שימור אתרים : תרבות או נוסטלגיה

ישראל נזכרה לשמר את עברה באיחור רב, חצי יובל אחרי אירופה המשתקמת מהריסותיה, והכל בגלל תסביך ציוני, מיתוס ההכחשה ומטען סוציאליסטי.

אחת הטעויות האופייניות ליחסו של הציבור הרחב בכלל, ושל מקבלי ההחלטות בפרט, לנושא השימור האדריכלי והעירוני, היא טישטוש הגבולות שבין תרבות לנוסטלגיה. הגעגועים למיבני העבר וההתרפקות על זיכרון העיר שהיתה ואיננה עוד, מצטרפים לתחושת הערגה לימים עברו בהם היינו צעירים ויפים. הלך-הרוח הנוסטלגי, המתקשר לעבר, אין לו ולא כלום עם המגמה שלנו לכבד ולשמר שרידים עירוניים עתיקים, מגמה שבהחלט ניתן להגדירה כ"תרבות".

לא מדובר בניסיון לחזור לימים עברו, אלא להמשיך בצורה נבונה את מפעלם של מעצבי ואדריכלי הדורות שקדמו לנו ולהתייחס באופן ביקורתי ושפוי לפועלם. כלומר, ניתן להרוס חלקים מסויימים, כגון בניין בודד, או אפילו רובע, אשר אין בהם עוד תועלת, ערך תרבותי או היסטורי, ולבנות במקומם תוספות או בניינים חדשים ההולמים את צרכי השעה.

בתמונה: רחוב משוקם בשכונת ימין משה בירושלים

ההכרעה בשאלה מה לשמור ומה להרוס, הינה שיפוט ערכי-תרבותי הכולל מספר היבטים: ארכיטקטורה בלבד, או התייחסות לבניין או לשכונה כמייצגי פיסת של היסטוריה, או כנושאי מטען חינוכי.
מבלי להסתבך בהגדרות של המונח תרבות, ניתן לומר בביטחה כי נשמת אפה של כל תרבות הינה ההמשכיות. ללא אותו חוט שני, המקשר בין הפעולות שנעשו בעבר, המעשים המתרחשים בהווה והמבט המכוון אל העתיד - אין תרבות. חקר מפעלי הבנייה שנעשו בעבר, שהם בעצם, הסביבה הבנויה המקיפה אותנו (אם תרצו, תולדות הארכיטקטורה), הוא היסוד עליו מושתתת התפיסה הרעיונית של שימור אתרים והקו המנחה את פעילות המשמרים.

"המועצה לשימור מיבנים ואתרי התיישבות" נוסדה לפני כעשר שנים, בפיגור של כחצי יובל אחרי אירופה המערבית. באירופה התרחש תהליך אחר: מלחמת העולם השנייה הפכה רבות מעריה הגדולות לעיי חורבות. לכאורה, היתה זו הזדמנות פז ליישם רעיונות אורבניים וארכיטקטוניים מודרניים, אותם בלתי-אפשרי היה לממש לפני כן. למרות זאת, האירופים שבו והיפנו את מבטם לאחור, חזרה אל המסורת, אל אותם יסודות ארכיטקטוניים שהניחו אבות אבותיהם. לנו, הישראלים, יש קשיים רבים בנתיב זה. את הקושי הראשון אני מכנה "התסביך הציוני". במקרים רבים הייתה משמעות התנועה הציונית בבחינת הפניית גב אל המסורת של בית אבא. אך טריקת דלת לעולם אינה נעשית באופן סלקטיבי.

בתמונה: קטע מרחוב נחלת בנימין בתל-אביב שהפך למדרחוב שמור

בנטישת בית אבא השלנו מעלינו, בין היתר, גם ערכי תרבות הנוגעים לסביבה ולארכיטקטורה, ועלינו לפלסטינה בלעדיהם.

לקושי השני אני קורא "השקר הגדול" - המיתוס הקובע כי כשהגענו לארץ, מצאנו אותה ריקה. הפצנו את המיתוס הזה. מאחר ולא ידענו איך להתייחס לערב-רב של סיגנונות הבנייה הצלבנית, הערבית, העותומנית והקולוניאלית-בריטית שנגלו לעינינו.

יש לזכור שעמים אלה היו, וחלקם עדיין, בבחינת אויבים או יריבים פוליטיים. אני חייב להודות שגם כאשר אנחנו מתיימרים להיות בני תרבות, קשה מאוד ליישב את הסתירה בין הכבוד למורשת הארכיטקטונית של אלה שהיו ובנו כאן לפנינו, לבין העוינות הפוליטית. דרושים כוחות נפש ויכולת התעלות לדרגה אנושית גבוהה, כדי לרצות ולשמר את בתיהן היפהפיים של "המושבות הגרמניות" בארץ, אף שידוע כי מרבית תושביהן היו נאצים פעילים.

האחרון ברשימת התירוצים לפיגור בשימור אתרים, הוא "המטען הסוציאליסטי". אמנם הולכים ונעלמים מהעולם אלה שעמדו דום לשירת האינטרנציונל, אך בכל זאת אין מדובר בעבר רחוק מאוד. אינני נאיבי לחשוב שמחבר ההימנון חשב על ארכיטקטורה דווקא, כשכתב "עולם ישן עד היסוד נחריבה..." - אך למילים אלו היתה עוצמה שחרגה בהרבה מכוונת המשורר.

בתמונה: בית ביפו העתיקה, אחד המבנים הרבים ששוקמו ושומרו על-ידי מנדל ועמיתיו

מנקודת מבט תרבותית, אין דבר מגונה יותר מן השאיפה להרוס את העבר עד היסוד.

פעולתו של האדריכל, כפי שכבר הוגדר כאן, היא אותה סלקציה נבונה בין המיבנים הטפלים וחסרי המשמעות בסביבה הפיזית, ובין המיבנים בעלי המטען ההיסטורי והאדריכלי.

ניתן לומר, מבלי להגזים, שכל אדריכל הבונה בתוך ריקמה עירונית קיימת, אמור להפעיל שיקולים של שימור בבואו לשתול בה 'קובייה' חדשה משלו. על כל פנים, כך כולנו מצפים שיעשה. שיתייחס בכבוד הראוי לפועלם של קודמיו וזאת, ללא שום ערגה נוסטלגית אלא כאדריכל בן תרבות.

*האדריכל סעדיה מנדל עלה ארצה כילד מיוגוסלביה. בראשית לימודיו האקדמיים פנה לציור ופיסול, ובהמשך למד גם אדריכלות בפריס, לונדון ובחיפה. השילוב בין אדריכלות ואמנות ניכר גם בפעילותו הציבורית כיו"ר ועדות העוסקות בציור ובפיסול, וכן אלה שנושאיהם אדריכלות. החל משנת 1984 הוא משמש כיו"ר מחוז תל-אביב של "המועצה לשימור מיבנים ואתרים" ולא בכדי - ברשימת עבודותיו בולטים מפעלי שיקום ושימור רבים של בתים ושכונות ברחבי הארץ (שנעשו בשיתוף עם עמיתים שונים): יפו העתיקה, שכונת ימין משה, משכנות שאננים ומבנים שונים בירושלים, פרוייקטים שונים בעכו העתיקה, ועוד.