האלילות

מלחמתו של המקרא באמונה האלילית

"לא תעשה כן לה' אלוהיך כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלוהיהם, כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלוהיהם" - דברים יב, 31.

מלחמתו המרכזית של המקרא היא נגד האלילות על כל גילוייה. האלילות נתפסת מ'תועבת ה' אשר שנא" (דב' יב, 31). על סף הכניסה לארץ המחוקק דורש הכחדה טוטאלית של כל הפולחן האלילי הכנעני, דבר המשתקף בדיווחים החוזרים בדברים ובשימוש התקיף בבטויי ההרס המוזכרים: "אבד האבדון, ונתצתם את מזבחותם, ושברתם את מצבתם, ואשריהם תשרפון באש, ופסלי אלהיהם תגדעון" (יב, 2-3).

הכחדה, אובדן והשמדה צפויים לעם ישראל, במידה ויתפתה גם הוא ללכת אחרי אלוהים אחרים. גם כאן העונש הוא כמעט מוחלט - הרס, מוות וכמעט כליון. ברמה האישית-קבוצתית זהו עונשו של נביא שקר, מסית ומדיח ועיר הנדחת (דברים יג). וברמה הלאומית, העונש הוא: חורבן והגלייה (דברים כט, 5 ו-28).

ניתן, אם כן, לומר שקיומו של העם כולו על אדמתו מותנה בהתרחקות גמורה מכל רמז לפולחן אלילי.

מה מאיים כל כך באמונה האלילית? מהם כוחות ההרס העצומים הטמונים בה?

מה מאיים באמונה האלילית?

המבקש לעמוד על מהות האלילות מתוך דברי הנביאים, יתקשה בפיצוח התעלומה. הספרות הנבואית עשירה בתיאורי לעג ואירוניה לטפשותם ולהבלותם של עושי הפסל הטורחים במלאכתם, המשתפים אומנים רבים, וחומרים מגוונים כדי "להכין פסל לא ימוט' (יש' מ, 20 וכן יש' מד, 6-20, ועוד).

הפולחן המשתקף בספרות זו מוצג באופן כה נלעג עד כי מתקשים אנו להבין את עוצמתו והשפעתו ההרסנית על מקיימיו. על פי הגישה המקראית, הגיעה האלילות לשיאה בכנען. הדבר מתבטא בשריפת הבנים והבנות באש (דב' יב, 31). כדי לרצות את האל ולשלוט בתנאי הקיום, מוכן האדם להקריב אף את היקר לו מכל(1).

כיוונה המוסרי של האלילות הכנענית מתבטא גם במציאות הקדשות. הקדשות מבטאות את ההשקפה האלילית שהמתרחש במציאות יכול להביא להתרחשות דומה בעולם האלים. זוהי פעולה סמפתטית: הזיווג המיני במקדש יש בו כדי לגרום לזיווג בעולמות העליונים ולהורדת השפע לעולם. זהו האמצעי להביא פוריות לעולם. יתכן והתלות הקיומית בגרמי השמיים היא שגרמה לאדם האלילי בכנען לעשות כל שביכולתו כדי להוריד את הפוריות לעולם(2).

כדי להבין עוד יותר את מהות האלילות עלינו להרחיב המבט ולפרוש את היריעה הרבה מעבר למשתקף במקרא. לשם כך יש להיעזר במחקרים משווים ובחומר חוץ מקראי שמעמיד לרשותנו המחקר, ולראות אם התמונה המתקבלת אכן עולה בקנה אחד עם זו המשתקפת במקרא.

האדם הקדמון מול כוחות הטבע

כדי לעמוד על שורשיה הקיומיים של האמונה האלילית, עלינו ללכת אחורה בזמן ולהתחקות אחר עולמו של האדם הקדמון ואופן תפיסתו את מציאות חייו. האדם חי "מתוך התנסות בעוצמה ובכוחות הטבע כפי שנתקל בהם במלחמת הקיום. הפוליתאיסט[=המאמין בריבוי אלים] ראה את בעיית חייו לעומת כוחות הטבע, שלא יכול לשלוט בהם אך היה תלוי בהם לחלוטין. אותו כוח נורא-הוד של סופת רעמים אדירה, הדר מרחבי השמים ומעמקיהם, זוהרם המסתורי של הירח והכוכבים, ברכת החום הנפלאה של השמש, פריון פלאים זה של האדמה, מציאות האימה של המוות - כל אלה ורבים כמותם עוררו בו רגשי יראה ופליאה. הוא לא הבחין בין המציאות ובין הכוח אשר בה או מאחוריה. בסער ראה את אלהי הסער. הטבע הוא חי וכוחותיו מובחנים ככוחות אישיים, משום שהאדם נתנסה בהן במישרין. אין במציאות חפץ דומם ללא רוח חיים. האדם חי בעולם של טבע אישי, מתפעם, מלכות האלים הקדושים. הוא לכוד בפעולת-גומלין של כוחות אדירים, שעליו לשלב בהם את חייו. הם ידועים לו משום שנתנסה בהם, לא בתור עצמים אלא בתור אישים, שעוצמתם גדולה משלו עד כדי כך שהוא נאלץ לסגוד להם ולעבדם"(3).

תמונת עולמו של האדם הייתה, אם כן, סוערת ומפוצלת, "כמו שהטבע לא תמיד רוגע ומסודר, כך גם מלכות האלים, רבים מהם, כאיתני הטבע אשר גילמו, צפנו באישיותם נבכים נעלמים, כוחות שהיו עלולים לגרום כל מיני עוולות וטרגדיות. הם היו רודפי צדק, ממושטרים והרסניים בעת ובעונה אחת"(4).

העולם, אם כן, מאיים על האדם בכוחותיו הסותרים וההרסניים. הד מסוים להרגשותיו של אדם זה, נוכל למצוא במזמור שלפנינו:
מה זאת זמם...?
מה יש את לב אב?
מה יש את רוח אנליל הנקדשה?
מה זאת זמם מדי ברוחו הנקדשה?
רשת פרש: זו רשת אויב.
מוקש טמן: זה מוקש אויב.
עכר המים, ויצא לדוג דגים,
רשתו הטיל, ויצא להרג צפרים(5).

החוויה הבסיסית היא אם כן חוויה תמידית של הימצאות ברשת אויב שטומן האל לאדם. זהו עולם חסר פשר (אנליל שבכל ימות השנה הוא משען היקום, ערב לסדר מפני התוהו ובוהו, לפתע, ובאורח שאין לחזותו מראש, מתפרצת הפראות החבויה שבתוכו).

האדם חווה את חייו באופן מאיים ונורא: מכל עבר ומכל פינה אורבים לאדם מוקשים המאיימים עליו. אין ביכולתו לעמוד על טיבם ומשמעותם. זהו עולם קשה ובלתי נסבל.

כדי להתגבר על מצוקה זו מאמין האדם האלילי שביכולתו להשפיע על הכוחות האימתניים הללו באמצעות הכישוף, המגיה, הקסמים והקורבנות(6).

הוא מנסה להשפיע על האלים ולהתערב בדרך פעולתם כדי להיטיב עם עצמו ולהיחלץ מהתחושה המעיקה של הימצאות ברשת.

מדוע המקרא שולל גישות אלה?

המקרא שולל מכל וכל פתרונות אלה. מדוע?

שבייד(7) סובר שפתרונות אלה מבטאים את מאמצי האדם האלילי לשלוט על תנאי הקיום, להינצל מחרדת העתיד, לא להסתפק במה שהטבע נותן, אלא לאלץ אילוץ מגי את האלים המייצגים את כוחות הטבע לפעול לטובתו. המגמה היא, אם כן, לשלוט בתנאי הקיום, או לפחות להטותם לטובת האדם, הסובר שבידיו סודות (כשפים) המאפשרים לו להניע את האל לטובתו. בצורה זו האדם בעצם מקיים את האל ושולט בו.

השאיפה לשליטה מוחלטת בטבע נתפסת על ידי המקרא כהרת אסון: ככל שהתרבות האנושית מתפתחת גדלות גם הדרישות של האדם לשליטה ולביטחון. החרדה מהעתיד לא מתבטלת, להיפך, היא מתחזקת, האדם רוצה לצבור לעצמו יותר ויותר כוח. כך הוא עשוי להביא אסון עליו, על חבריו, ועל האנושות בכללותה. המקרא שולל את העמדת האדם כשולט ואת רצונו המוחלט להבטחת קיומו בכל תנאי ומחיר (כך למשל, בסיפור מגדל בבל בבראשית יא, ו-9 ובנבואות ישעיה על הגאווה בפרקים ב' ו- יד).

חוויית עולמו של המונותיאיסט [= המאמין באל אחד] שונה: הוא נותן תשובות אחרות לשאלות היסוד שהציג הפוליתאיסט: במקום תמונה של הרבה אלים, שכל אל מהווה כוח בעל מהות אופיינית הקשורה בטבע, הוא תופס את התופעות כטבעיות כשהאל מצוי מעליהן - זהו אל "קונה (=בורא) שמיים וארץ". כך, מתרחב מיד המבט. במקום פיצול יש ריכוז של כל הכוחות לישות כוללנית מופשטת המצויה מעבר לעולם! בנוסף לכך המפתח ל"חיים טובים" בתפיסה המונותיאיסטית הנבואית, אינו נעוץ בסדרת מעשים טכניים של קורבן, מגיה וקסם אלא בראש ובראשונה בעשייה מוסרית. הבורא אינו עוד כוח שרירותי אלא ישות אחת שמגמתה היא השלטת הצדק והמוסר.

אלוהים קבע מרצונו החופשי ומהיותו כל יכול את תורת הגמול. אולם אפילו התנהגותו המוסרית של האדם לא תוכל לאלץ את האל לגמול לו לפי ציפיותיו.

בתפיסה האלילית, לעומת זאת, האדם מנסה לאלץ את האל לפעול לטובתו באמצעות מגיה וכשפים. בתפיסה המונותיאיסטית, האל הוא כל יכול ואינו נתון לשליטת האדם.

כפיפות הכוח לצדק בדמות האל היא הנותנת סדר ומשמעות לחיי האדם בעולם. במונותיאיזם [=באמונה באל אחד] יש מערכת מוסרית אחת הנובעת מאל אחד, מערכת מחייבת ומוסכמת(8).

בין ארץ מצרים לארץ כנען

האבחנה שעושה המקרא בין ארץ מצריים לארץ כנען, שבדברים י"א 10-12, מדגימה את השוני שבין שתי ההשקפות:
ארץ מצרים היא ארץ נהר ומימיה מובטחים לה באמצעות הנילוס; שיטת ההשקיה הקדומה באזור רווי מים, הייתה כזו שאדם יכול היה לדחוק ברגליו אבן או גבשושית שסכרה את תעלת המים, ומימי הנילוס היו זורמים לחלקותיו.

ארץ כנען לעומת זאת, היא ארץ הרים "ארץ אשר ה' אלוהיך דורש אותה תמיד". זוהי ארץ הזקוקה למי גשמים, ואלה אינם תמיד בנמצא.

לדעת הכתוב ירידת הגשמים מותנית בקיום מצוות ה': "אם שמוע תשמעו אל מצוותי… ונתתי מטר ארצכם בעיתו..." [14].

עצירת גשמים תבוא בעקבות נטישת דרכו [16-17].

יש לציין כי השאיפה לכיבוש העולם ולשליטה בטבע היא שאיפה אנושית מובנת, זוהי גם משימתו של האדם הראשון (בראשית א), זוהי משימתה של האנושות במשך שנות קיומה והתפתחותה התרבותית. שאיפה זו לגיטימית אם האדם יהיה מודע למגבלותיו.

עם כל זאת, עלינו לציין שהאיסור לעבוד אלילים חל בחלק ממקורות המקרא על עם ישראל בלבד. הגויים אינם חייבים לבער האלילות מתוכם. יתר על כן, נראה שהאל נתן לעמים האחרים את צבא השמיים ששימש להם כפולחן:
דברים ד, 19: "ופן תשא עיניך השמיימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמיים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם אשר חלק ה' אלוהיך אותם לכל העמים תחת כל השמיים".

העמים מורשים אם כן לעבוד את אלוהיהם - הם חייבים לתת את הדין על חטאים מוסריים בלבד. כל אדם באשר הוא אדם חייב להתנהג על-פי אמות מידה מוסריות ולכן העמים עומדים למשפט האל כפי שהדבר מוצג בסיפור המבול; בתיאור חטאי העמים בעמוס א-ב, 3; בדרישה מאנשי נינווה להטיב מעשיהם בספר יונה (א, 2) ועוד.

מה מייחד את האמונה הכנענית?

לעומת זאת, עם ישראל כעם נבחר, נושא יעוד הדורש ממנו להתרחק התרחקות גמורה מהאלילות(9). במיוחד מודגשת סלידתו של המקרא מהפולחן הכנעני. הדבר מתבטא בבטויי ההשמדה הנוקבים המופנים כלפיו בפרקנו. מדוע, מה ייחודו של פולחן זה?

אולברייט מסביר שהאלילות הכנענית המשתקפת בממצאים ספרותיים ארכיאולוגיים, הייתה במיוחד גסה ונופלת מהאלילות שהייתה מקובלת בארצות רבות אחרות: לאלות הפריון היה ערך גדול יותר בעיני הכנענים מאשר אצל עמי קדם האחרים: את האלות הכנעניות, עשתורת וענת, היו מציירים ומפסלים תמיד בעירום תוך הדגשת משולש הערווה(10), וזאת בניגוד לאלות המצריות המופיעות בלבוש צנוע.

תכונה נוספת המציינת את אלות כנען היא פראותן: ענת מתוארת כמשתוקקת במיוחד לדם: היא משמידה טף, אדם וזקן ומתבוססת עד צווארה בדמיהם.

החיות החביבות עליה היו האריה בשל אכזריותו והנחש והיונה בשל פוריותם(11). הפולחן האלילי, במיוחד הכנעני, נתפס אם כן כמושחת וכמתועב בפני עצמו(12) ולכן המקרא מביע את התנגדותו העזה כלפיו.

הערות
הכותרות הן תוספת שלנו.
1. מלך מואב מקריב אה בנו כדי להינצל מפורענות המלחמה מל"ב ג, 26-27.
2. הד לנסיונות נואשים כאלה ניתן לראות במעמד על הכרמל במל"א יח.
3. מתוך א. ר"ט, המקרא לעומת סביבתו, 1978, עמ' 16.
4. שם, עמ' 17.
ע 4>5. פינקפורט, ה. וילסון ג.א. יעקובסון ת., לפני היות הפילוסופיה, ת"א, תשכ"ח, עמ' 145.
6. פ. ארצי, "כשפים", א.מ. כרך ד', עמ' 348.
7. שבייד א., ספר מחזור הזמנים, עמ' 145-146.
8. זוהי אולי אחת הסיבות לאי שלמותה של תורת הגמול המקראית. לו היתה מערכת השכר והעונש מערכת שתמיד פועלת, היה בה צד אלילי: האדם בעשייתו המוסרית, קובע כביכול את גורלו. מכריח את האח לגמול לו על מעשיו. כך "הבקיעים" שבשיטה משאירים את האל חופשי ואוטונומי (ראה בהרחבה וייס, "הסיפור על ראשיתו של איוב". מקראות ככוונתם, י-ם תשמ"ח עמ' 335-390).
9. ראה עמוס ג, 2.
10. ראה ציור בנספח כב'.
11. אולברייט, מתק' האבן עד נצרות, עמ' 137-140.
12. ראה דב' ט, 4-5: 'כי ברשעת הגויים האלה ה' אלוהיך מורישם מפניך'.