דרבנים מחשבים את קוציהם לאחור

הציידים תאבי בשר הדרבנים גרמו לדילדול משמעותי של אוכלוסייה זו בארץ בשנים האחרונות. הבנייה האורבנית הצפופה לאורך מישור החוף, נוגסת ללא רחם במרחב המחיה שלהם במרכז הארץ. באזורים מסויימים נעלמו הדרבנים כליל, ובאחרים הם בסכנת הכחדה. מבחינה אקולוגית זו תהיה בכיה לדורות

הדרבן, הגדול במכרסמי 'העולם הישן', מוכר בזכות הקוצים החומים-לבנים הארוכים המכסים את גבו, וגם, למרבה הצער, בגלל בשרו הטעים. עם זאת, כמעט בלתי-אפשרי לצפות בו בטבע, בגלל אורח חייו הלילי.
מעטים מכירים את אורח-החיים המרתק של הדרבן, ועוד פחות מכך את תרומתו החשובה למערכת האקולוגית. כדי להמשיך במשימתם האקולוגית, חייבים הדרבנים להמשיך ולהתקיים בטבע. אך את הציידים החמדניים, הטובחים בהם באכזריות וללא היתר, זה פשוט לא מעניין. המציאות העגומה היא שבשנים האחרונות הצטמצם מאוד מספר הדרבנים בארץ, והם נמצאים בסכנת הכחדה.

הדרבנים ניזונים בעיקר מפקעות, בצלים וקני שורש של צמחים מזדקנים (עירית, סתוונית, איריס, כלנית, לופית ועוד), הרעילים, בדרך כלל, לבני-האדם. הגומות שחופרים הדרבנים בציפורניהם מנקזות אליהן מים, וכך הופכת כל גומה למנבטה עשירה ואידאלית לזרעים, ומתחיל מחזור צמיחה חדש בטבע. זו תרומתם החשובה, שאין לה תחליף, של הדרבנים לסביבה.

הדרבן הוא אחד מחמשת היונקים הגדולים החיים בארץ-ישראל. אורכו של בוגר כ-90 ס"מ ומשקלו כ-17 ק"ג. זנבו קצר, ואורך קוצי גבו כ-30 ס"מ. החוש המפותח ביותר שלו, חוש הריח, משמש לו להגנה. כשיריח אדם, גם ממרחק - ינוס בחזרה למאורתו. בדרך כלל, על כל קילומטר רבוע חי זוג אחד של דרבנים עם צאצאיו, ולעיתים, גם דרבן רווק המחפש בת-זוג לחיים. הדרבנים הם מונוגמיים, חיים בזוגות קבועים לאורך כל החיים.

בתמונה: בשעת המנוסה מפני תוקף, אחד הגורים מפגר מעט. ההורים נעצרים.

הזדווגות לחיזוק הקשר

בין בני-הזוג מתקיים שיוויון מלא בכל הנוגע לטיפול בצאצאים. ההריון נמשך 90 יום ובדרך כלל, נולדים שני גורים בשנה, לעיתים שלושה. בהגיעו לגיל שנה, עוזב הגור את הקן ויוצא לחפש לעצמו בת-זוג לחיים. כל לילה, יוצא הרווק הצעיר לצעדה של לשמונה ק"מ, וכשהוא מוצא בת-זוג, הוא נשאר איתה בטריטוריה שלה.
גורה נקבה עוזבת את בית ההורים בגיל שנתיים, ובוחרת לעצמה תחום-מחיה חדש. בתחום זה יעברו בסך דרבנים רווקים, שמהם תבחר לה בן-זוג לחיים. הדרבנית (ולא הדרבן הזכר) היא זו המחליטה מי יהיה בן-זוגה.
מרגע תחילת החיים המשותפים, הזוג הצעיר אינו נפרד. הדרבן והדרבנית קובעים את ביתם במערה נטושה, או במחילה שחפרו. אורכה עשוי להגיע עד 17 מטרים ועומקה כ-2.5 מטרים.

בכל לילה, משעת השקיעה ועד עלות השחר, יוצא הזוג ממאורתו לחפש מזון, כאשר לרוב, הנקבה היא המובילה. זוג דרבנים מזדווג עד שמונה פעמים בכל לילה. המפתיע הוא, שהנקבה פורייה רק לילה אחד או שניים בשנה, וההזדווגות נועדה גם להידוק ולחיזוק הקשר הזוגי. תופעה זו, אגב, קיימת רק אצל שלושה מיני בעלי-חיים בעולם: האדם, הבונובו (קוף-יער ממשפחת השימפנזה) והדרבן.

הצלפה לדרבן הסרבן

הזואולוג ד"ר צבי סבר, מומחה לדרבנים ומי שניהל את המרכז האקולוגי שליד אוניברסיטת תל-אביב, טוען כי הדרבנים יודעים היטב מתי חל יום הפוריות של הנקבה. חוש הריח שלהם מפותח להפליא ובאותו יום, הנקבה מפרישה ריחות אופייניים.

שנים של תצפיות שערך, הביאו אותו למסקנה, כי שמונה הזדווגויות בלילה הן המספר המירבי לו מסוגל הזכר.
אחרי ההזדווגות השמינית, הדרבן לא יילך לחפש עצמו הזדווגות נוספת עם נקבה אחרת שאינה זוגתו. ההזדווגות היא הדרך שבה הדרבנית קושרת אליה את הזכר, כדי שיישאר לצידה ויסייע לה לגדל את הצאצאים המשותפים לאחר ההמלטה.
אגב, אם הזכר יסרב לקיים יחסי מין, תסובב אליו הנקבה את אחוריה ותצליף על פניו באמצעות הקוצים שבאחורי גופה.

בגלל הזוגיות ההדוקה, הקשר בין בני הזוג מתבטא, פרט להזדווגות, גם בתקשורת ריח ומגע. הדרבנים מרבים ללקק זה או זו בעורף (בו השיער רך), בפנים ובבטן, להתכרבל יחד ולרבוץ צמודים.
הדרבנית ממליטה פעם-פעמיים בשנה, לרוב שני צאצאים בהמלטה, אחרי הריון בן 90 יום. היא מיניקה אותם משתי הפטמות שעל כתפיה, אחת על כל כתף. במקרה של המלטת שלישייה, גורלו של השלישי, שהוא לרוב החלש יותר, נחרץ כמעט מראש: שני אחיו פשוט יהרגו אותו כחצי שעה לאחר ההמלטה, כיוון שאימם מסוגלת להיניק רק שניים.

הזכר שותף פעיל בטיפול בצאצאים, והוא נמצא איתם מחצית מהזמן - תופעה יוצאת דופן אצל היונקים. כשאחד הגורים בוכה, הוא הראשון שירוץ אליו להרגיעו. כאשר זוגתו יוצאת ללקט מזון - הוא יישאר לשמור עליהם.

בתמונה: הזכר מסתובב לעבר הנקבה ומלקק את לחייה, כחלק מתקשורת המגע.

אוייבים טבעיים ואנושיים

האוייבים הטבעיים של הדרבנים בארץ הם הזאבים והנמרים. גורי דרבנים נטרפים, לעיתים קרובות, על-ידי שועלים וצבועים. בחו"ל, חומדים את בשרם גם האריות והטיגריסים.

הטורפים הכלביים נושכים את הדרבן באפו, פעולה הגורמת לו זעזוע מוח, ואז הופכים אותו על גבו. לעומתם, הטורפים החתוליים סוטרים לדרבן באפו. הגנתו של הדרבן היא קוציו הקשים והארוכים - הדרבונות (בעברית: בליטה חדה ודוקרנית, ומכאן הביטוי "מילים כדרבונות", ולא כפי שנהוג לומר, בטעות, "כדורבנות").
כשהוא חש בסכנה, זוקף הדרבן את קוציו הקדמיים וכך הוא נראה גדול יותר ממימדיו האמיתיים. כשעורף מאיים להשיגו, מפנה אליו הדרבן את אחוריו, רץ במהירות לאחור ונועץ בו את קוציו האחוריים הקצרים והעבים, מנצל את ההלם הזמני של התוקף ונמלט למאורתו. אגב, ידועים מקרים שבהם נמרים וטיגריסים מתו כתוצאה מתקיפת דרבנים. אבל, האוייב העיקרי של הדרבן, זה שממיט עליו סכנת כליה, הוא האדם. הצייד האנושי, תאב בשרו של הדרבן, אינו בוחל בשום שיטה, אכזרית ככל שתהיה.

הציידים פולשים בלילה לתחום-המחיה של הדרבנים, ברכבי-שטח, מצויידים בזרקורים ובכלבי ציד. הכלבים מאתרים את הדרבנים ואז, בעזרת מקלות, מבריחים הציידים את הדרבנים שיצאו לחפש מזון מבין השיחים, דולקים אחריהם (הדרבן הוא חיה איטית), ומרוצצים את גולגלתם במכות אלה. בחלק מהמקרים, יורים הציידים בדרבן בנשק חם. הדרבן הוא חיה גדולה וכאשר בשטח נעה משפחה שלמה, המונה ארבעה פרטים, קל לציידים לזהות אותם ולחסלם. ישנם ציידים החופרים לתוך המאורות, שולפים את הדרבנים החוצה ואז טובחים בהם באכזריות. כמעט ואין משתמשים במלכודות. בדרך כלל, אומר ד"ר סבר, הדרבן חכם מספיק כדי לא להיכנס לחפץ זר, וגם במקרה שדרבן אחד נלכד - יזכרו זאת שלושת בני משפחתו הנותרים, למשך חצי שנה.

נוסף על הציידים, ישנם שבטים בדווים וערבים לבנוניים המשתמשים בדם דרבנים טרי כתרופת אליל עממית נגד מחלת האסטמה. וישנם, כמובן, החקלאים, הרואים בדרבן בעל-חיים מזיק, ועושים מאמצים להיפטר ממנו. כיום, נשקפת לדרבנים החיים בישראל סכנת הכחדה של ממש. באזורים רבים הם כבר הוכחדו. במישור החוף, לדוגמה, אזור המאופיין בבנייה אורבנית רצופה ובפעילות ציד אינטנסיבית, נותרו דרבנים רק בכיסים קטנים מאוד. כך גם בחבל צור ובכרמל.

בשטחים טבעיים בגליל (אזור נחל קדש) מצבם עדיין טוב, כמו בעבר הרחוק, ובנגב - בלאו הכי צפיפותם נמוכה (זוג על כל 1.2 עד 2 קמ"ר, לעומת זוג על כל שליש קמ"ר בשטחים חקלאיים) בגלל דלות אמצעי המחיה הטבעיים.
אין הערכה לגבי מספרם של הדרבנים בארץ, ויחד עם זאת, ברור שמצבם בכי רע. הוכחה נוספת לכך מספקים הציידים. בשנים האחרונות, אומר ד"ר סבר, ציידי הדרבנים הגרים באזור הכרמל, לא מתעצלים לנסוע לצורך זה עד ים המלח.

אכיפת החוק על הציידים

מה עושה רשות שמורות הטבע בנושא הצייד הלא-חוקי של דרבנים? רוני מלכה, סמנכ"ל הרשות והממונה על אכיפת החוק מטעמה:
"הדרבו לא מוגדר כבעל-חיים מזיק. רוב אוכלוסיית הדרבנים כיום חיה במרכז ובצפון, והבעיה העיקרית היא הצייד הבלתי-חוקי.
"בשנתיים האחרונות הפסקנו לתת היתרים לצייד דרבנים. אנחנו נותנים אישורים נקודתיים בלבד, במקומות כמו המרכז והגולן, ולאחרונה גם בקעת הירדן, בהם יש נזק לחקלאות. ההנחיה הניתנת לפקחים היא ללכוד את הדרבנים ולהעביר אותם לחורש או ליער טבעי".

באחרונה, דיווחו פקחי רשות שמורות הטבע באזור בית שאן, על שלוש לכידות של ציידי דרבנים על שללם. למרבה הצער, מדובר בתפיסות בודדות בלבד, המסתיימות בענישה קלה ביותר.
לפי הקבוע בחוק, הקנס הכספי המירבי שרשאי בית-המשפט להטיל על ציד לא חוקי, הוא 49 אלף שקל. למרות זאת, הציידים נפטרים בדרך כלל בקנסות מגוחכים של 1000 עד 2000 שקל בלבד. מובן שאין בכך כדי להרתיע.