אל-ניניו הילד הנורא

אחת למספר שנים שב "אל- ניניו" ומשבש סדרי בראשית. הנדנדה הברומטרית שמשני צידי האוקיינוס השקט מתחילה להיטלטל, המים מתערבלים וההתנגשות בין זרמי המים החמים והקרים מולידה שרשרת תופעות טבע הרסניות - מסופות ציקלון וטייפון, דרך שיטפונות עזים וכלה בבצורת. המערכת הביולוגית גם היא אינה חומקת מנחת זרועו של "הילד הנורא".

התופעה האקלימית העולמית הפוקדת אותנו השנה ונקראת "אלניניו", הפכה מושג כה שגור, עד שתולים בו כמעט כל תופעת טבע חריגה המתרחשת בעולם. עד כמה זה באמת קשור באל-ניניו - לא תמיד יודעים, אבל תמיד טוב שיש את מי להאשים. El Nino בספרדית פירושו "הילד". שם זה ניתן על-ידי דייגי פרו ואקוודור, לזרמי המים החמים המופיעים במזרח האוקיינוס השקט בחודש דצמבר, סמוך לחג המולד, מועד הולדתו של ישו הנוצרי.

זרמים חמים אלה, שהופעתם עשויה להימשך מספר חודשים, גורמים לירידה עצומה בכמות הדגה. בשנים מסוימות, כאשר הזרמים מתעצמים במיוחד, עולות טמפרטורות המים במידה ניכרת. בעקבות זאת מתחוללים סופות ושיטפונות עזים וכל מערכות החיים באוקיינוס ובחופים הסמוכים אליו, משתבשות. שנים אלו ידועות כשנות אל-ניניו.

לתופעת האל-ניניו השפעה גם על מערכות אקלים עולמיות. באזורים שבמערב האוקיינוס השקט, באוסטרליה ובאינדונזיה, פורצות בצורות ושריפות ממושכות, המונסונים האסיאתיים נחלשים וגורמים לבצורות בהודו ואפריקה, ויש הסוברים כי אף מזג האוויר בישראל מושפע מכך.
האוקיינוסים והאטמוספרה מנהלים ביניהם דו-שיח מתמיד. הרוח נושבת והים זורם והם מחליפים ביניהם חומר ואנרגיה. הדיאלוג אינו מצטמצם רק למערכת הפיזיקלית של האוקיינוס והאטמוספרה, אלא משפיע על כל מערכת החיים באוקיינוסים. תופעת האל-ניניו היא דוגמא מצויינת לדו-שיח כזה, המתנהל בין האוקיינוס השקט הטרופי והאטמוספרה מעליו.

הרוחות באטמוספרה נושבות מאזור הלחץ הברומטרי הגבוה אל אזור הלחץ הנמוך. בשנת 1920 הבחין המדען הבריטי סר גילברט ווקר, בתופעה מעניינת המתרחשת משני צידיו של האוקיינוס השקט: בשעה שעולה הלחץ הברומטרי בגובה פני הים במזרח האוקיינוס, הוא יורד במערבו ולהיפך. תגלית זו ידועה כיום בשמה "הנדנדה הברומטרית", או "התנודות הדרומיות".

במצב "הגבוה" של הנדנדה (שהוא מצבה בימים כתיקונם), הלחץ גבוה יותר מעל מזרח האוקיינוס השקט והרוחות נושבות בו ממזרח למערב. לעומת זאת, במצב ה"נמוך" שלה, מתהפך מפל הלחצים ועימו כיוון הרוחות. זהו המצב החריג של הנדנדה, אליו קשורה תופעת האל-ניניו.

בתמונה: צילום לווין של סופת ההוריקן 'נורה', המתערבלת מעל האוקיינוס השקט: הנדנדה הברומטרית מתחילה להשתגע

מים קרים לכיסוי הגרעון

כיצד, אם כן, מתנהל הדו-שיח בין האוקיינוס לאטמוספרה? במצב הרגיל (הנדנדה הגבוהה), הרוחות נושבות מכיוון פרו ואקוודור במזרח, לעבר אוסטרליה ואינדונזיה שבמערב. רוחות אלה, הנקראות גם "רוחות המסחר המזרחיות", גוררות עימן את המים על פני האוקיינוס ויוצרות 'גרעון' במים ליד חופי דרום אמריקה. מדידות לוויין אף הראו שבמצב זה, גובה פני הים שם נמוך ב60- סנטימטר לעומת מערב האוקיינוס השקט.

על-מנת לכסות את ה'גרעון', עולים אל פני השטח מים קרים יותר, מהשכבות העמוקות של האוקיינוס. בעקבות זאת מתקררים פני הים, ההתאדות מהם חלשה ואיטית יותר וכמות ענני הגשם במזרח האוקיינוס השקט מתמעטת.

באותה עת, במערב האוקיינוס השקט, שם הטמפרטורות גבוהות יותר, מתרחשת התאדות רבה של מי-ים סמוך לפני המים, המביאה ליצירת ענני גשם ולמימטרים עזים. הטמפרטורה הגבוהה באותו אזור גורמת לירידה בלחץ האוויר בגובה פני הים.

באופן זה נשמרת מערכת הזרימה במצב הרגיל של הנדנדה. כלומר, אוויר קר וצפוף במזרח האוקיינוס השקט, הזורם אל אזור הלחץ הנמוך במערבו.

אך מה קורה בעת הפרעה למצב הרגיל? באופן שעדיין אינו ידוע, נחלשות הרוחות המזרחיות המנשבות ממזרח למערב, ומרגע זה ואילך מתרחשת שרשרת תהליכים:
זרימת מי הים מערבה נחלשת ולכן ה'גרעון' נעלם. מי עומק קרים מפסיקים להגיע לפני השטח במזרח האוקיינוס השקט, ובמקומם נערמים מים חמים המגיעים ממערבו. המים החמים הנעים מזרחה, גורמים להתחממות המים במזרח האוקיינוס השקט. בעקבות תנועת המים החמים, נעים מזרחה גם העננים ועימם קו הגשם. התוצאה, סופות ציקלון וטייפונים במרכז האוקיינוס השקט, שיטפונות גדולים במזרחו, ובצורת במערבו - והרי לכם שנת אל-ניניו.

הנדנדה מתהפכת

התנודות האוקייניות והאטמוספריות משפיעות גם על המערכת הביולוגית. במצב הנדנדה הרגיל, הרוחות המזרחיות גורמות כאמור, לעלייה של מי-עומק קרים אל פני השטח. מים אלה עשירים מאוד בחומרי מזון (נוטריינטים), החיוניים לבניית מארג המזון. המים הקרים וחומרי המזון גורמים לשיגשוג עצום של הפיטופלנקטון, המהווה את הנדבך הנמוך ביותר של מארג המזון. בעקבות זאת, עולה היקף היצרנות הראשונית במים וחופי דרום אמריקה מתמלאים דגה. ואכן, הדייג הוא אחד ממקורות הפרנסה העיקריים של אוכלוסיית האזור.

בימים כתיקונם, כתוצאה מן הרוחות הנושבות וזרמי העומק הקרים, מתרחש במזרח האוקיינוס השקט עירבול מתמיד של המים. עירבול זה גורם לכך שהמיפגש בין המים החמים בשיכבה העליונה והמים הקרים העולים ממעמקים, יתרחש קרוב מאוד לפני השטח. לעומת זאת, ככל שהמים זורמים מערבה בעזרת הרוחות המזרחיות, יתרחש המיפגש עמוק יותר. בתנאים אלה, מקננות הציפורים על החופים והאיים במזרח האוקיינוס, ואילו במים שוחים דגים וצוללים כלבי-ים רבים. בשנות אל-ניניו, כשנחלשות הרוחות המזרחיות, הנדנדה שוב מתהפכת והתסריט הבא מתרחש: מי עומק עשירים בחומרי מזון מפסיקים לעלות אל פני השטח במזרח האוקיינוס השקט, מים זורמים בכיוון ההפוך, מזרחה, ואילו שיכבת הגבול בין המים החמים והקרים (תרמוקלינה), הולכת ומעמיקה.

כתוצאה מכך נוצר עמוד מים חמים, דל בחומר מזון, בו ריכוז הפיטופלנקטון והיצרנות הראשונית שלהם יורדים מאוד. שרשרת תגובות אלה גורמת לדעיכה של אוכלוסיות הדגים, במיוחד דגי האנשובי, ומשאירה את דייגי פרו ואקוודור מחוסרי עבודה.

נזקים ב-8 מיליארד דולר

אך בזאת לא תמו תלאותיה של המערכת הביולוגית. יעיד על כך אירוע אל-ניניו החמור ביותר עד כה במאה הנוכחית, שהתרחש בדצמבר 1982. כבר בחודש מאי אותה שנה החלו הרוחות המזרחיות להיחלש, ומים חמים שעשו את דרכם ההפוכה מזרחה, נערמו סמוך לאיי חג המולד במרכז האוקיינוס השקט, ואקוודור במזרחו. על-פי עיקרון הנדנדה המוכר, כשמיפלס האוקיינוס עולה במזרח, הוא יורד במערב. התוצאה: הצפה של קו החוף במזרח, וחשיפה של שוניות אלמוגים במערב.

בשעה שהציפורים נמלטו מאימת המים הגואים ונטשו את קיניהן, ואיגואנות מתו מרעב במזרח, נחשפו שוניות אלמוגים לאוויר עקב השפל במערב, וגוועו. בעקבות הירידה העצומה בחומרי המזון במזרח האוקיאנוס השקט, נאלצו כלבי-הים ואריותהים לצלול עמוק יותר בחיפושיהם אחר מזון. אלה שלא הצליחו למצוא, גוועו ברעב. העלייה הגדולה בטמפרטורת מי הים במזרח (3-4 מעלות צלזיוס מעל הממוצע), גרמה לאלמוגי השונית לאבד את האצות החיות עימם בשיתוף. תהליך זה הנקרא "הלבנה", הוביל במקרים רבים למותם.

בתמונה: הילד הרע מכה שנית: שריפת יער ענקית במאלזיה
ואם לא די בזאת, כמויות הגשמים האדירות שירדו בפרו ואקוודור, כ-300 סנטימטר בתקופה של כשישה חודשים, הפכה את קו-החוף היבש לאזור ביצות עם צמחייה צפופה, קרקע פורייה ללהקות חגבים, קרפדות וציפורים שהתרבו במהירות מסחררת. בקיצור, הפרה של כל האיזון הקיים בתוך המערכת האקולוגית הימית והיבשתית. הנזק הכספי שנגרם בגין אירוע זה, נאמד בלא פחות מאשר 8 מיליארד דולר. מוקד האל-ניניו הוא באוקיינוס השקט, אך השפעתו נודדת על פני יבשות וימים אחרים. התמורות המתרחשות במערכת הלחצים האטמוספריים מעל האוקיינוס השקט, גורמות לשינויים עולמיים: היחלשות המונסונים הקייציים, המורידים גשמי ברכה בדרום יבשת אסיה בתת-היבשת ההודית; היחלשות שטף הזרימה של נהר הנילוס הכחול, הניזון מגשמי המונסון, ועקב כך פגיעה בחקלאות במצריים בדמות בצורות, יובש ורעב.

באינדונזיה ובצפון אוסטרליה פורצות בצורות, המלוות בשריפת יער ענקיות. את דרום ארצות-הברית פוקדות סופות חורף גשומות, ומנגד, חורפים חמים מהרגיל בצפון אמריקה ובמערב קנדה.

לדעת חוקרים בארץ, העלייה במיפלס הכינרת בחורפים של שנות אל-ניניו בעשרים השנים האחרונות, כתוצאה מגשמים מרובים יותר, קשורה אף היא בתופעה.

מחזוריות לא קבועה

עיון במאזן הנזקים הכלכליים של שנת 1982-83 בגין שיטפונות, בצורות, שריפות וסופות הוריקן, יבהיר את החשיבות המכרעת שיש לחיזוי מוקדם של תופעות כאלו. מידע על שנות אל-ניניו הקרבות ובאות, יחייב היערכות מוקדמת של ממשלות בעולם, במטרה להפחית את הנזקים ולהתאים את החקלאות לשינויים האקלימיים הצפויים.

האם מסוגלים החוקרים לנבא אירועי אל-ניניו? התשובה לכך אינה פשוטה וכפי שמסתבר, יכולת החיזוי אינה תמיד מדוייקת. יכולת חיזוי טובה מצריכה איסוף ועיבוד ממוחשב מתמידים של נתונים על מצב האטמוספרה והאוקיינוסים. לשם כך מנתחים החוקרים שורה ארוכה של נתונים אקלימיים כגון טמפרטורות מי-הים, מערכת הלחצים הברומטרים בגובה פני הים, מיפלס פני הים וכמויות הגשמים.

אחד הדברים החשובים אותם ניתן ללמוד מניתוח הנתונים שנאספו עד כה, הוא מחזוריות התופעה. החוקרים הגיעו למסקנה, כי במערכת הזרימה האוקיינית-אטמוספרית שורר אי סדר (כאוס) והמחזוריות אינה קבועה. לכן, האל-ניניו עלול להתרחש אחת לשבע שנים, ובמקרים אחרים - אחת לשנתיים.

הנתונים מתייחסים למאה הנוכחית בלבד, אך מה עם תקופות קדומות יותר? כאן באים לעזרתנו האלמוגים, שבמהלך גידולם 'מקליטים' את השינויים בטמפרטורת המים ובכמויות הגשמים בבית גידולם. אלמוגים מסוגלים להגיע לגיל מופלג של עד 1000 שנה! חברו שתי עובדות אלו יחדיו והרי לכם 'רשם-קול' סביבתי לאירועי אל-ניניו. אך מכאן עד לחיזוי שנה מדוייקת להתרחשות אל-ניניו, הדרך ארוכה. תעיד על כך מבוכת החוקרים, כאשר בניגוד לתחזיתם, מתברר כי שנת 1997-98 היא שנת אל-ניניו. כאן, בישראל, יהיה עלינו להתאזר בסבלנות עד סוף החורף הקרוב, כדי לדעת אם "הילד הרע" של האקלים העולמי קפץ לביקור גם אצלנו.

* הכותב עובד במרכז לחנוך מדעי טכנולוגי בביה"ס לחינוך, אוניברסיטת ת"א.