פעילות שמירת הטבע בישראל

הצורך בקיום פעילות לשמירת הטבע והסביבה הוא תוצר מובהק של התקופה המודרנית. החל מאמצע המאה ה- 19 הופר האיזון שבין האדם לטבע ולסביבה. המהפכה התעשייתית הביאה לשליטה גוברת והולכת של האדם על הטבע הגולמי. השכלול באמצעי התחבורה איפשר לאדם האירופי להגיע לחבלי ארץ חדשים ובלתי מופרעים, הצורך באמצעי ייצור ובחומרי גלם גרם לדילול משאבים טבעיים של כדור הארץ.

החל מאמצע המאה ה- 19 עברה הארץ התפתחות טכנולוגית והתיישבותית. השימוש ברובים מודרניים הביא להתגברות של ציד חיות הבר ויצר איום ממשי על מינים שונים של בעלי-חיים.

בראשית המאה ה- 20 נעלמו מנוף הארץ התנין והדב, סכנת כליה ריחפה על הנמר והצבי. גם עולם הצומח של הארץ נפגע מן הקידמה.

בשנת 1892 החלה לפעול הרכבת בארץ-ישראל, ולצורך הסקת הקטרים נכרתו אלפי דונם של יערות אלונים. עם תום מלחמת העולם הראשונה לא נותרו כמעט יערות טבעיים בארץ.

שלטון המנדט הבריטי היה הראשון שעיגן בחוק את עקרונות שמירת הטבע. החוקים היו רופסים ביותר ובלתי ניתנים לאכיפה, אך עצם קיומם הצביע על ניצני ההכרה כי החברה חייבת לגלות אחריות כלפי משאבי הטבע.

התנועה הציונית, שהחלה לפעול בארץ באופן אינטנסיבי באותן שנים, הניפה ברמה את דגל הפיתוח והשכלול של הארץ. הרעיון התמצה במושג "כיבוש השממה", המילה שממה ציינה כל שטח שאינו מעובד על-ידי אדם – אדמות טרשים, ביצות, שדות בור וחולות. כל מאפייני הנוף הללו נתפסו כמהות הטעונה תיקון.

עד שנת 1948 היו בידי העם היהודי 2,000 קמ"ר בארץ-ישראל. בתום מלחמת תש"ח הוכפל שטח זה פי 10. המדינה הצעירה עמדה בפני צרכים בוערים ביותר - קליטת מאות אלפי עולים, מציאת פתרונות תעסוקה, דיור, חינוך וביטחון, פיזור אוכלוסייה ויצירת תשתיות. תוך שנים - מעטות נפרצו דרכים, הוקמו יישובים, נחרשו שדות בור ונכרו בארות בחבלי ארץ, שהיו עד אז שוממים.

אחד המפעלים הלאומיים הגדולים ביותר היה ייבוש אגם החולה. הייבוש היה אתגר הנדסי וטכני מרתק, הוא הבטיח תעסוקה למאות עובדים ועשוי היה ליצור עתודות חדשות של קרקע חקלאית משובחת. מעל הכול, היה הגשמה של מה שנתפס אז כערך לאומי נשגב – חיסולה של הביצה הגדולה. המונח "ייבוש ביצות" היה אחד ממעצבי דמותו ההירואית של ה"חלוץ" הקלאסי. והנה, נכונה לנו האפשרות ליבש באיבחה אחת את הגדולה בביצות הארץ ואף ל"הרוויח" אלפי דונמים של קרקע יקרה.

ייבוש החולה היה המעשה הראשון שהביא להתעוררות ממשית של התנועה לשמירת הטבע והסביבה. אגם החולה, כך מסתבר, היה נכס אקולוגי בקנה מידה עולמי. באגם מתקיים עולם נדיר של חי וצומח ייחודי, ייבוש האגם גזר כליה על אוצר בוטני וזואולוגי יקר.

התנועה לשמירת הטבע קמה מתוך קומץ אנשי אקדמיה מתחום מדעי הטבע, אליהם חברו מורים ותיקים, בעיקר מבני ההתיישבות העובדת. מחוללי התנועה היו הזואולוג היינריך מנדלסון והבוטנאי יעקב גליל.

בשנת 1954, על רקע עבודות הייבוש בחולה, הקימו הסטודנטים אמוץ זהבי ועזריה אלון, את החברה להגנת הטבע. החברה עסקה בגיוס המוני של חברים ותומכים, והפכה תוך זמן קצר לגוף המוביל והמרכזי של הפעילות למען איכויות הסביבה בישראל. החברה להגנת הטבע עוסקת בחינוך, במחקר, בפעילות ציבורית ומשפטית ובקיום מערכת ענפה של הסברה והעמקת הידע בנושאי איכויות הסביבה. פעולתה הציבורית הראשונה הייתה בקשה ממנהלי מבצע חיסול החולה, כי במסגרת הייבוש תישמר חלקה בה יתקיימו שרידים של עולם הטבע העשיר של האגם. הבקשה נדחתה בתחילה מכול וכול, היו שראו בה חוצפה ועזות מצח, מעין תקיעת מקל בגלגלי העגלה הלאומית הדוהרת להגשמת יעדיה המקודשים. לבסוף הוסכם על "הרטבה מחדש" של חלק מן השטח שיובש. באותו שטח מורטב (בן 3,100 דונם) פועלת כיום שמורת החולה.

למרבה הצער, הסתבר כי צדקו מתנגדי הייבוש. לעולם החי והצומח של הארץ אבדו עשרות מינים של בעלי חיים, ואילו הקרקע שיובשה משוללת כל ערך חקלאי.

החברה להגנת הטבע הוסיפה לפעול בתחומי החינוך וההסברה, המשפט והמחקר. בשנת 1964 הצליחה החברה להביא להקמתה של רשות ממשלתית לשמירת הטבע ולחיקוק תקנות המגדירות את עקרונות שמירת החי והצומח. ביוזמת האלוף אברהם יפה והזואולוג עזי פז, ראשי רשות שמורות הטבע, סומנו שטחים נרחבים כשמורות טבע, מקומות בהם אסורה על-פי חוק כל פגיעה בחי, בצומח או בדומם.

התנועה לשמירת הטבע והסביבה נולדה מתוך תחושה ספונטנית של שליחות ומחויבות רגשית לנופי הארץ. לימים עוצבו יסודותיה למשנה סדורה של עקרונות. עזריה אלון, מחלוצי התנועה לשמירת הטבע, הגדיר את "חמשת עמודי שמירת הטבע":
העמוד האסתטי: הטבע כיצירה בעלת יופי אמנותי ושלמות אסתטית.
העמוד האתי: הנזק המוסרי בפגיעה טוטאלית באחד ממרכיבי הטבע.
העמוד המדעי: שמירת הטבע ככלי מחקרי בהווה, ובעיקר - בעתיד.
העמוד הכלכלי: תועלת כלכלית בשמירת "מאגר הגנים" שמעמיד הטבע, ולחילופין, נזק בלתי הפיך עלול להיגרם מחיסול אחד ממרכיבי המערכת הטבעית.
העמוד הציוני: התנועה הציונית לקחה על עצמה את האחריות על ארץ-ישראל, אחריות זו כוללת שמירה על איכויות הסביבה, על החי ועל הצומח של הארץ.

במהלך השנים חלה תמורה משמעותית ביחסם של השלטונות לשמירת הטבע והסביבה. הנושא מעוגן כיום בחוקים ובתקנות רבות, הוא נלמד במסגרת מערכת החינוך ומטופל באופן שוטף על-ידי משרד ממשלתי לאיכות הסביבה. בארץ פועלים מספר גופים העוסקים באופן פעיל בנושאי איכות הסביבה. התעוררות זו הושגה בזכות פעילות חינוכית ארוכת שנים, אך גם בשל התגברות התחושה כי נזקים בלתי הפיכים נגרמים לאיזון העדין שבין האדם לסביבתו. הפעילות למען שמירת הטבע והסביבה נחלה הצלחות רבות לצד אכזבות קשות. להלן חלק מן הפעילויות הציבוריות הבולטות, שבהן עסקה החברה להגנת הטבע בארץ.

הגנת פרחי הבר

המסע הציבורי למען פרחי הבר נחשב כהישג הסברתי וחינוכי בקנה מידה בינלאומי. עד אמצע שנות ה- 60 הייתה קטיפת פרחי בר מותרת ואף מעוגנת בתרבות ובהווי המקומי. בצדי הדרכים ניצבו נערים רבים שהציעו למכירה פרחי בר שנקטפו בשדות הסמוכים. נדמה היה כי תוך זמן קצר תיגזר כליה על מינים רבים של פרחים. עם חיקוק חוק הגנת פרחי הבר, יצאו החברה להגנת הטבע ורשות שמורות הטבע במסע הסברה נרחב, שכלל הפקת חומר הסברתי, ארגון כנסים למורות ולגננות, הרצאות לשוטרים ולמשפטנים, ומבצעי שיטור ואכיפה כנגד סוחרי פרחים מוגנים. דומה כי עם השנים הפך איסור קטיפת פרחי הבר למוסכמה לאומית שאין עליה עוררין.

הר מירון

הר מירון הנו הפסגה הגבוהה ביותר ממערב לירדן. צה"ל בחר להשתמש בהר כמוצב צבאי. במסגרת בניית המתקנים הצבאיים נוצר איום על החורש הטבעי בהר. החברה להגנת הטבע וצה"ל הצליחו למצוא ערוץ הידברות, והמוצב הוקם תוך פגיעה מינימלית בנופי ההר. ההר הוכרז כשמורת טבע. עם זאת, קיימת עדיין הסוגיה הכאובה של הכפרים הקיימים בהר מירון וזקוקים לעתודות קרקע לשם התפתחותם.

הכרמל

שטחי הכרמל נרכשו כבר בתקופת המנדט על-ידי חברת "הבשרת הישוב". מרחבי הכרמל חולקו למגרשים והוצאו למכירה. אברהם יפה, מנהל רשות שמורות הטבע, בלם את התכניות לבנייה על הכרמל. ההר כולו נותר כגן לאומי שבתחומו מספר שמורות טבע. עם זאת, קיימות בעיות סביבתיות הנובעות בעיקר ממחצבות המכרסמות ברכסי ההר.

חולות אשדוד

בשטח שבין הערים אשדוד ואשקלון משתרעים מרחבים של דיונות חול. זהו השטח האחרון בו ניתן לראות חול טבעי, מה שהיה בעבר ממאפייניו המובהקים של אזור החוף. החוק אוסר על כריית חול בלתי מבוקרת, עם זאת קיים חשש כי בנייה מסיבית באזור תגרום להתכלות החול. מזה שנים רבות מתקיים דיון ציבורי בסוגייה זו על כל משמעויותיה.

קול אמריקה

"קול אמריקה" הוא פרוייקט רחב היקף, שנועד לשמש תחנת שידור של ארה"ב לארצות מזרח אירופה. מימושו של הפרוייקט היה גורם נזק נורא למרחבי הערבה התיכונה ולתנועה העולמית של מיליוני הציפורים הנודדות בין אירופה ולאפריקה. בעקבות מאבק עיקש נדחה מימושה של התכנית, בינתיים נפל "מסך הברזל" ונחיצותה של התחנה צומצמה. לבסוף בוטל הרעיון על-ידי ממשלת ארה"ב מטעמים תקציביים, הציפורים ממשיכות בנדידתן.

כביש חוצה ישראל

כביש חוצה ישראל הוא אחד המפעלים הכלכליים הגדולים ביותר אותם יזמה המדינה. החברה להגנת הטבע יצאה בתוקף כנגד סלילת הכביש בטענה, כי מדובר במבצע מגלומני שישחית את צלמה של הארץ בלא שיביא כל תועלת ממשית. את הפתרונות התחבורתיים יש למצוא במערכות הסעה המונית ובעיקר ברכבות. אנשי החברה להגנת הטבע מזכירים את ההתלהבות העצומה ששררה בארץ ערב ייבוש החולה, החשש הוא כי גם אחריותו של הכביש היא מפח נפש ובושה גדולה.

ים המלח

ים המלח הוא נכס טבע יחיד במינו בעולם. בשנת 1930 הוקמו "מפעלי ים המלח" העוסקים בהפקת המלחים והמחצבים האצורים בים. ים המלח הוא אתר תיירות מבוקש המושך אליו רבבות נופשים בשנה. איכויות אלו של הים גורמות לעניין רב מצד משקיעים ויזמים, החשש הוא כי הלהיטות לניצול הים תגרום לנזק בלתי הפיך.

שימור מבנים ואתרים היסטוריים

בתקופת המנדט הבריטי נקבע "חוק העתיקות", המגן על כל אתר שהוקם עד שנת 1700. החוק איננו מטפל באתרים שהוקמו אחרי שנה זו. החברה להגנת הטבע נרתמה להגנתם של מבנים ואתרים, בהם משתקפת התרבות החומרית של ארץ-ישראל במאתיים השנים האחרונות. בשנת 1984 הקימה הכנסת את המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות. ניהול המועצה נמסר לחברה להגנת הטבע.

מאז הוקמה, הצליחה המועצה לשימור אתרים למנוע הריסתם של אתרים רבים ולהביא לשיקומם הפיסי של עשרות מבנים ברחבי הארץ. שמירת הנוף הבנוי של ארץ- ישראל הוא מרכיב מרכזי במאבק על דמותה וצביונה של הארץ.