הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעים > ביולוגיה > בעלי חיים > בעלי חוליות > יונקים
טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ


תקציר
על השימפנזים - על סדרת הקופאים ותפוצתם בעולם, על ציד שימפנזים, על מזונם, על חייהם בקבוצות ועוד.



קרובים-קרובים : השימפנזים - המין הקרוב ביותר לאדם
מחברת: תמר רון


צ'רלי צעד על קרקע היער והתקרב אל קבוצה של נקבות וצעירים, שישבו בצל אחד העצים. משהגיע אליהם קמו כולם לברך אותו במחוות כניעה של הפניית האחוריים כלפיו וחיוך מבוהל, ולייזה ניגשה אליו והלה לסרוק את פרוותו. הוא התיישב בנחת וכל היתר התיישבו בעקבותיו ושבו לסרוק זה את זה. טובר התקרב לחבורה ובידו פרי עסיסי. לייזה רצה אליו וניסתה לחטוף מידיו את הפרי אבל הוא התחמק ממנה והפנה אליה את גבו. לייזה פנתה לצ'רלי בצרחות ורצה לחבק אותו ולבקש את תמיכתו, כשמבטה פונה אל טובר. צ'רלי קם ממקומו וצעד לעבר טובר במבט מאיים. טובר שמט את הפרי מידו ונמלט בצווחות. לייזה הרימה את הפרי, והחלה לכרסם אותו בהנאה. זוהי תמונה אחת מחייה של קבוצת שימפנזים בחוות השיקום לשימפנזים מוברחים, שבה עבדתי בצפון זמביה. זו יכולה להיות גם תמונה מחייה של כל קבוצת שימפנזים אחרת.

ההתעניינות המדעית בהתנהגותם של בעלי חיים בכלל, ושל קופים בפרט, קיבלה תנופה חדשה בעקבות פרסום התיאוריה של דרווין. ב-1890 יצא למערב אפריקה חוקר אירופי בשם גארנר. הוא בנה כלוב להגנתו ומתוכו צפה בשימפנזים. את המחקר הרציני הראשון על התנהגותה של קבוצת שימפנזים עשה הפסיכולוג וולפגנג קוהלר בגן החיות בטנריף בתחילת שנות העשרים. ב-1960 נעשה לראשונה מחקר מקיף על קבוצת שימפנזים בבית גידולם הטבעי, כאשר חוקרת אנגליה צעירה בשם ג'יין גודול יצאה לשמורת נהר הגומבה שבטנזניה, בשליחותו של הפליאונטולוג והאנתרופולוג המפורסם לואיס ליקי. המחקר של ג'יין גודול בגומבה היה פריצת דרך אמיתית בחקר ההתנהגות של השימפנזים. הוא נמשך עד היום, וכל שנה החוקרים מגלים ממצאים חדשים מרתקים ומפתיעים. מאז נעשו מחקרים נוספים על קבוצות שימפנזים בבתי גידולם הטבעיים באפריקה: בהרי מהלה בטנזניה, ביער טאי בחוף-השנהב, במזרח זאיר, באוגנדה, בגינאה, בסנגל ובגבון. מקצתם מחקרים ארוכי טווח הנמשכים שנים רבות. היבטים נוספים של התנהגות השימפנזים נחקרים בשבי.

מספר אתרי מחקר, לדוגמה, האתרים לחקר גורילות בזאיר וברואנדה או אתר המחקר על שימפנזים בטנזניה, פתוחים לתיירים. תמורת סכום לא מבוטל מאפשרים לתיירים להתקרב אל השימפנזים או אל הגורילות בליווי מדריך מקומי. התיירים שולפים את מצלמותיהם היקרות וחוזרים בשמחה לבתיהם עם שלל תמונות, שקופיות וקלטות וידיאו. השימוש באתרי המחקר לצורכי תיירות מועיל לשימור ארוך-טווח של אוכלוסיות הקופים, שכן הממשלה המקומית והתושבים מכירים בערכם הכלכלי של קופי האדם המכניסים מטבע זר למדינה, ומספקים מקומות תעסוקה. ואולם הקרבה הרבה לתיירים גם חושפת את הקופים למחלות אנושיות, העלולות להפוך למגפה שיכולה לפגוע בכל אוכלוסייתם. כמו כן התנהגותם הטבעית של הקופים משתנה עקב המפגש עם התיירים; חוקרי הקופים מתלוננים על התנהגותם חסרת הרגישות של התיירים הנוהרים דרך היער, מקימים רעש רב, מדיפים ריחות של בשמים הממלאים את אוויר היער, ומביאים אתם דברי מזון, המעלים את רמת התוקפנות בקרב הקופים.

השימפנזה הוא המין הקרוב ביותר לאדם. האדם נמנה עם תת-סדרת הקופים, אחת משלוש תת-סדרות המרכיבות את סדרת הקופאים. בסדרת הקופאים (הפרימטים – Primates) מונים החוקרים כ-185 מינים החיים באסיה, באפריקה ובאמריקה. רק מין אחד, פרט לאדם, חי בצוקי גיברלטר שבאירופה. סדרת הקופאים נחלקת לשלוש תת-סדרות: טופיות – מונה משפחה אחת – הטופייתיים (Tupaiidae) הכוללת 15 מינים פרימיטיביים המהווים חוליית ביניים בין סדרת אוכלי החרקים לסדרת הקופאים.
קיפופים (Prosimii) – מונה שבע משפחות, שהמפורסמות בהן הן משפחות הלמוריים והאינדיריים ממדגסקר, הלוריסיים מאפריקה ומאסיה, והטרסיים מאסיה. בקבוצה זו כלולים כ-40 מינים.
קופים (Anthropoidea) – מונה שבע משפחות. שלוש משפחות: מרמוסטיים, קלימיקיים וסבוסיים חיות באמריקה הטרופית. שלוש המשפחות האחרות הגונוניים, הגיבוניים והאורנגאוטניים חיות באסיה ובאפריקה. המשפחה השביעית – משפחת האדם – כוללת היום רק את האדם החי בכל העולם. תת סדרת הקופים כוללת כ-130 מינים שונים.

את משפחות הגיבוניים, האורנגאוטניים והאדם נהוג לכלול בעל-משפחת קופי האדם (Hominidea). לקופי האדם אין זנבות, באנגלית הם נקראים Apes, והם נבדלים משאר הקופים הנקראים Monkeys. יש המכנים אותם בעברית בשם "קופי-על".

משפחת האורנגאוטניים (Pongida) כוללת את הקופים הגדולים והמפותחים ביותר. במשפחה הזאת ארבעה מינים: האורנג-אוטן (Pongo pygmaeus) החי ביערות הגשם של בורניאו וסומטרה (אינדונזיה ומלזיה), ולו שני תת-מינים.
הגורילה (Gorilla gorilla) החיה ביערות הגשם של מערב אפריקה ומרכזה, ולה 3 תת-מינים שונים.
השימפנזה המצוי (Pan troglodytes) החי באפריקה הטרופית והוא גיבור המאמר הזה.
השימפנזה הגמד (Pan paniscns) החי במערב אפריקה.
השימפנזה והאורנג-אוטן מנהלים חיים אילניים (ארבוראליים) ביערות העד של דרום-מזרח אסיה, ואילו הגורילות ושני מיני השימפנזים עברו במידה רבה לחיים על הקרקע ביערות הגשם של מרכז אפריקה ומערבה.


קופי אדם, אליהם משתייכים השימפנזה והבוניבו, שהם הקרובים ביותר לאדם מבחינת המבנה הגנטי שלהם
(תכונה שנתנה להם עדיפות במחקרים ובניסויים).
הגורילה והאורנגאוטן הם שני המינים הנוספים באותה משפחה.
איירה: הדס מרכוס.


בעבר נפוצו השימפנזים בכל אפריקה המשוונית. בשנים האחרונות נעשו מספר סקרים וספירות, ועדיין חסר מידע על גודל אוכלוסיות השימפנזים היום. לפי ההערכות נותרו פחות מ-200,000 שימפנזים בכל אפריקה והם מתרכזים ב-21 מדינות במערב אפריקה ובמרכזה, רובם באוכלוסיות קטנות ומבודדות. רק בזאיר, בגבון ובחוף-השנהב נותרו אוכלוסיות גדולות בנות 10,000 שימפנזים ויותר כל אחת, אוכלוסיות השימפנזים בטבע מתמעטות והולכות, חלקן נעלמות לחלוטין עקב הרס מקומות חיותם הטבעיים, ועלייה בצפיפות האוכלוסין באפריקה המשוונית. גורם משמעותי נוסף להכחדתן של אוכלוסיות השימפנזים בטבע הוא הציד והסחר בבעלי חיים אלה. בשל כוחם הרב של שימפנזים בוגרים, הציידים סוחרים רק בתינוקות בני שנה עד שלוש. כדי ללכוד את התינוק הם הורגים את אמו ואת כל השימפנזים הנמצאים אתה. הפעוט נקרע מאמו ונתחב לשק עבש או לארגז עץ קטן ממדים, כשהוא קשור בחוט תיל. כך הוא נשלח, בדרך כלל באנייה, לארצות המערב, שם יש ביקוש לתינוקות שימפנזים. רבים, בעיקר הצעירים שבהם, מתים בדרך, אם מרעב, אם ממחלות ואם ממצוקה נפשית. על כל שימפנזה שמגיע חי ליעדו, מתים לפחות עשרה אחרים. בשנת 1988 הוגדרו השימפנזים כמין השרוי בסכנת הכחדה, והמסחר בהם נאסר. הצעד הזה הקטין את ממדי הסחר אך לא הפסיקו. גם בישראל נמצאו שימפנזים שנקנו בלי היתר, והם הוחרמו והועברו לגני חיות ולחוות שיקום.

רוב השימפנזים הניצודים נשלחים למעבדות מחקר. בשל הקרבה הרבה בין האדם לשימפנזה הם מבוקשים מאוד לצורכי מחקר רפואיים, פיסיולוגיים ופסיכולוגיים. מקצתם נמכרים לאנשים פרטיים כחיות מחמד או תעשיית הבידור. בחופי ספרד, למשל, מסתובבים צלמי חוף המציעים לתיירים להצטלם עם שימפנזים תמורת תשלום. השימפנזים האלה סובלים לרוב מהתעללות; מדי שנה הורגים הצלמים כחמישים שימפנזים שהגיעו לגיל חמש ונעשו חזקים ומסוכנים מדיי, ומייבאים במקומם כחמישים תינוקות חדשים. בשנים האחרונות הצטמצמו במידה רבה ממדיה של התופעה בעקבות מאבקם של זוג אנגלים, פגי וסימון טמפלר, שיצאו להגנתם של השימפנזים בספרד. הם הביאו למעצרם של כמה מן הצלמים, והעבירו את השימפנזים היתומים לחוות שיקום באפריקה.

הציד הפוגע בעיקר בנקבות ובצעירים, מצמצם את כושר ההתרבות, ומקטין את המגוון הגנטי של האוכלוסיות הנפגעות. כמו כן מופר האיזון החברתי: הרבה זכרים ומעט מאוד נקבות וצעירים. בקבוצות כאלה עולה תוקפנותם של הזכרים כלפי עצמם וכלפי נקבות.

תפיסתם של שימפנזים יתומים מידי הציידים והסוחרים הבלתי חוקיים הולידה את הצורך להקים חוות שיקום לשימפנזים באפריקה. כדי להשיב את השימפנזים לטבע יש ללמד אותם מיומנויות, שאותן היו לומדים מטבע הדברים מאמותיהם. לא ניתן לשחרר שימפנזים באזור שבו נמצאות קבוצות מקומיות של בני מינם, שכן, דיירי הקבע תוקפים את השימפנזים הזרים ומסכנים את חייהם. על כן משחררים אותם באיים. השימפנזים אינם יודעים לשחות ולכן אינם יכולים לצאת מהאי. בטנזניה הועברה קבוצת יתומים לאי קטן, ושרדה בו בהצלחה. בגמביה הוקם לפני למעלה מעשר שנים פרויקט לשיקום שימפנזים יתומים באי הנקרא "אי הבבונים" דווקא. השימפנזים חיים באי הזה כקבוצה טבעית, מגדלים את צאצאיהם ומצויים במעקב מתמיד של החוקרת ג'ניס קרטר. היא בנתה לעצמה על האי כלוב למגורים (כדי להגן על עצמה), ובו היא מבלה את רוב זמנה.

בזמביה הקים זוג אנגלים, שילה ודיוויד סידל, חווה לשיקום של שימפנזים מוברחים, שנתפסו מידי שוביהם. מחקר שעשיתי עבור הפרויקט הזה ב-1986 נועד לבחון את התאמת השטח לשימפנזים. היום חיים בחווה הזאת יותר משלושים שימפנזים, שנתפסו והוחרמו ממבריחיהם ברחבי אפריקה ובארצות אחרות. לדוגמה, שני שימפנזים הובאו לחווה לאחר שהוחרמו באיחוד האמירויות, ואחד אחר הגיע מיפן. השימפנזים חיים בחווה בשתי קבוצות בשטחים נרחבים ומגודרים. לבקשתי הסכימו בני הזוג סידל לקבל לפרויקט גם את "שוקו" ו"לבן", שני שימפנזים שנולדו ב"ספארי" ברמת-גן ונדחו על ידי אמותיהם. ג'יין גודול הביאה לחווה הזאת שימפנזה בוגרת, שגדלה כל חייה בחברת בני אדם, והיא השתלבה בהצלחה בקרב יתר היתומים.

השימפנזים חיים במגוון רחב של מקומות-חיות יותר מכל קופי האדם. הם אינם חיים רק ביערות הגשם המשווניים אלא גם ביערות הרריים, בחורש יובשני למחצה ואפילו בסוואנה עם עצים פזורים. ביערות הגשם המשווניים הם חיים בתנאים של טמפרטורות גבוהות ולחות גבוהה כל השנה, ואילו באזורים יבשים יותר, למשל בסנגל, הם חיים בתנאים של עד שבעה חודשים יבשים בשנה וטמפרטורות המשתנות (בשעות היום) בין 170c בחורף ל-420c בקיץ.

השימפנזים זקוקים לאספקת מים קבועה כל השנה, אך מזונם מגוון. הם מבלים כמחצית משעות הפעילות שלהם בחיפוש אחר מזון ובאכילה. הם אוכלים בכל שעות היום, אך בעיקר בשעות הבוקר המאוחרות ובשעות אחר-הצהריים המוקדמות. בשמורת נהר גומבה שבטנזניה נרשמו 184 מינים שונים של צמחים שהשימפנזים אוכלים. הם אוכלים פירות, עלים, ניצנים, זרעים, פרחים, קליפות עצים ושרף. מלבד מזון מן הצומח הם אוכלים גם מגוון של חרקים וחסרי חוליות אחרים, ביצי ציפורים וגוזלים, ואף צדים עופות קרקע ויונקים קטנים ובינוניים. המזון הזמין תלוי בעונה, כמובן, אך השימפנזים מנסים לגוון את מזונם, ולאחר אכילת פריט מזון מסוים עוברים לסוג מזון אחר. שימפנזה תינוק לומד מאמו אילו מיני מזון לאכול ומאילו להימנע; איך למצוא את מזונו ואיך "לטפל" בו (כמו למשל לחפור שורשים או לקלף קליפה קשה של פרי עסיסי). שימפנזה מזהה כמזון את אותם פריטים, שלמד לזהות ככאלה. "שוקו" ו"לבן", שגדלו כל חייהם בגן-חיות, למדו שמזון מגיע חתוך בקערות, וסירבו לאכול פירות מהעץ כשהגיעו לחוות השיקום בזמביה. רק לאחר שצפו שוב ושוב במטפליהם הקוטפים פירות מעץ ואוכלים אותם, הסכימו לנסות ולטעום מן המזון המוזר הזה. בין קבוצות שונות של שימפנזים יש גם הבדלי תרבות והרגלים המועברים מדור לדור. באתרים שונים שבהם נערכו מחקרים על שימפנזים, נמצא מגוון שונה של מזון, אך גם באתרים שבהם מצוי פרי מסוים נמצאו קבוצות, שאכלו ממנו, וקבוצות אחרות שנמנעו ממנו.

השימפנזים משוטטים בחבורות קטנות בתוך תחום המחיה של הקבוצה – אם וצאצאיה הצעירים, זכר ונקבע מיוחמת, מספר נקבות חברות, שני אחים וחבורת זכרים. אם אחת מהחבורות האלה מוצאת מזון בשפע, לדוגמה, עץ המניב פירות עסיסיים, משמיעים חבריה קריאות נרגשות, המושכות אליהם את יתר חברי הקבוצה. בעת האכילה משמיעים השימפנזים נהמות קצרות של שביעות רצון. עד הרגע שבו צפתה ג'יין גודול בציד, שנעשה על ידי שימפנזים בגומבה, הם נחשבו צמחוניים מוחלטים. מאז, בכל אתרי המחקר של שימפנזים תועד ציד של יונקים קטנים (מכרסמים) ועופות קטנים. השימפנזים צדים אף יונקים בגודל בינוני כמו: חזירי יבלות או קופי קולובוס, בבונים וקופי גונון. לעתים קורה שהצייד פשוט נתקל בטרף ותופס אותו. במקרים אחרים הוא קודם מתבונן בו היטב, עוקב אחריו ולבסוף לוכד אותו לאחר מרדף. פעמים רבות נערך הציד בשיתוף של כמה שימפנזים, בדרך כלל זכרים בוגרים. ג'יין גודול מתארת מקרה אחד של התארגנות לציד בבון: "גובלין, לאחר שצפה בעניין בקבוצת בבונים צעירים השקועים במשחק, עבר אל העץ, שעליו ישבו שטן ואברד וניקו זה את זה . הוא נעמד מתחתם כששערו סומר, ונעץ את מבטו בבבונים. שטן ואברד ירדו מיד. גובלין ושטן התחבקו וכל השלושה התקרבו לאיטם אל הבבונים."

במהלך הציד עשויים השימפנזים להשמיע קריאות נרגשות, ואלה מושכות אליהם את יתר חברי הקבוצה, הממהרים להצטרף אליהם ולבקש את חלקם בשלל. זכר צעיר או נקבה עלולים לאבד כך את שלל הטרף שלהם בתוך דקות ספורות. הזכרים הבוגרים רצים ראשונים אל הטרף וקורעים לעצמם נתח גדול מהבשר. כל יתר חברי הקבוצה מגיעים בעקבות הקריאות הקולניות ומבקשים בקולות תחינה נתחי בשר מן הציידים כשידם מושטת לפנים. הזכר נותן נתחים לידידותיו, ואלה מתחלקות בשללן עם צאצאיהן הצעירים. חלוקת מזון היא התנהגות חברתית מפותחת מאוד, ומלבד האכלת צאצאים או האכלת חיזור טקסית היא נצפתה אצל מיני בעלי חיים מעטים בלבד.

כחמש עשרה שנים לאחר התחלת המחקר בשמורת נהר גומבה נצפתה תופעה מזעזעת של קניבליזם. נקבה אחת בשם פשון ובתה פוס, נצפו בעת חטיפת שלושה תינוקות רכים של אימהות בנות קבוצתן ואכילתם. הן היו כנראה אחראיות גם להיעלמותם של תינוקות נוספים. אף נקבה אחרת לא נצפתה נוהגת כך, ולאחר מותה של פשון פסקה גם בתה מהמנהג המזוויע. במקרים אחרים נצפו זכרים טורפים תינוקות של אימהות מקבוצה זרה. בערך באותה התקופה התפצלה הקבוצה בגומבה לשתי תת-קבוצות. הזכרים הבוגרים, חברי הקבוצה הגדולה מהשתיים, נצפו אורבים לחברי הקבוצה הקטנה ומחסלים אותם בזה אחר זה. ג'יין גודול העירה על תופעה זו כי הזדעזעה לגלות עד כמה רב הדמיון בין האדם לשימפנזה!

אחת מתגליותיה המרעישות ביותר של גודול היתה חודשים אחדים לאחר תחילת המחקר, כאשר צפתה לראשונה בשימפנזים המשתמשים בכלים. עד אז הוגדר השימוש בכלי כסמן המבדיל בין האדם ליתר בעלי החיים. תגובתו של לואיס ליקי לתגלית הזו היתה: "עכשיו נצטרך להגדיר מחדש את האדם או את השימוש בכלים, או להגדיר את השימפנזה כאדם!" השימפנזים בגומבה השתמשו בגבעולי עשב, שאותם בחרו ו"עיצבו" במיוחד כדי לדוג טרמיטים מתל טרמיטים. דיג הטרמיטים דורש מיומנות רבה ובחירה נכונה ומדויקת של כלים כפי שנוכחתי בעצמי. מיומנות זו כמו שימוש אחר בכלים רוכשים הצעירים תוך כדי התבוננות באמם ובשאר חברי קבוצתם. בחוות השיקום בזמביה היה עליי, בין היתר, ללמד את השימפנזים היתומים את המיומנויות אותן היו לומדים מאימהותיהם לו גדלו בחברתן. כל ניסיונותיי ללמד אותם לאכול טרמיטים נתקלו במבטי גועל וזוועה מצדם. כשלבסוף ראיתי נקבה אחת צעירה מגישה ענף לתל טרמיטים ומרימה אותו עם הטרמיטים הצמודים אליו, חשבתי שהצלחתי במשימתי, אך היא נעצה בי מבט "מבין" והגישה את הטרמיטים אל פי!

בכל אחד מאתרי המחקר תוארו התנהגויות ייחודיות, שלא תוארו במקומות אחרים. השימוש בכלים הוא תרבות ייחודית לכל אתר, העוברת מדור לדור. השימפנזים בגומבה גם משתמשים בעלים לעוסים כספוג בעזרתו הם מוציאים מים מגזע עץ ושרידי מזון מקליפת פרי, או מנגבים את פניהם מעסיס הפירות. כמו כן הם משתמשים בגבעולים כדי לאסוף דבש, בענפים קטנים כדי לדגדג ובענפים גדולים כנשק; ביער בודונגו שבאוגנדה נעשות זה כמה שנים תצפיות על שימפנזים, ושימוש בכלים בקבוצת השימפנזים הזאת לא נצפה כלל; ביער תאי בחוף השנהב השימפנזים אינם משתמשים בגבעולים כדי לדוג טרמיטים אך משתמשים בשתי אבנים כבמכתש ועלי לפיצוח אגוזים. אבן אחת כבדה ושטוחה מונחת על הקרקע. עליה השימפנזים מציבים את האגוז, ובעזרת אבן שנייה הם מפצחים את קליפתו. עם הזמן נוצרת שקערורית באבן המונחת על הקרקע, והפיצוח נעשה קל יותר. השימפנזים אוספים את האגוזים ביער ומביאים אותם אל "כן" הפיצוח, מניחים אותם על האבן עם השקערורית, שכבר נוצרה בה, ובוחרים אבנים נוחות בעלות מבנה מתאים לפעולת הפיצוח. מדי פעם ממציא מישהו בקבוצה שימוש חדש, והיתר, בדרך כלל, לומדים זאת ממנו. בגומבה השתמש הזכר "מייק" בפחים ריקים מהמחנה של גודול כדי להשמיע רעש ולהפחיד את יתר חברי הקבוצה, וכך רכש לעצמו מעמד של קוף שליט.

התפתחות האינטליגנציה קשורה אמנם לפתרון בעיות מעשיות כמו שימוש בכלים כדי לשפר את השגת מזון, אך חוקרים רבים טוענים שמקורה במערכות חברתיות מורכבות, ובצורך לפתור בעיות חברתיות. לשימפנזים מערכת חברתית מורכבת של קבוצות קבועות שמתפצלות ליחידות קטנות, שהרכבן משתנה, ומתאחדות מחדש. בוגרים משוטטים לפעמים לבד, לפעמים עם ידיד או קרוב-משפחה, ולעתים בחבורות גדולות. לכל קבוצה יש תחום מחיה מוגדר והזכרים הבוגרים מסיירים בגבולותיו ומגרשים או תוקפים פולשים זרים. רק נקבות צעירות בתקופת הייחום שלהן יכולות להגר מקבוצה לקבוצה כאשר הנקבה מיוחמת היא בדרך כלל משוטטת עם זכר אחד, המנסה להרחיקה משאר הקופים, או בליווי חבורה של זכרים, המתחרים ביניהם על חסדיה. הזכרים הבוגרים נוטים להתחבר לזכרים אחרים, ואילו הנקבות מבלות יותר זמן לבד או בחברת בני משפחתן. הקשרים החברתיים החזקים ביותר הם בין אם לצאצאיה התלויים בה. תינוק שימפנזה צמוד רוב הזמן לאמו, ויונק עד גיל שלוש או ארבע. גם אחר כך, במשך שנות התבגרותו, עד גיל שבע או שמונה, הוא מבלה חלק ניכר מזמנו בחברת אמו ואחיו. זכר בוגר עוזר בהגנתם. נקבה צעירה לומדת כך כיצד לטפל בעתיד בצאצאיה, ובמקרים רבים האם עוזרת לבתה לטפל גם בנכדיה ומשחקת אתם. תינוקות שאימהותיהם מתו כשהיו בגיל הגמילה או מיד לאחריו, מאומצים לעתים על ידי אח, אחות, קרוב-משפחה אחר או ידיד, שנושאים אותם על גבם ומגנים עליהם.

הנקבה מתחילה להתייחס מגיל 8 או 9, ובת 12-14 היא יולדת לרוב את תינוקה הראשון. לנקבה יש מחזור חודשי הדומה לזה של אישה. לקראת תקופת הביוץ אחוריה מתנפחים ומאדימים. בתקופה זו בלבד הזכרים נמשכים אליה ומזדווגים אתה. הזכר מגיע לבגרות מינית בגיל עשר בקירוב, וכעבור שנים אחדות הוא יכול לרכוש לו מעמד בקרב הזכרים הבוגרים, ולזכות בגישה לנקבות מיוחמות. תוחלת החיים של השימפנזים היא כשלושים-ארבעים שנה בטבע ועד חמישים שנה בשבי.

היחסים בין הפרטים בקבוצה הם ידידותיים, תוקפניים או מיניים. יחסי ידידות כוללים טיפול של אם בצאצא; יחסי ידידות ותמיכה בין פרטים, במקרים רבים בין אם לבוגרת או בין שני אחים בוגרים; או יחסים מיוחדים בין זכר בוגר לצעיר שעוקב אחריו, לומד ממנו ומחקה אותו. תוקפנות בין פרטים נובעת מתחרות על מעמד חברתי (בעיקר בין זכרים בוגרים) או מעוינות, למשל, בין נקבות ותיקות וחדשות בקבוצה. זכר הנאבק על מעמדו מגייס את תמיכתם של זכרים אחרים במאבקו. פראנס דה-וואל שחקר את התפתחות היחסים בקבוצה של שימפנזים בגן החיות "ארנהיים" בהולנד, תיאר בספרו הנפלא "פוליטיקה של שימפנזים" כיצד הזכרים משנים את יחסיהם עם זכרים אחרים בקבוצה, כדי לקבל את התמיכה הרצויה לשיפור מעמדם. בין הנקבות מתקיימים יחסי הידידות ממושכים, ואף מערכת ההירארכיה שלהן יציבה יותר. מלחמתם של הזכרים לרכישת מעמד גבוה חשובה להצלחתם ברבייה. מעמדו החברתי של הזכר קובע במידה רבה את זכותו להזדווג עם נקבות פוריות, ואילו מעמדה של הנקבה משפיע בעיקר על הגישה למזון מועדף. לזכרים בעלי מעמד גבוה יש סיכוי טוב להיות אבותיהם של צאצאים רבים בקבוצתם. כדי לרכוש מעמד גבוה משתמשים השימפנזים באמצעים שונים ובעיקר במניפולציות חברתיות, ויוצרים "קואליציות תמיכה" עם זכרים אחרים. "פיגאן" רכש את מעמד השליט בקבוצתו בגומבה בעזרת תמיכתו הפעילה של אחיו הגדול "פיבאן". פיבאן עצמו נפגע במגיפת פוליו והיה משותק חלקית בידו, ולכן לא יכול היה לרכוש מעמד גבוה לעצמו, אך נוכחותו במריבותיו של אחיו עם זכרים אחרים עזרה לפיגאן לנצח בהן. עקב מעמדו הגבוה של פיגאן זכה גם פיבאן לגשת לנקבות מיוחמות או למזון, שאם לא כן, לא היה זוכה בהם בשל נכותו. לאחר מותו של פיבאן הפסיד פיגאן את מעמדו כשליט לטובת זכר אחר, שנעזר בתמיכתם של חבריו שלו. לאחר מכן הפך "גובלין" לשליט הקבוצה, וכשהזדקן ירד מגדולתו, והפך לאחד הזכרים הנחותים בקבוצה. תקופה קצרה לאחר מכן התפתח מאבק ממושך, על השלטון, בין שני הזכרים החזקים בקבוצה. גובלין העניק את תמיכתו לאחר משני היריבים לסירוגין, ונעשה לגורם של ממש בקביעת הצלחתם להפוך לשליטים. כך חידש את מעמדו הגבוה, והיה לזכר השני בהיררכיה, בכל פעם שני לשליט אחר.

כשלקבוצת השימפנזים היתומים בזמביה צורף "טובי", זכר צעיר שגדל בביתם של זוג אמריקנים, שטיפל בו כבילד מפונק, הוא נדחק מיד לתחתית הסולם החברתי, וסבל מהצקותיהם החוזרות ונשנות של חברי הקבוצה. זכר צעיר אחר, "ספנסר", שהיה מהנחותים בקבוצה, ספג אף הוא מהלומות רבות. לאחר זמן קצר של שהות אומללה בחוות צ'ימפונשי חש טובי לעזרתו של ספנסר בכל פעם שהוכה. השניים נהיו לידידים קרובים, בילו את מרבית זמנם ביחד ועזרו זה לזה בכל פעם ששימפנזה אחר ניסה לפגוע באחד מהם. השניים שיפרו ביחד את מעמדם, ושאר השימפנזים למדו להעריך את כוחם הכפול.

קשרי ידידות בין שימפנזים אינם רק תוצאה של "חישובי כדאיות פוליטית" כפי שהם מצויים במאבקי הכוח והשלטון בין הזכרים. השימפנזים מסוגלים ליצור קשרים כנים ועמוקים, המדהימים לעתים את החוקרים בעצמתם. בתקופה שבה עבדתי בפרויקט לשיקום השימפנזים בזמביה, הגיעו לחווה שני תינוקות שימפנזים – "סנדי", שהיה אז כבן שנה ו"קורה", שהיתה בת שנתיים. שניהם היו בגיל התלות באימהותיהם; לולא ניצודו היו עדיין יונקים ונישאים על שדיהן. הם נלכדו בידי ציידים מקומיים, שהרגו את אימהותיהם ומכרו אותם לבעל מוסך בעיר, שהתכוון להשתמש בהם כאמצעי למשיכת לקוחות למוסך שלו. משהוזהר מפני תביעה משפטית מסר את קורה וסנדי לחוות השיקום. כשבאנו לקחת את הפעוטות המבוהלים מצאנו אותם יושבים חבוקים ורועדים על רצפתו של תא קר וחשוך, ריק לחלוטין מחפצים כלשהם, ובפינתו העליונה חלון אחד צר ומסורג. בתא הזה נכלאו למספר חודשים. כשהגיעו אל החווה בצ'ימפונשי אורו עיניו של סנדי והוא מיד החל להתרוצץ ולשחק, טיפס על ענפים, התנדנד על הגלגלים התלויים, קפץ על מצע העשב ולא חדל לשחק גם כשירד הערב, וכל יתר השימפנזים החלו להכין לעצמם מצע נוח ללינה על הצמיגים המרופדים. כל אותה העת התבוננה בו קורה בדאגה רבה ניגשה לקערת המזון, בחרה בננה והושיטה לו אותה. היא איימה בשיניים חשופות על כל מי שניסה להתקרב אליו. כשהגיע הזמן לישון תפסה בידו, דחפה אותו אל הצמיג המרופד, אחזה בו עד שנרדם ואז נרדמה לצדו. קורה, בעצמה תינוקת שעוד לא נגמלה, אימצה לעצמה את התפקיד של אם לתינוק הצעיר ממנה.

בקבוצות של שימפנזים בטבע תוארו מקרים רבים של אימוץ תינוקות שאיבדו את אמם לאחר גיל גמילה. אח או אחות בוגרים, ידידה של האם או דודה מאמצים את התינוק שאיבד את אמו, מתערבים לטובתו במריבות עם חברי קבוצה אחרים ומגנים עליו מפגיעתם. הם נושאים אותו על גבס בעת הצורך, ומאפשרים לו לגשת לאתרי המזון "שלהם". בגומבה היתה נקבה עקרה שיצרה קשרי ידידות עם תינוקות של חברותיה, ואף אימצה שני תינוקות שאיבדו את אימהותיהם, ופרשה עליהם את חסותה.

את הסיפור המרגש ביותר על קשר בין שני שימפנזים שמעתי מג'יין גודול בעת ביקורה בצ'ימפונשי. ג'יין סיפרה על שימפנזה זכר צעיר, שהוחזק בביתו של סוחר אמריקאי בבורונדי. כאשר התבגר מעט, קשר אותו הסוחר בשרשרת לכבל על מרפסת ביתו, כפי שקושרים כלבי שמירה, ורכש עוד תינוקת שימפנזה. תחילה נטר לה הזכר הצעיר טינה, אך עם הזמן פיתחו השניים קשר אמיץ, והוא שיחק אתה וטיפל בה כאח בוגר. התינוקת היתה חופשייה להתרוצץ אך שמרה תמיד על קרבה לידידה הקשור. יום אחד מצאה התינוקת כוורת דבורים, החלה לשחק בה ודחפה את אצבעה לתוכה. הדבורים האפריקניות הידועות כתוקפניות ומסוכנות במיוחד, יצאו מהכוורת ועקצו אותה. התינוקת רצה בבהלה אל ידידה הבוגר, כשנחיל הדבורים דולק בעקבותיה, והוא חיבק ועטף אותה בגופו. כאשר שמעו משרתיו של הסוחר את זמזום הדבורים רצו למרפסת, עטפו את שניהם בשמיכה וגררו אותם לתוך הבית. השימפנזה הצעיר נמצא מת וכל גופו מכוסה בעקיצות דבורים, ואילו התינוקת המוגנת בחיבוקו סבלה רק מעקיצות בודדות. היא נותרה לבדה בביתו של הסוחר. זמן קצר לאחר שאיבדה את אמה שניצודה, איבדה גם את ידידה הטוב, ששימש לה כאם. כעבור חודשים אחדים חלתה ומתה גם היא.

חלק ניכר מזמנם מבלים השימפנזים בסירוק וניקוי הדדי של הפרווה (grooming). לפעילות הזאת חשיבות חברתית רבה. זוהי הזדמנות למגע חברתי ממושך ורגוע המחזק את הקשרים בין אם לצאצאיה או בין ידידים, מביע בקשת תמיכה, ומפייס בין ניצים. דה-וואל הדגיש את חשיבות הפיוס לאחר כל מריבה כדי לשמור על אחדות הקבוצה. כגודל המריבה כן גודל הפיוס, המתבטא בחיבוקים, בנשיקות ובסירוק הפרווה בין היריבים.

לשימפנזים יש מערכת מורכבת מאוד של תקשורת בעזרת קולות, מחוות גוף והבעות פנים. הם משדרים זה לזה מידע על יחסיהם החברתיים, על מצב רוחם, על מזון ועל סכנה. הם מבקשים זה מזה תמיכה או אוכל, ומציינים את סימני מעמדם היחסי. הם אפילו מרמים! החוקר מנצל החביא מזון בחצר השימפנזים במרכז לחקר השימפנזים – ירקס, והראה לפרט אחד היכן הוא נמצא. מתוך התבוננות בתנועותיו ומבטיו של השימפנזה, שידע איפה המזון, הבינו יתר השימפנזים היכן הוא מוחבא, והגיעו אל המזון לפניו. כעבור פעמים אחדות הוא החל להסב את מבטו לכיוון אחר, וכשחבריו צעדו לשם מיהר אל מקום הסתר האמיתי ולקח את המזון לעצמו.

בשל מבנה גרונם אין השימפנזים מסוגלים לדבר כבני אדם, אבל הם יכולים ללמוד שפות מלאכותיות. במספר מעבדות בארצות-הברית לימדו שימפנזים לדבר בשפת הסימנים של חירשים-אילמים או בשפת מחשב מיוחדת. השימפנזים למדו לשוחח בשפת הסימנים עם מטפליהם. הם אפילו המציאו סימנים חדשים או צירופי סימנים חדשים הנחוצים להם. "ואשו", השימפנזה הראשונה שלמדה את שפת הסימנים, נצפתה יושבת לבדה בחדר, מדפדפת בעיתון "וממלמלת" לעצמה בשפת הסימנים: "זה ילד", "זה חתול" ועוד. שימפנזים שלמדו את שפת הסימנים, מסוגלים אף ללמד אותה את האחרים. "ואשו" לימדה תינוק שאימצה את שפת הסימנים, ואף נצפתה מעצבת את ידיו בהתאם לסימן מסוים. אחת מהשימפנזות שלמדו את שפת הסימנים, צורפה לפרויקט השיקום בזמביה. כשהגיעה לאי, הצביעה על אץ פרי וביקשה בשפת הסימנים מג'ניס קרטר, שתוריד לה פירות מהעץ. "לא!" השיבה ג'ניס, "את תביאי את הפירות", והן פרצו בוויכוח סוער בשפת הסימנים. לשימפנזים החיים באזורים שונים יש שפה מעט שונה, ומחוות גוף או הבעות פנים, שנצפו רק בין פרטים בקבוצה מסוימת אך לא באתר מחקר אחר. גם השפה נלמדת מאם לצאצאיה. אחד הזכרים היתומים בחוות השיקום לשימפנזים לא הכיר את כללי ההתנהגות ואת השפה של השימפנזים, והיה צורך להוציאו מהקבוצה כדי למנוע ממנו הסתבכויות מסוכנות עם קופים חזקים ממנו.

מאז מחקרה של ג'יין גודול בשנות השישים הצטבר מידע רב על השימפנזים, על חייהם המרתקים, על תבונתם, על התקשורת המורכבת שלהם ועל יחסיהם החברתיים המורכבים. ככל שאנו לומדים להכירם, אנחנו מכירים יותר ויותר בדמיונם הרב לאדם. על אף שנות המחקר הרבות נחשפות מדי פעם עובדות חדשות ומפתיעות אודות השימפנזים. כאשר שאלו את ג'יין גודול במלאות שלושים שנה למחקרה בגומבה מהן תכניותיה לעתיד, השיבה שבכוונתה לחקור את השימפנזים בגומבה עוד שלושים שנה. קרוב לוודאי שתגליות מפתיעות חדשות עוד צפויות לנו. כל שימפנזה שונה באופיו מרעהו וכל קבוצת שימפנזים שונה מהאחרות. ככל שנוסיף ונחקור אותם נגלה דברים חדשים. החשוב מכל הוא לדאוג לשימורם של השימפנזים, המין הקרוב לנו ביותר, במקומות חיותם הטבעיים, להגן עליהם מפני האדם ולמנוע את תהליך ההרס של סביבת חייהם.



ריכוזי אוכלוסיות השימפנזים באפריקה כיום.

ביבליוגרפיה:
כותר: קרובים-קרובים : השימפנזים - המין הקרוב ביותר לאדם
מחברת: רון, תמר
תאריך: אוגוסט-ספטמבר 1994 , גליון 5
שם כתב העת: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע''מ
הוצאה לאור: טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב
הערות לפריט זה: * תמר רון - זואולוגית בחטיבת המדע של רשות שמורות הטבע
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית