הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי הרוח > דתות > נצרותעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה > נביאי בית שני
י"ל מאגנס


תקציר
תקופת השליחים בנצרות הקדומה כללה פעילות רבה של נביאים ונביאות. בדורות שלאחר תקופה זו החלו ראשי הכנסיה לחשוש מהסכנות הכרוכות בנבואה ופעלו לצמצום התופעה ולביטולה.



מתי פסקה הנבואה? (חלק ו)
מחברים: אפרים א. אורבך; פרופ' משה ויינפלד


הדת החדשה אשר מקרב ישראל יצאה גרמה גם לשינוי גדול בתפיסת הנבואה. כל החוזים וההוזים אשר קמו בימי הבית השני, גם אלה הנזכרים בספרי יוספוס וגם יוחנן הטובל של הברית החדשה לא נבדלו מהדמות המקובלת של איש הרוח, המזהיר בדברים, קורא קריאות נועזות, מאיים ומוכיח ומתאר את העתיד המשיחי. מהרגע שישו התעלה או הועלה מדרגת נביא למשיח ולבן אלהים - נהפכה הקערה על פיה. ישו כמשיח וכגואל פירושו קיום נבואת הנביאים והגשמת היעוד המשיחי, הגיע הזמן שעליו ניבא יואל (ג א): "והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנתיכם זקניכם חלמות יחלמון בחוריכם חזינות יראו". הנבואה העתיקה דיברה על ההווה ובעיקר – נגדו, היא באה בדרישות ובתביעות, את אחרית הימים תיארו מתוך התנגדות למציאות וכתמונת העתיד המקווה. לא כן תלמידי הנביא החדש ושליחיו הם ראו את עצמם כמגשימי החזון הקדום. נבואתם לא היתה יוצרת וחפשית אלא אחד האותות של התקופה החדשה, היא באה כשכר ולא כחובה(48). תקופת השליחים מלאה נביאים ונביאות. בני הגליל מתנבאים ובירושלים שומעים אותם היהודים יראי אלהים, (שבאו) מבין הגויים, איש איש כשפת ארץ מולדתו(49). מתת רוה"ק (=רוח הקודש) נשפכה גם על הגויים(50): באנטיוכיא יושבים נביאים(51), ארבע בתולות מתנבאות יושבות בבית פיליפוס המבשר(52) וללהקת המתנבאים מצטרפים ה"מדברים בלשונות"(53), דרגה נמוכה מזו של הנבואה. כנראה שגם פאולוס בעצמו כבר הרגיש בדבר כי סכנה כרוכה לדת החדשה בעצמה אם היא מבוססת בראש ובעיקר על יסוד מתת הרוח, שהרי לא כל הנביאים מתנבאים בסגנון אחד וסכנת הפילוג אורבת לעדה החדשה מצד המתנבאים במחנה והמדברים בלשונות. הוא מרגיש בסכנה, אולם באותו זמן הוא גם נאלץ להכיר בפעולת רוח הקדש, לכן הוא משתדל למצוא ערובה בעובדא שכל בני העדה מתנבאים ולכן אם יופיע איש חסר אמונה יווסר על ידם(54). "כי אין איש דובר ברוח אלהים המקלל את ישו"(55). ה"הסכמה הכללית" יחד עם סגולות רוחניות אחרות כגון החכמה, המדע והרפואה (במובנן המיוחד אצל פאולוס) ובעיקר האהבה, שלהן הוא מייחס אותו הערך כמו לנבואה, צריכות לשמור על גדרה של האמונה החדשה שלא תפרץ. אולם הסכנה מצדם של נביאים ואנשי רוח אלה לכנסיה הצעירה רק הלכה וגדלה והספרות האפוסטולית מראשית המאה השניה מלאה כללים ואזהרות איך להבחין בין נביא שקר לנביא אמת. גרסו ושנו דינים והלכות הקובעים את דרכי החיים של הנביא האמיתי ואת התנהגותו(56). אולם גם האמצעים האלה לא הספיקו. השיטה האליגורית שהתחילה להתפשט בכנסיה הכבידה על קביעת תחומים. הנביאים ואנשי הרוח עלולים היו לערער את יסודות הכנסיה שעוד עמדה בקשרי מלחמה עם היהדות ועם האלילות. גם קביעת הקאנון וניסוח יסודי האמונה החדשה לא הספיקו עד שלא העמידו בראש העדה את הבישוף המכריע את כל השאלות המוטלות בספק הודות למעמדו החוקי, ואשר גם אנשי הרוח חייבים להישמע לו. הרוח אינה שוב חפשית ואינה מרחפת על כל אחד מבני העדה, תקופה זו נסתיימה. התנועה המונטניסטית או "הנבואה החדשה" שצצה באמצע המאה השלישית ולא רצתה לוותר על מתת הרוח ועל הנבואה החפשית נדחתה, והנמנים עליה הוצאו מהכנסיה ונחשבו לכופרים. אין לה צורך לכנסיה בנביאים נוספים המדברים כיד הרוח הטובה עליהם אלא לבישופים השומרים על יסודות האמונה כפי שנוסחו בבשורות ובכתבי השליחים(57). ההכרעה היתה לפי הכלל "כהן גדול קודם לנביא"(58). אחדים ממנהיגי הכנסיה הרחיקו ללכת במלחמתם נגד הנבואה החדשה עד כדי שלילת כושר הנבואה אף מהתקופה האפוסטולית. פוליקרפ מאיזמיר במכתבו לויקטור מרומא(59) אומר על יוחנן הטובל שהיה "כהן ונשא את הציץ על מצחו והיה עד ומורה", כמו כן נמנע מלהשתמש במלה נבואה בדברו על בת פיליפוס. לכן סובר הרנק(60) כי באסיא הקטנה הגבילו את השימוש במושג נבואה אך ורק לנביאים העתיקים עקב המשבר שפרץ עם הופעת המונטניסמים. לעומת זאת הכנסיה בכללה העניקה את מתת הנבואה לתקופה האפוסטולית ומכאן ואילך אמרו למאמינים להטות אוזן לדברי הבישופים.


הערות:
48) עי' Das apostol. Zeitalter עמ' 42 ו- Büchsel עמ' 248.
49) מעשי השליחים ב' ד-י.
50) שם י מד-מח.
51) שם יא כז-כח.
52) שם כא ח-יב.
53) אגרת אל הקורינתיים א יב ז-י; יד ד-ה.
54) שם יד כד.
55) שם יב א-ב.
56) הרועה של הרמס Handbuch der Apokryphen des NTws Hennecke עמ' 225,

הוצ' הרנק, ועי' אדוארד מייער Ursprünge u. Anfänge des Christentums ח"ב עמ' 365.57) עי' Geschichte der Alyen Kirche, Lietzman ח”ב 195-211.
58) תוספתא הוריות ב' ט' וירושלמי שם פ"ג ה"ט מח ע"ב.
59) אבזביוס HE V 243.
60) עי' לעיל חע' 56.



לקריאת חלקו הקודם של המאמר: מתי פסקה הנבואה? : חלק ה'
לקריאת המשך המאמר: מתי פסקה הנבואה? : חלק ז'

ביבליוגרפיה:
כותר: מתי פסקה הנבואה? (חלק ו)
מחבר: אורבך, אפרים א.
שם  הספר: מיקראה בחקר המקרא : ליקוטי ''תרביץ'' א
מחבר: ויינפלד, משה (פרופ')
תאריך: 1979
בעלי זכויות : י"ל מאגנס
הוצאה לאור: י"ל מאגנס
הערות: 1. ליקט המאמרים: משה וינפלד.
2. משה וינפלד הוא גם מחברם של חלק מהמאמרים.
הערות לפריט זה:

1. זהו חלק ו של המאמר.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית