עמוד הבית > מדעים > אקולוגיה ואיכות הסביבה > שמירת טבע וסביבהעמוד הבית > טכנולוגיה ומוצרים > תעשייהעמוד הבית > ישראל (חדש) > אקולוגיה ואיכות הסביבהעמוד הבית > ישראל (חדש) > כלכלה > תעשייה
ירוק כחול לבן : ביטאון פורום המשק והכלכלה למען איכות הסביבה


תקציר
מפעלי התעשייה בישראל מוכנים להשקיע הרבה יותר בטיפול במיפגעים, הגורמים הסביבתיים מוכנים להשקיע הרבה יותר בהבנת הבעיות ובמציאת פתרונות ישימים. מה שחסר זה תקציב סיוע למפעלים החלשים.



התעשייה איננה אויב הסביבה
מחבר: גברוש שמש


מפעלי התעשייה בישראל מוכנים להשקיע הרבה יותר בטיפול במיפגעים, הגורמים הסביבתיים מוכנים להשקיע הרבה יותר בהבנת הבעיות ובמציאת פיתרונות ישימים. מה שחסר זה תקציב סיוע למפעלים החלשים.

המהנדס שמואל דאובר, האחראי על איכות הסביבה ובקרת איכות במפעלי קונצרן "כור", חבר בוועדה לאיכות הסביבה בהתאחדות התעשיינים ובמועצת המנהלים של מכון התקנים - מייצג נאמנה את התעשייה, אך לא רק אותה. הוא בעד פיתוח אך לא בכל מחיר. הוא מודע לנזקים שאינם לוקחים בחשבון את צרכי החי והצומח. כתעשיין, הוא שואף ומבקש להיות ידידותי לסביבה לא במס שפתיים, אלא בעשייה, וחיפוש אחר פיתרונות, באחריות ובדאגה לאיכות הסביבה ולתעשייה כאחת.

רצונו להשתלב ולפעול במסגרת "פורום המשק והכלכלה למען איכות הסביבה", חרף עיסוקיו הרבים, כן ואמיתי. "יש לנו ארץ קטנה ועלינו לשמר אותה למען הדורות הבאים", הוא אומר. "מוטלת עלינו אחריות כבדה לגורלם של מיכמני הטבע, מקורות המים, חופי הים והנופים".

וכמעט באותה נשימה הוא מוסיף: "אנו חייבים לפתח תעשייה שתעמוד בתחרות מול מדינות תעשייתיות אחרות".

גברוש שמש, העורך הראשי של "ירוק כחול לבן", שמע אותו. השיחה קולחת, נעימה ונינוחה. מאחורי הדברים מסתתרים מחשבה בהירה וניסיון עשיר בתעשייה המתפתחת והנאבקת על מקומה בעידן איכות הסביבה. מונולוג:

הבעיה היא שהתעשייה, מודעת ככל שתהיה לחשיבות הנושא האקולוגי, אינה מסוגלת להשתפר בבת אחת. התעשייה, בדומה לאונייה גדולה ומסורבלת, תתקשה לבצע סיבוב מהיר וחד של 180 מעלות. היערכות ותיכנון לקראת יישום טכנולוגיות חדשות למניעת מיפגעים סביבתיים, הן תהליך מורכב וממושך. גם לאחר שהמטרה הוגדרה, לעיתים חולפת שנה עד שמתקבל הציוד המוזמן. ההתקנה וההרצה גם הן נמשכות כמה חודשים, במקרה הטוב.

כשאין בנמצא טכנולוגיה שתביא לתוצאה הרצויה - לא יעזרו תקנות ואכיפות. כאן דרוש שיתוף פעולה הדוק בין המשרד לאיכות הסביבה והתאחדות התעשיינים. בוועדה לאיכות הסביבה בהתאחדות התעשיינים, ניכרת לאחרונה הליכה מצד הרשויות לקראת התעשייה והמציאות. הגישה החדשה מתבטאת בקביעת לוח זמנים סביר ובר-ביצוע להכנסת מיתקנים לטיפול במזהמים, תקינות ותקנות שהתעשיינים יכולים לעמוד בהן.

גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, ממילא תתבטל מאוחר יותר ותסב אי-נעימות הן לשילטונות והן לתעשייה. חשוב שהאמירה והדרישות של משרד איכות הסביבה יהיו אמינות ומציאותיות, ותיבחנה גם על-ידי ועדת איכות הסביבה של התעשיינים. תקנה שאושרה על-ידי הוועדה, תקבל גיבוי מלא ותמיכה. מפעל שאין בכוונתו לעמוד בתביעות שמקובלות על התאחדות התעשיינים, לא יקבל ייעוץ מקצועי או תמיכה משפטית במאבקו בשילטונות. היום, מפעל כבר אינו רשאי להרעיל את הירקון, בטענה ש"אין ברירה אחרת".

ועדת איכות הסביבה בהתאחדות התעשיינים, מקבלת דיווח שוטף על פעילות תעשיינים בנושאים הרלוונטיים. אם יש צורך, במקרה של זיהום כבד, שולחים מומחה לבדוק את המצב ולתת ייעוץ והדרכה למפעל המזהם. ההתאחדות פירסמה רשימת יועצים בענפים השונים, המוסמכים לייעץ בבחירת האמצעים היעילים והחסכוניים ביותר לטיפול במיפגעים.

המפעל הכימי מכתשים הוא דוגמא טובה להכרה בחיוניות ההשקעה במניעת מיפגעים סביבתיים. דווקא בתקופה בה נקלע המפעל למשבר עמוק, הוכנסו המיתקנים היעילים ביותר בטכנולוגיות החדישות ביותר, לטיפול במיפגעי זיהום חמורים. היום, נוהגת הנהלת המפעל על-פי עיקרון 14000 ISO (תקני ניהול איכות סביבה בינלאומיים). השאיפה היא לעלות מדרגה בתהליכי הייצור וגם במניעת מיפגעים סביבתיים.

לעיתים, התהליכים הולכים בד בבד. לדוגמא: במפעל מסוים התברר שאחד מתהליכי הייצור גורם אובדן של 4% מחומר המוגדר 'מסוכן' לסביבה. החלפתו בתהליך שצימצם את אובדן החומר לכדי 0.5%, חסכה למפעל וגם הפחיתה את זיהום הסביבה.

אך לא תמיד מניב הטיפול במיפגע רווחים. דוגמא לכך הם המשקעים האלקטרוסטטיים במפעלי המלט נשר, שנועדו להקטנת פליטת האבק. במקרה זה מדובר בהשקעה כבדה, שלא רק שאין כל רווח בצידה, אלא היא כרוכה בהוצאה קבועה ושוטפת באנרגיה להפעלתם. ייצור אנרגיה גם הוא כרוך בזיהום הסביבה, אבל המאזן הסביבתי מחייב את ההשקעה במיתקנים ובתיפעולם, כפי שאכן נעשה.

בנושא איכות הסביבה, העולם אינו שוקט על שמריו, ועל העוסקים בנושא להתעדכן בקביעות, ולעיתים אף לנסוע ולהכיר מקרוב את הטכנולוגיות החדשות לטיפול במיפגעים.

התייחסות לאיכות הסביבה וחשיבות ההשקעה בנושא, מגובות כיום גם על-ידי חברי מועצות המנהלים. יתירה מזאת, במספר מועצות מנהלים של מפעלי כור מוזמנים אנשי רשויות איכות הסביבה. מצד אחד, הם יכולים להסביר ישירות להנהלה את מהות הבעיות וחשיבות הפיתרונות.
מצד שני, הם לומדים את הקשיים הנערמים בפני הנהלת המפעל.

הנהלת כור מודעת לכך שלכל הנפקה של מניות, יש צורך לצרף חוות דעת על מצב איכות הסביבה במפעל, אשר נכתבת על-ידי האנליסטים המקצוענים ביותר. דוגמא להכרה בחשיבות נושא הסביבה, ניתנה בהחלטה להקדים את הפסקת השימוש ב-CFC (הפריאון זולל האוזון) במפעלי האלקטרוניקה של הקונצרן, ולעבור לשימוש בחומרים אחרים, גם אם הם יקרים יותר. זאת, למרות שהאמנות הבינלאומיות בנושא זה מתירות להשתמש ב-CFC עד שנת 2001. כך הדבר גם בשינוי תהליך ייצור המקררים. המעבר לשימוש בגז קירור אחר, המצריך השקעה גדולה ונמשך זמן רב. להזכירנו שבתעשייה אין זבנג וגמרנו.

בעת תיכנון תהליך ייצור כלשהו, או טכנולוגיה להקטנת המיפגע, צריך מראש לקחת בחשבון תקנים מחמירים יותר מהקיימים, בהנחה שעד לסיום התהליך עלולים להתקבל תקנים חדשים, מחמירים יותר. במפעלי נשר, לדוגמא, הראייה לטווח ארוך הצדיקה את עצמה. משיצאו לאחרונה תקני זיהום אוויר מחמירים, היו המפעלים ערוכים להם ולא נאלצו להחליף טכנולוגיות בהן הושקעו מאות מיליוני שקלים.

ראייה לטווח ארוך גם בפיתוח תהליכים וגם במניעת מיפגעים, היא שם המשחק. אך בשוק הבינלאומי התחרותי, ישנה בעיה חמורה למפעלים המשקיעים במניעת מיפגעי סביבה. למשל, מפעל המלט בירדן השכנה, האם גם הוא יעשה את כל ההשקעות הנדרשות למניעת האבק? במידה ולא, התוצר שלו יהיה זול בהשוואה לתוצר הישראלי (זאת, מבלי לקחת בחשבון את הפערים בשכר העבודה ובמיסוי).

כשמדובר בייצוא למדינה מתקדמת, ידוע ליצרן כי עליו להמציא הוכחה חותכת לקיום תקני איכות הסביבה. אך בישראל אין עדיין דרישות כאלה מהיבואנים, ולכן אין הגנה על התעשייה מפני תחרות לא הוגנת (כגון סחורות שמיוצרות בירדן או מעבר לקו הירוק).

מעבר לכך, לפי אמנת מונטריאול, אם אינך שומר על חוקי איכות הסביבה הבינלאומיים, יש ארצות רבות שאליהן אינך יכול לייצא. לעומת זאת, לישראל ניתן לייבא כל מוצר, מבלי שהיבואן יחוייב לבדוק את תהליכי ייצורו. נוהג זה פוגע בתעשייה בארץ, כמו-גם בתושבי ארץ הייצור.

מכאן יוצאת, איפוא, קריאה למשרד התעשייה והמסחר: הואילו להתקין תקנות שתמנענה ייבוא פיראטי מארצות המזלזלות באיכות הסביבה. טוב ינהג גם המשרד לאיכות הסביבה, אם יתמוך בקריאה זו של התעשיינים ויגבה אותם בדיונים עם משרד התמ"ס.

ופנייה לרשויות הממונות על איכות הסביבה: כיום משתמשים אנשי המשרד בעיקר ב'מקל', רצוי היה שיעמוד לרשותם גם מעט 'גזר'. ישנם מפעלים שאינם מסוגלים כלכלית להתאים את תהליכי הייצור לתקנות למניעת מיפגעים. יש להעמיד לרשותם תמריצים כספיים, לביצוע השיפורים ההכרחיים. ב-1996 היקצה המשרד לאיכות הסביבה תקציב זעום להשתתפות חלקית בהשקעות אלו. השנה, בגלל הקיצוצים בתקציב המדינה, נסגר הברז כמעט לגמרי.

לסיכום: שיתוף פעולה כן ומודע בין התעשיינים ורשויות השמירה על הסביבה, כבר מניב תוצאות בשטח, אך עדיין רב הצורך בהעמקת העבודה המשותפת להצעדת התעשייה למאה הבאה, גם בשמירה על איכות החיים והסביבה.

ביבליוגרפיה:
כותר: התעשייה איננה אויב הסביבה
מחבר: שמש, גברוש
תאריך: לא ידוע 1997 , גליון לא ידוע
שם כתב העת: ירוק כחול לבן : ביטאון פורום המשק והכלכלה למען איכות הסביבה
הוצאה לאור: ביטאון פורום המשק והכלכלה למען איכות הסביבה בישראל
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית