן ושמורת יער אלונה. בתחומי האזור מתפתלת ההצעה לשמורת נחל דליה ויובליו.

כביש "חוצה ישראל", כביש מס' 6, האמור לפלח את קרביו, העלה והפך את האזור לאחד ממוקדי הוויכוח לגבי עתיד נופיה של מדינת ישראל. גם העיר עירון, אם אכן תקום, תכרסם נתח רציני מתחומיו. דומה אפוא, כי אלה הן שעות תנומתה האחרונות של רמת מנשה. המאה העשרים ואחת תתפרץ, ככל הנראה, במלוא עצמתה לתחומיה של רמת מנשה. האם לטוב? האם לרע? ימים יגידו.

ביבליוגרפיה:
כותר: היה היה יער: על אזור רמת מנשה
מחברים: פז, עוזי (ד"ר) ; זחאלקה, מחמוד (ד"ר)
תאריך: פברואר-מרץ 1997 , גליון 20
שם כתב העת: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ
הוצאה לאור: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב
הערות לפריט זה: 1.  ד''ר עוזי פז - ביולוג וזואולוג, חוקר של נופי החי והצומח בא''י בעבר ובהווה
2.  ד''ר מחמוד זחאלקה - מורה לביולוגיה במכון הערבי בבית ברל
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית