עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > ציונות > מוסדות ואירגונים
עת-מול : עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל


תקציר
סיפורם של "הפרוטוקולים של זקני ציון" - מהם, מי באמת כתב אותם ולמה. ועל שני פירסומים אנטישמיים הדנים בפרוטוקולים ובציונות ומנהיגיה, שהתפרסמו בשנות העשרים של המאה ה-20 על ידי ארנסט צו רוונטלוב-ברון גרמני ולסלי פריי - גברת אמריקנית-רוסית.



מי חיבר את הפרוטוקולים של זקני ציון?
מחברת: שולמית לסקוב



 

אנטישמי גרמני ועתונאית אמריקאית: אחד העם


לא מכבר כתב אחד העתונאים בארץ, "שאולי יצא גם משהו טוב ליהודים" מן "הפרוטוקולים של זקני ציון" וכוונתו היתה לזה שבאים אלינו ראשי מדינות שונות ומרוחקות לקיים אתנו יחסים דיפלומטיים מתוך המחשבה שיש לנו השפעה רבה בעולם ובעזרתנו ייבנו גם ארצותיהם. מובן מאליו שהדברים נאמרו באירוניה, שכן אותם פרוטוקולים שימשו בסיס לרדיפות קשות שידעו היהודים ועדיין משתמשים נגדנו באותו כתב פלסתר גם בימינו, במדינות ערב ובמקומות אחרים.

הפירסום האנטישמי "הפרוטוקולים של זקני ציון", שהיו לו אבות רבים באירופה, חובר בגרסתו המאוחרת בפריס, בצרפתית, בידי אלמוני בשירות הבולשת של רוסיה הצארית. הגירסה הרוסית, המקובלת בעולם, חוברה, או ליתר דיוק - נערכה, על ידי הכומר סרגיי נילוס והופיעה לראשונה ב- 1905 בספרו "הגדול בקטן".

הפרוטוקולים שבספר הם, כביכול, דוחות מפגישות סודיות שקיימו בבזל שבשווייץ מנהיגי היהדות בזמן התכנסות הקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897 כדי לארגן קשי נגד תבל ומלואה. לפי הפרוטוקולים, הוחלט באותו כינוס על ייסודה של ממלכה יהודית עולמית שבראשה מלך יהודי ותוכננו דרכים לחבל בעמים, בממשלותיהם ובמוסדותיהם, להשחיתם עד שיתמוטטו ולשלוט במקומם.

ככל שהסיפור היה מופרך, היו שהאמינו בו וזאת אפילו לאחר שעתונאי אנגלי נודע, פיליפ גרייבס, פירסם במאמר ב"טיימס" הלונדוני ב- 16-18 באוגוסט 1921 והוכיח, כי "הפרוטוקולים" נלקחו, בחלקם, כמעט מלה במלה, מכתב - פלסתר נגד נפוליון השלישי שחיבר צרפתי קתולי, מוריס ז'ולי, בשנת 1865 וכונה "דו שיח בגיהנום בין מקיאבלי ומונטסקיה". בחיבור זה לא נזכרו היהודים, ואילו מחברי ה"פרוטוקולים" כיוונו אותם נגד היהודים.

מרכיב אחר של הפרוטוקולים הוא הרומן "ביאריץ" מאת סופר גרמני מפוקפק, הרמן גדשה שמו, שפרסם ב- 1868. באחד מפרקי הספר, "בבית הקברות היהודי בפראג", מתוארת פגישה של "זקני היהודים", שבה הם זוממים קשר נגד העולם כולו.

עד למלחמת העולם הראשונה לא היו לפרוטוקולים מהלכים נרחבים, אולם לאחר המהפכה ברוסיה ותבוסתה של גרמניה זכה כתב - הפלסתר לתפוצה גדולה ולתרגומים ללשונות אין ספור. בגרמניה היה הספר לאחד החיבורים המרכזיים של הנאצים.



 

המחבר - אחד - העם...


אולם הפירסום המוזר ביותר הקשור לפרוטוקולים, הופיע בגרמניה ששם פירסם ביומון אנטישמי ברון גרמני, ארנסט צו רוונטליב, מאמר ששמו "זקני ציון, לונדון וברלין". המאמר הופיע חמישה ימים אחרי פירסומו של גרייבס ב"טיימס" ונועד לסתור את קביעתו של גרייבס שהפרוטוקולים של זקני ציון הם זיוף. על טענתו של העתונאי האנגלי שהפרוטוקולים מקורם בחיבורו של ז'ולי נגד נפוליון השלישי, אומר רוונטלוב, שאולי אמת בדבר, אלא שאותו ז'ולי היה מהפכן צרפתי יהודי ואין כל תימה אם מחבר הפרוטוקולים השתמש ביצירתו של הלה לצרכיו, ואותו מחבר אינו אלא אחד - העם, מנהיגה של תנועת חיבת ציון. את התוכנית כתב אחד - העם לקראת הקונגרס הציוני הראשון, שבו נדונו בישיבות - סתר הדרכים לבצע את מזימותיה של הממלכה היהודית העולמית. כאשר עלו על - כך השלטונות הרוסיים, אליבא דרוונטלוב, נאלץ אחד - העם להסתלק ללונדון.

התברר, כי את ההוכחה החותכת לחלקו של אחד העם בפרוטוקולים מצא רוונטלוב במאמר צרפתי בשם "אחד - חם (!) (אשר גינצברג) - המנהיג הסודי של היהודים" שהופיע בחודשים מרס - אפריל 1921 בביטאון צרפתי. מחברת המאמר היתה גברת אמריקנית - רוסית לסלי פריי שמה, שלדברי מערכת העתון הצרפתי היתה "בקיאה גדולה בענייני היהודים".

בין השאר כתבה פריי: "אין יסוד לרעיון שנתפסו לו רבים עם הופעת הפרוטוקולים, שהתוכנית הזדונית של זקני ציון צמחה בראשו של הרצל, כי הוא לא הבין עברית", ולדעת פריי זו הלשון שבה חוברו הפרוטוקולים במקורם. הרצל לא היה קנאי לאומני "כפי שהורו מאות בשנים רבנים וחכמים יהודים כשמאי, עקיבא, בר יוחאי, אברבנאל, הרמב"ם, מנדלסון ומשה הס". אם - כי הרצל היה אדם, כותבת פריי, הרי הוא "לא היה גאון" ואילו הפרוטוקולים הם יצירתו של "אדם מוכשר במיוחד, אדם כביר רוח ואת פרי עטו אפשר לכנות ללא ספק כגאונות שטנית".

נוסף לכך היה הרצל מרבית חייו מתבולל ולא הגה שנאה תהומית לגויים כמשתקף בפרוטוקולים. כמו - כן נעשה למנהיג התנועה הציונית רק אחרי הקונגרס ב- 1897 ואילו מחבר הפרוטוקולים חש עצמו כבר קודם כמנהיג עמו. לפיכך אין זאת אלא שהמחבר הוא אחד - העם, ואם מצניעות, אם מזהירות, הוא לא הבליט את עצמו "והיה מסתתר בצלו של הרצל". אכן, הוא לא הגה את כל רעיונות הפרוטוקולים, אלא, כדברי אחד מחסידיו שאותם מצטטת פריי, שינן את כל ההגות והמסורות היהודיות ומתוך זה ליקט את הדרוש לו להפיץ "את יסוד תורתו, כפי שהיא מופיעה בפרוטוקולים".

המחברת מספרת את תולדות חייו של אחד העם, שליקטה כדבריה מתוך אנציקלופדיות, קצתן מתאימות למציאות למרות שגיאות גסות בשל בערות וחוסר ידיעת עברית, וקצתן נרשמו במסולף במזיד. כגון זה, שאחד העם היה חבר רשמי של "הקהל", אירגון שאליו השתייכו הארגונים היהודיים - "אליאנס", "אגודת אחים" האנגלית, מסדר "בני ברית" הגרמני והאמריקני ו"חובבי ציון". יצוין שמכל האירגונים האלה היה אחד העם רק חבר בחובבי - ציון. בשם "הקהל" כונתה בזמנה ההנהגה החילונית של הקהילות ברוסיה באישור הממשלה, שנתבטלה ב- 1844, אולם הפכה בעיני האנטישמים להסתדרות - סתר המבקשת לנשל את הנוצרים.

פריי מוסרת על המחלוקת בין הרצל המטיף לציונות מדינית לאחד - העם הקורא לציונית מעשית ורוחנית. אף פה לא מעטות השגיאות, גם תמימות וגם זדוניות, כגון זו ש"הציונות המדינית של הרצל היתה הזרוע המבצעת של מסדר בני - ברית" (אירגון יהודי עולמי). מסופר גם על הביקורת שמתח אחד - העם על הרומן האוטופי של הרצל "אלטנוילנד", וזה משום שאחד העם "לא סלח מעולם להרצל על שמיאן להצטרף להשקפותיו ולתוכניותיו הסודיות". כדי להשחיר יותר את אחד - העם מצטטת המחברת באריכות את מאמר הביקורת החריף של נורדאו על אחד - העם שביקר את "אלטנוילנד".

עם מותו של הרצל, כותבת פריי, ולאחר מאמציו הנואשים של דוד וולפסון, יורשו כנשיא ההסתדרות הציונית, לקיים את הדרך המדינית, "נצחה הציונות המעשית, ועמה גינצברג, בחזית המערכה כולה". על מותו של הרצל תוהה המחברת ושואלת: "האם היה זה מוות מקרי או קורבן הציונות המעשית? על כך אין תשובה מוחלטת כל זמן שמות הרצל מסתורי כל - כך".




 

"הישגי" הציונות


מכאן ואילך, לדברי פריי, "הולכת ומתממשת תוכניתו של אחד - העם, שאותה רשם בפרוטוקולים שלו לפני 20 שנה", וזאת "בדבקות במטרה ובמרץ נדירים", והיא מסבירה כי "התוצאות שהשיגה הציונות הודות לשינוי הטקטיקה שלה הן בקצרה: מלחמת העולם הראשונה, הדמורליזציה הכללית, הבולשביזם, נסיונות היהודים לתפוס את השלטון בכל הארצות, החלת תורתם של הבונים החופשיים על כל העולם המדיני והיכולת להשתמש להשגת מטרותיהם בכל האמצעים מבלי להיענש". מדבריה יוצא, כי חסידי אחד - העם חוללו את מהפכת התורכים הצעירים ב- 1908 ואת מלחמת הבלקנים ב- 1912, כל זה כדי לקעקע את השלטון שמנע מן היהודים את ארץ - ישראל.

לסלי פריי מנתחת מאמרים שונים של אחד - העם ושל כמה מחסידיו, כדי להוכיח כי רק הוא היה מסוגל לחבר את הפרוטוקולים, שכן כבר באגודת הסתרים בני משה, שהקים ב- 1889, הניח יסוד לאידיאל היהודי - שלטון על העולם. אליבא דפריי, כל הסודיות של האגודה, בחירתם המדוקדקת של החברים ותקנוניה התמימים כביכול, לא באו אלא להסוות את המטרה השטנית. לחברי בני - משה שיגר אחד - העם את תמצית תורתו שנודעה בשם "פרוג טוקולים" וכדי לרכוש חברים נוספים לאגודתו ולשתף בעשיה את "אליאנס" הפריסאית, אשר גם לה שאיפה להשתלט על העולם, שלח לאירגון זה תרגום צרפתי של הפרוטוקולים שלו וזה נפל לידי סרגיי נילוס, בעל הנוסח הרוסי. הגירסה הצרפתית הוקראה גם בקונגרס הציוני הראשון, כי הרצל ונורדאו לא שמעו עברית.

פריי מתארת במאמרה כיצד השלישה יהדות מזרח אירופה, בהנהגת אחד - העם, את תוכניותיה הלאומניות והרודניות על התנועה הציונית, אגב תיאור השתלשלות עניינים שכל דמיון בינה לבין המציאות הוא מקרי בלבד. ואגב, הרצל זוכה למעין חנינה מאת המחברת, מאחר שהיה אירופי מערבי ולא נסחף אחרי הגל השוביניסטי העכור שהעלה אחד - העם.

המאמר מסיים ואומר כי "במשך המלחמה (הראשונה) ואחרי שהושתת השלום, נשלט כל העולם על ידי כנופית ציונים קנאים אלה", "ממשלות כל העמים אינן אלא כלי משחק בידי הציונים, למשל לויד ג'ורג', וילסון".

את מאמרה של פריי תירגם לרוסית ולגרמנית רוסי אנטישמי ממחנה הלבנים שברח לגרמניה אחרי המהפכה הבולשביקית. בסוף תרגומו הוא מעיר, כי חיפש לצורר פירסום המאמר תצלום של אחד - העם, "מנהיג התנועה הציונית כולה", אבל לשווא. אחד- העם - לדבריו - עזב את אנגליה בלי להניח עקבות אחריו, לאחר שהביטאון הצרפתי חשף את פעילותו.

התרגום הרוסי הופיע ב- 1922 והגרמני – ב- 1923, שניהם כחוברות. אז כבר ישב אחד - העם בארץ - ישראל גלוי לכל (הוא עלה בינואר 1922). אבל כאשר פירסם רוונטלוב את מאמרו, באוגוסט 1921, עדיין התגורר בלונדון, חולה בנפשו ובגופו, ורחוק מאוד מכל פעילות, ואפילו על מכתבים כמעט לא ענה. באותו הזמן ביקשו חוגים יהודיים שונים בגרמניה לתבוע את רוונטלוב לדין על הוצאת דיבה. ההסתדרות הציונית נרתמה למשימה והצליחה להשיג מאחד - העם ייפוי - כוח לעורכי - דין ליצגו במשפט, כי הוא סירב להופיע בו אישית. בדצמבר 1921 הוגשה התביעה ועם הפרקליטים שטיפלו בדבר נמנה גם ד"ר סמי גרונימן, משפטן, סופר ומחזאי (מחבר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר"). ההליכים נמשכו שלוש שנים ובינתיים התעוררו ספקות אם אפשר יהיה להביא לחיוב רוונטלוב בדין, שכן הוא הסתמך במאמרו על פירסום צרפתי, שלא הוגשה נגדו תביעה בצרפת. מלבד זאת נסוגו מן המאבק כל התומכים בתביעה, פרט להסתדרות הציונית, נוכח גלי האנטישמיות שהחלו לגאות בגרמניה מחמת המחסור והאבטלה שלאחר המלחמה.

המשפט החל ב- 27 למרס 1923, אך לכלל גמר הדברים לא הגיעו, כי ב- 19 באפריל אותה שנה לאחר שרוונטלוב הסכים לפרסם את הדברים כי הוא: א) מצטער על שפירסם את המאמר מן הביטאון הצרפתי. ב) הוא נוכח לדעת שאין אמת בדברים ומושך ידיו ממאמרו שלו, שלפיו אחד - העם הוא מחבר "הפרוטוקולים של זקני ציון". ג) הוא מקבל עליו לכסות את כל הוצאות המשפט, בסך 150,000 מארק. ד) הוא יפרסם בעתונות את תנאי הפשרה.

מתברר שרוונטלוב השתכנע שלא יוכל להוכיח את שייכותו של אחד העם ל"פרוטוקולים" ולכן הסכים לפשרה ואילו ההסתדרות הציונית חששה, בוודאי, שמא לא תוכח אשמת הנתבע בשל איזה קוצו של יו"ד משפטי ויש להניח שכמוה כשותפיה בעבר מצאה כי נבון יותר שלא להתבלט באותם ימים טרופים. בכל אופן, בעתון "הארץ" מ- 4 במאי 1923 הופיעו כמה שורות על העניין בכותרת "אחד - העם זוכה במשפט", כאילו היה הוא הנאשם.

ביבליוגרפיה:
כותר: מי חיבר את הפרוטוקולים של זקני ציון?
מחברת: לסקוב, שולמית
תאריך: אוגוסט 1993 , גליון י''ח 6 (110)
שם כתב העת: עת-מול : עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הערות: 1. כתב העת עת-מול יצא בהוצאת אוניברסיטת תל-אביב, המרכז לחקר התפוצות ע"ש גולדשטיין-גורן עד לשנת 1998. החל משנת 1999 ההוצאה לאור הינה יד יצחק בן צבי.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית