עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > ציונות > מוסדות ואירגונים
עת-מול : עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל


תקציר
מאמר הדן בתנועת חיבת ציון כתנועה ציונית לאומית. על הביקורת לה זכתה בתקופתה מצד אנשים שביקרו בארץ, (אחד העם בעיקר) ועל הביקורת המאוחרת מצד היסטוריונים. כותב המאמר מציע מבט נוסף על התנועה והשפעתה מעבר לתקופתה.



חיבת ציון : אותו מבט ומבט נוסף
מחבר: יוסף גורני


המיתוס הציוני הראשון ש"נופץ" היה חיבת ציון ובכל זאת זו היתה תנועה שכשלה אבל רעיון שהצליח.

חיבת-ציון נתפסת בתודעה ההיסטורית שלנו הן כתקופה בתולדות הציונות והן כתנועה שקדמה לציונות המדינית של הרצל. אם כי יש מידה גדולה של חפיפה בין שתי הגדרות אלה, הרי ההבדל המועט שביניהן חשוב.

חיבת-ציון כתקופה - בשנים 1897-1881 - כוללת בתוכה את מפעלו של הברון רוטשילד, אשר הציל את מרבית המושבות בארץ-ישראל מהתמוטטות כלכלית ובכך תרם תרומה מכרעת להקמתו של היישוב היהודי החיש בארץ. ואילו מובנה של חיבת-ציון כתנועה מצומצם יותר, ולפיו זוהי תנועה רעיונית אשר ביקשה לממש את ערכיה במעשה. עניינם של דברי אלה הוא בהערכת משמעותה ההיסטורית של חיבת-ציון כתנועה ולא כתקופה, כלומר במנותק ממפעלו של הברון רוטשילד.

כתנועה לא שפר גורלה של חיבת-ציון ולא ניתן לה המקום הראוי לה בתולדותיה של התנועה הציונית. וזאת משום שלא קם לה מנהיג כריזמטי כמו הרצל; לא צמחו מתוכה תנועות-נוער נלהבות וקנאיות והיא לא הצליחה לגייס אמצעים מספיקים לתמיכה במפעל ההתיישבות שלה בארץ-ישראל. אלו היו אולי הסיבות לכך שהיא לא הקימה מתוכה אירגון אשר ימשיך לשאת את המורשת שלה גם אחרי שסיימה את תפקידה.

אמנם אלה הן הערכות היסטוריות הנוצרות ממרחק של זמן. אולם כבר בזמנה, בשנותיה הראשונות ובמשך כל זמן קיומה, קמו על חיבת-ציון מבקרים אשר הצביעו על הניגוד המשווע בין ערכיה המוסריים הלאומיים, או האתוס הקולקטיבי שלה, לבין המציאות למעשה. והללו לא הסתפקו בגילוי הסתירה שבין שני אלה, אלא ביקשו גם לערער את התדמית אשר תנועה זו ביקשה ליצור לעצמה, כלומר להרוס את המיתוס שלה. וכך היתה חיבת-ציון הראשונה מבין התנועות הציוניות אשר המיתוסים שלהן נופצו בידי בני זמנן והבאים אחריהם.


 

אכזבתו של אחד-העם


הראשון, הגדול במנפצי המיתוס של חיבת-ציון, היה אחד-העם, אשר כבר בשנת 1889 קבע: "לא זה הדרך!" הרומנטיקן המופנם והאוטופיסט המתוסכל שבו קרא: "מה גדול הכאב, כאשר בראשית דרכו יכשל ויפול רעיון מלא כוח עלומים, תקות דור הולך ועזרת דור יבוא!" (כל כתבי אחד-העם, עמוד י"א). ואילו כרציונליסט מתוחכם ניתח את המצב החברתי במושבות והוקיע את שיטת התלות בברון רוטשילד הגורמת לניוון מוסרי; הוכיח את הקלקלות בשיטה הכלכלית החקלאית במושבות וגינה את התרבות של רברבנות והתנשאות השלטת בהן. שנתיים לאחר מכן, בתום ביקורו הראשון בארץ, אמר אחד-העם שוב דברים, שהם בבחינת ההרס הגדול והאכזר ביותר של מיתוס חיבת-ציון: "מלא רעיוני עצב, אחר אשר תרתי את הארץ וראיתי מה שראיתי ביפו ובהמושבות, באתי ערב פסח ירושלימה, לשפוך שיחי וכעסי לפני 'העצים והאבנים', שארית מחמדינו מימי קדם". והוא פונה קודם כל אל הכותל ושם מתוסף על מה שראה ביפו ובמושבות, המראה של יהודים דלי פנים ומוזרים המתפללים שם. ושתי החוויות המדכאות הללו העלו אצלו את השאלה: "ארץ כי תחרב, והעם עודנו מלא חיים וכוח - יקומו לה זרובבל, עזרא ונחמיה והעם אחריהם וישובו ויבנוה שנית; אך העם כי יחרב, מי יקום לו ומאין יבוא עזרו?" (כל כתבי אחד העם, עמוד ל').

מכאן ואילך, כל מי שביקר את "חיבת-ציון" והרס את המיתוסים שלה לא עשה אלא וריאציה על דבריו של אחד-העם. יוסף חיים ברנר - הטולסטויאני העברי הזועק - זעם עליה מפני היותה תנועה חדלת מעש, שכל מעשיה מצטמצמים באיסוף תרומות זעומות. ש"י עגנון, החכם האירוני, לעג לעסקניה המסתפקים בדיבורים רמים ורואים ביצחק קומר, האיש הישר הנוסע לארץ-ישראל, תמימות הגובלת בטיפשות. עסקני הציונים בלעמבערג, מספר עגנון, מששמעו מפיו כי הוא נמצא בדרכו לארץ, "תמהים היו עליו שהולך הוא לפלסתינא. מי שהוא ציוני ויש לו מעות נוסע לקונפרנציות, יש לו הרבה נוסע לקונגרס, שעדיין לא היו רגילים לעלות לארץ ישראל, אלא כל שהוא ציוני יושב בעירו ובמקומו ועושה נפשות לציונות". (תמול שלשום, עמוד 16).

ובהמשך הוא מתאר את גוויעתו העצובה של האתוס וצמיחתו הנלעגת של המיתוס ה"חיבת-ציוני". "יש מהם שהפקירו את עולמם בשביל הציונות והיו מוכנים לתת נפשם עליה, אלא שמפני האמצעים שכחו את התכלית, וטעו לחשוב שתכלית הציונות אסיפות, ותכלית אסיפות נאומים, ותכלית נאומים תעמולה, ותכלית תעמולה -: תעמולה. בראשונה היתה להם ארץ ישראל תכלית כל תכלית, משראו שהתכלית רחוקה וקשה והאמצעים קרובים וקלים, החליפו את הרחוק והקשה בקרוב הקל".

בעוד עגנון לועג להווי בתי-הקפה של חיבת-ציון התהלך ברל כצנלסון כנדהם ברחובותיה של פתח-תקווה בביקורו הראשון בה, מייד אחרי עלותו: "לעינינו נגלה הרחוב הראשון בפתח-תקוה. הודהמנו למראה המותרות. חצרות מכוסות ירק נוי... דירות עשירות ומטופחות"; אבל, לדעתו, "אין זו היציבות והאמידות של האיכר בשרונה. זהו ברק-הנוי של בעל האחוזה או של הסוחר שלבו הולך שבי אחרי חיי בעל האחוזה". (כתבים א', עמודים וי-ז').

כעבור שנים רבות, בן אותה העליה, שלמה צמח, העלה על הכתב באורח ציורי את פגישתו הנרעשת עם איכרי ראשון-לציון, כאשר נסתבר לו בערב הראשון לבואו למושבה זו כי מרבית בעלי-הבתים בה תומכים ברעיון אוגנדה.

בעקבות מבקרים בלתי-אמצעיים אלה באו ההיסטוריונים. וקודם כל ההיסטוריונים של תנועת העבודה, אשר בעקבות אחד-העם ביקרו את משטר האפוטרופסות במושבות, ותיארו כיצד חברה של איכרים חלוצים בני העליה הראשונה היתה, עקב התאווה החומרנית, לציבור נכנע לשיטה ומתרפס לפני הפקידות האנטי-ציונית של הברון.

גם ההיסטוריונים אשר צמחו בבתי-האולפנא האקדמיים ואשר הוכיחו, ובצדק, את מעשיו החיוביים של הברון והעריכו בחיוב את שיטת הניהול המקצועי של האדמיניסטרציה שלו, בעצם המעיטו את דמותה של "חיבת-ציון" , כתנועה ושל חובבי-ציון המגשימים את תורתה. ואף אלה אשר כתבו היסטוריה כוללת של התקופה העמידו את מנהיגיה בצלו של תיאודור הרצל.




 

על מה הוכתה חיבת-ציון?


על מה הוכתה חיבת-ציון ומדוע? על שהאתוס שלה לא עמד במבחן המציאות; על שסיסמת ה"אוטואמנציפציה". כערך מוסרי וכמרד נגד המציאות, היתה לתלות באפוטרופסות ולכניעה לה; על שהרומנטיקה של החזרה לטבע היתה למסחר; על שחיי הפשטות והעבודה של האיכר היו לרדיפה אחרי תאוות הממון ומותרות החיים; על שהפרודוקטיביזציה כדרך לתחיה לאומית היתה לאורח חיים "בועזי"; על שבמקום ההגשמה האישית, העליה למולדת ההיסטורית, באה הפטפטנות הציונית; על שהתחיה הרוחנית טבעה בהמולת הכנסים והוועידות הציוניות.

לפני עשרים שנה החלה שולמית לסקוב במפעל הוצאה לאור מחודש ומורחב של הכתבים לתולדות חיבת-ציון ויישוב ארץ-ישראל שאותם החל לערוך אלתר דרויאנוב לפני 75 שנה וכעבור 13 שנה הוציא את הכרך השלישי שלהם. בימים אלו נסתיימה מלאכת העריכה החדשה של שולמית לסקוב והפעם הוציאה במהדורה החדשה שבעה כרכים. מפעלה הגדול של שולמית לסקוב, ומקורות אחרים, מאפשרים להעריך את משמעותה ההיסטורית של חיבת ציון מזווית ראיה אחרת. איני מתכוון לראיה שונה, אלא לראיה נוספת. שהרי איני כופר בדברי בני הדורות הקודמים שהובאו לעיל וגם אני, "החוטא" ביראת כבוד כלפי העבר ונוטה להבין את חולשותיו, ולסלוח להן - יכול להוסיף כהנה וכהנה לניפוץ המיתוס שלו.

ומלים אחדות על היחס הדיאלקטי בין האתוס למיתוס ומשמעותם בהיסטוריה, בייחוד בקרב תנועות ההגשמה. לדעתי, ככל שהאתוס נעלה יותר בערכיו המוסריים, כן נעשה המיתוס שלו מוגזם יותר. וזאת משום שאתוסים קשים ואף בלתי אפשריים להגשמה שלמה בפעולה ההיסטורית, ולכן הם זקוקים למיתוסים היוצרים סביבם מעטפת של אגדת גבורה מוגזמת ואף שקרית לא מעט, ובכך משתמר המעט אשר נותר מהם. והמעט הזה הוא אשר נותן לחברה את כוח היחדיו, שבלעדיו לא ייתכן שום מעשה היסטורי. על כן, עם כל זה שההיסטוריונים חייבים לגלות את האמת, אני חרד מפני הניפוץ המוחלט של המיתוס, שאחריו לא נותר דבר מאותה אמת, שרק בכוחה להעניק את עוצמת הלכידות לחברה, שהרי שום תנועה אינה יכולה לפעול בלי האתוסים-המיתיים שלה.

על כן, בבואי להגדיר את משמעותה ההיסטורית של חיבת-ציון אני אומר, כי זו היתה תנועה שכשלה ורעיון שהצליח. ההצלחה של התנועה התבטאה באתוס שלה בראשית דרכה, ובעקרונות הרעיוניים שהשפיעו על אלה הבאים זמן רב לאחר שהיא חדלה להתקיים כתנועה חברתית ולאומית.




 

תנועה לאומית למפעל הגשמה


האתוס האמיתי והממשי של חיבת-ציון הוא קודם כל בראשוניותה, הן כתנועה לאומית והן כמפעל של הגשמה.
כתנועה לאומית היא העמידה במרכז ההוויה היהודית את הרעיון של הצורך בהגדרה עצמית במולדת ההיסטורית. למרות היותה תנועת מיעוט ועל אף שמתנגדיה היו רבים וחזקים ממנה, היא הניחה את היסוד לציונות, שהיתה לזכר לאומי מרכזי בעם היהודי. מעבר לכך, היה האתוס של ראשוני המתיישבים, האנשים הפשוטים והתמימים, שרק אנשים כמוהם, אולי, מסוגלים למעשה ראשוני מעין זה, אשר גבורתו העממית עולה גם מדפי שבעת הכתבים לתולדות חיבת-ציון, ועליהם דיבר כעבור דור, אחד ממבקריהם התקיפים ביותר, ברל כצנלסון, בדברים שנשא לציון חצי יובלה של העליה השניה. הוא ציין כי לעליה השניה, עלייתו שלו, "קדמו... גבורים גדולים - הבילויים, אנשי זכרון-יעקב, ראשון-לציון, פתח-תקוה, אנשי יסוד המעלה, אנשי ראש-פינה - אשר אין לנו, מבחינת הגבורה האישית, להשתוות אליהם". (ספר העליה השניה, עמ' 11).

את ייחודה ותרומתה ההיסטורית של העליה השניה ראה הוא קודם כל בהיותה גשר בין העליה הראשונה לעליה השלישית. כלומר, נוסף להילת הגבורה שהעניק לראשוני המתיישבים, הוא עמד גם על הרצף המקיים את ההמשכיות בין הראשונים לאחרונים.

דברים אלה מביאים אותי לעמוד על השפעתה של חיבת ציון מעבר לתקופתה. ואני בא לטעון כי העליה השניה היתה למעשה ולהלכה המשכה של חיבת-ציון, אף-על-פי שבתודעת עצמה היא הצטיירה כיריבתה במובן הרעיוני והמעשי. מעבר לוויכוח המר בין העליה השניה לבין אחד העם, אשר הטיל ספק בניסיון ליצור ציבור פועלים חקלאיים עבריים במולדת, ומעבר למאבק הקשה עם איכרי המושבות על העבודה העברית - מימשה העליה השניה את עיקרי רעיונותיה של חיבת-ציון. היא המשיכה את הספונטניות ההרפתקנית של היחידים המעטים; היא הפכה את הפרודוקטיביזציה לעיקרון רעיוני; היא המשיכה את הנהיה הרומנטית של החזרה אל הטבע והאדמה והיא חלמה להקים חברת מופת כפי שרצו מייסדי המושבות הראשונות.

כלומר, העליה השניה, ובעקבותיה העליה השלישית ותנועות הנוער של שנות השלושים והארבעים, המשיכו לטוות את החוט האוטופי, שתחילתו באחד-העם, משה לילינבלום ומנסחי התקנונים של המושבות הראשונות. ואוטופיה זו, שלא היתה מחוץ למציאות אלא התקיימה כחלק בלתי נפרד של ה"כאן ועכשיו", בלעדיה אי-אפשר, לדעתי, להבין את הצלחתה המדהימה של התנועה הציונית.

מאוטופיה זו נבעה גם התפיסה הלא-קטסטרופלית של הציונות, שבה החזיקה חיבת-ציון, בניגוד לדעתו של הרצל, ובה דגלה תנועת העבודה עד ראשית שנות השלושים, כאשר העם היהודי נקלע למצב של חירום לאומי. לפי תפיסה זו, הציונות משמעה תהליך היסטורי ממושך של שיבת העם אל ארצו ההיסטורית לשם בניין מחדש של חייו הלאומיים והקמת מרכז איכותי לעם היהודי המפוזר בעולם.

השקפה זו, שאחד-העם מעניק לה את הביטוי החד והבהיר ביותר, השפיעה על חיים וייצמן, מנהיגה המדיני של התנועה הציונית. והיא, לדעתי, קירבה אותו במובן הרעיוני והנפשי אל תנועת העבודה, בייחוד אל החלקים החלוציים שבה. מבחינה זו, האבן הראשונה למסד של מדינת ישראל הונחה על-ידי מייסדי המושבות, והאבנים האחרות נוספו על-ידי ההתיישבות של תנועת העבודה בארבעת העשורים שאחרי תום התקופה של חיבת-ציון.

לפיכך, בהכרה או בהיסח הדעת נישא האתוס של חיבת ציון על-ידי המערכת החינוכית המאורגנת של תנועת העבודה. אמנם מפני החשבון ההיסטורי שבין העליה השניה לראשונה, שאין להמעיט בחומרתו, עוטר אתוס זה בהילה מיתית של ה"בילויים", אולם, ביסודו של דבר, היה זה האתוס הבראשיתי של חיבת-ציון.

ולי נראה כי לעם היהודי בימינו, המפוצל בארצות רבות והמעורה בתרבויות שונות, המחולק בין היושבים בתפוצה היהודית לבין החיים במדינה היהודית, העם הזה, ש"נגאל" ממצוקותיו הלוחצות המיידיות, זקוק, אם רצונו לקיים את ישותו הלאומית-העולמית, להולדת "חיבת-ציון" חדשה. זו אשר תפתח, באמצעות החינוך, את תחושותיו האתניות לתודעה הלאומית; זו אשר תטפח את הקשרים בין חלקיו בתפוצות על-ידי התקשרות אל המרכז הלאומי בישראל באמצעות עליה מתונה והדרגתית של המעטים אליו. בכך תתממש בהווה ובעתיד המורשת התשובה של חיבת-ציון הראשונית: המרד במציאות, אשר מפתחת בתוכה עתה, בעוצמה ובקצב הולכים וגוברים, מגמות של פירוד בין חלקי העם - כפי שהזהיר מפניהם אחד-העם לפני כמאה שנה.

ביבליוגרפיה:
כותר: חיבת ציון : אותו מבט ומבט נוסף
מחבר: גורני, יוסף
תאריך: יוני 1993 , גליון י''ח 5 (109)
שם כתב העת: עת-מול : עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הערות: 1. כתב העת עת-מול יצא בהוצאת אוניברסיטת תל-אביב, המרכז לחקר התפוצות ע"ש גולדשטיין-גורן עד לשנת 1998. החל משנת 1999 ההוצאה לאור הינה יד יצחק בן צבי.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית