"אמנות הזמן" בסיפור המקראי

הסיפור הוא אמנות של שימוש בזמן. בפרק זה נראה אילו דרכים לשימוש בזמן העדיפו כותבי סיפורים במקרא.

בחיבורו לאוקין (1983), או בשמו הנרדף על גבולי הציור והשירה, הבחין לראשונה גוטהולד אפרים לסינג, החוקר הגרמני בן המאה השמונה-עשרה (1729-1781), בין שני סוגים של אמנויות: אמנויות החלל ואמנויות הזמן. אמנויות החלל, שבהן הוא כלל את הציור והפיסול, שהן האמנויות הפלסטיות, מתייחסות לגופים המייצגים רגע מסוים של הקיום ונתפסים על ידי הקולט במהירות גדולה. ואילו אמנויות הזמן, שהן השירה, ואפשר כמובן לכלול בהן את הסיפור והמוזיקה, דורשות מן הקורא או מן המאזין זמן רב לצורך קליטתן. כמו כן, הן אינן מייצגות "רגע סוגסטיבי", בלשונו של לסינג, "רגע אחד ויחיד של העלילה, שממנו ניתן להבין את מה הקודם לו ומה שבא אחריו" (עמ' 101), אלא תהליכים נמשכים הבאים לכלל ביטוי באמצעות הלשון, ושקליטתם נמשכת לאורך זמן, או כדברי לסינג:
"מה שהעין מקיפה במבט אחד, הוא [הסופר] מונה לפנינו באיטיות ניכרת, ותכופות קורה שבהגיענו לסוף התאור כבר שכחנו את ראשיתו [...] לגבי העין [הוא כותב] החלקים, שהיא התבוננה בהם, הם תמיד נוכחים והיא מסוגלת לעבור עליהם שוב ושוב, ואילו לגבי האוזן אבדו החלקים אלא אם כן נחרתו בזכרון" (שם, עמ' 109).
לסינג העמידנו על העובדה שגורמים ומוסכמות של זמן פועלים ביתר אפקטיביות במה שהוא מכנה "אמנויות הזמן", שהן השירה, הספרות והמוזיקה. כיום הגדרות אלו שוכללו והותאמו לאמנות העכשווית, שבה לעתים קרובות הפרדה זו כבר אינה מוחלטת כל כך, אבל העיקרון היסודי שאותו הציג לסינג עדיין תקף.

לאור דברים אלו, אין תֵמַה אפוא שבפתיחת הפרק החמישי של ספרו העיצוב האמנותי של הסיפור במקרא (1979, עמ' 151), קובע בר-אפרת:
"בלי הזמן – אין לסיפור קיום. זיקתו של הסיפור לזמן כפולה היא: הסיפור מתרקם בתוך הזמן, והזמן מתרקם בתוך הסיפור. הסיפור נזקק לזמן שמחוצה לו כדי לפרוש את עצמו, שלב אחרי שלב, לפני הקורא [...] והסיפור נזקק לזמן פנימי, כיוון שהדמויות קיימות ופועלות בזמן, והמאורעות שמסופר עליהם מתרחשים בזמן."
במילים אחרות וכדברי בר-אפרת קריאת סיפור אורכת זמן. קריאה איננה התבוננו חד-פעמית המקיפה בהרף עין את כל היצירה או לפחות את מרביתה; משום אופיה של הלשון, קריאת סיפור היא תהליך שבו יש לצרף מילה למילה משפט למשפט, פסקה לפסקה וכן הלאה. תהליך זה דורש זמן, ואותו מכנים זמן סיפר: הזמן הנדרש לספר את הסיפור, או משך זמן הקריאה. זמן זה קיים מחוץ לסיפור, שותפים לו הקוראים, והוא ניתן למדידה על ידם. כך למשל, קריאת סיפור קצר בן שלושה עמודים תארך כמה דקות, ואילו קריאת ספר בן מאתיים עמודים תארך שעות אחדות.

אספקט נוסף של הזמן הוא הזמן הפנימי של הסיפור, שמקובל לכנותו זמן מסופר: הזמן שעליו מספרים ושבמסגרתו פועלות הדמויות. זמן זה נתון לשליטתו הבלבדית של המחבר; המחבר קובע לאילו תקופות בחייו של הגיבור להתייחס, במה להאריך ובמה לקצר, מה להקדים ומה לאחר. הכרעותיו נשקלות בהתאם לצרכיו המגמתיים והרֵטוריים, כדברי בר-אפרת (עמ' 152):
"עיצוב הזמן בסיפור לא יהיה מקרי או שרירותי, אלא הוא יהיה פונקציונלי ויתרום תרומה ממשית, תוך תיאום ושיתוף עם היסודות האחרים, למגמת הסיפור השלם על תופעותיו, משמעויותיו וערכיו."
נמצא כי השימוש בזמן מעסיק את הכותב לאורך כל תהליך הכתיבה, ולגבי דידנו הקוראים, המעקב אחר הזמן הוא אחד האמצעים להבנת היצירה.

זמן הסיפר והזמן המסופר

זמן הסיפר של סיפור במקרא הוא קצר מאוד, משום שכל היקפו של סיפור מקראי ממוצע הוא בין עשרים לשלושים פסוקים.* עובדה זו מחייבת את הכותב לתמרן באפקטיביות רבה בכל הקשור לזמן המסופר, שהרי לפעמים סיפור קצר אחד מתאר תקופה בת שנים רבות. כך למשל, סיפור יהודה ותמר (בראשית לח), המשתרע על פני שלושים פסוקים, מתעד תקופה בת עשרות שנים, למן נישואי יהודה לבת-שוע ועד לידת ילדיו פרץ וזרח, שלמעשה יכלו להיות נכדיו, מתמר כלתו. על מחבר סיפור זה היה אפוא לתמרן בין זמן הסיפר לבין זמן המסופר ולהכריע כמה זמן סיפר יקדיש לתיאור הנסיבות שבגינן הפכה תמר עגונה, כמה זמן סיפר יקדיש למפגש בין תמר לבין יהודה, מפגש שבעקבותיו היא הרתה, כמה זמן סיפר יקדיש לנסיבות שבעקבותיהן מוכן היה יהודה להודות שתמר כלתו צדקה ממנו, וכדומה.

הכרעות אלה, הנוגעות לזמן הסיפר ולזמן המסופר, הן קשות ביותר בסיפור המקראי, וזאת מאחר שהסיפור המקראי אינו רק קצר, אלא הוא מהווה אף חלק מרצף היסטורי הסוקר תקופת זמן בת אלפי שנים, למן הבריאה ועד חורבן הבית הראשון. מי שמלכתחילה נוטל על עצמו להתמודד עם תקופת זמן כה ארוכה של אלפי שנים מודע לצורך הנכפה עליו לפסוח על חלק מן התקופות או להקדיש להן זמן סיפר מינימלי. יתר על כן, עליו לפתח טכניקות של קיצור על מנת שאלה תסייענה לו לכסות בזמן סיפר קצר תקופה שמתעדת פרק זמן ארוך (שנים ואפילו דורות) בעולם המסופר.

ואמנם בספרות המקרא התפתחו טכניקות שונות של קיצור, ואזכיר שלוש מהן:
‏א. שימוש ברשימות: בפתיחת ספר שופטים מעוניין העורך לקצר בתיאור כיבושי השבטים והתנחלותם (שופטים א). לשם כך הוא משתמש ברשימת הורשה ואי-הורשה, ואותה הוא ממיין לפי שבטים ואזורים: בתחילה הוא מדווח על כיבושי יהודה, וכיבושים אלה משמשים קריטריון לצורך השוואה לכיבושי שבטי הצפון. בעל ספר דברי הימים, שהכיר טכניקה זו ממקורותיו, משתמש בה כדי לסקור בקיצור נמרץ את כל ההיסטוריה האנושית, למן האדם הראשון ועד סוף ימי שאול, ובאמצעות טכניקה זו הוא יכול לפתוח את סיפורו במות שאול ובאזכור הסבת המלוכה משאול לדוד.
‏ב. שימוש בניסוחים שמשתמע מהם כי חלף זמן רב: הכותב שעיצב את הפתיחה לספר שמות היה מעוניין להבהיר לקוראיו שחלפו דורות בין מות יוסף וכל הדור ההוא (שמות א 6) לבין הופעת המלך המצרי החדש, שלא ידע את יוסף (שם, פס' 8). לשם כך הוא משלב את פסוק 7 המורכב משורה של פעלים, שבהצטרפותם ובמשתמע מסדר הופעתם מעבירים לקורא את התחושה שחלף זמן רב ביותר של עשרות ומאות שנים: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאֹד מאֹד ותמלא הארץ אֹתם". דוגמה נוספת: הצירוף "ויגדל משה" (שמות ב11) מסכם את כל התקופה שבין מציאת התיבה על ידי בת פרעה ונערותיה לבין יציאת משה אל אֶחָיו.
‏ג. שימוש בנתוני זמן ספציפיים: יש שהסופר מציין במדויק מהו פרק הזמן שחלף. כך למשל מסתיים סיפור אהוד בן גרא בהודעה: "ותשקֹט הארץ שמונים שנה" (שופטים ג 30ב). יש שהופעת נתוני הזמן הספציפיים משרתת אף צרכים מורכבים יותר. כך למשל במהלך סיפור ירושת הכיסא (שמואל ב ט-כ; מלכים א א-ב) הקורא מקבל את המידע הבא: אמנון נרצח בידי אבשלום לפחות שנתיים לאחר אונס תמר: "ויהי לשנתים ימים [...] ויקרא אבשלום לכל בני המלך" (שמואל ב יג 23); לאחר הרצח נמלט אבשלום לארץ גשור ונשאר שם שלוש שנים: "ואבשלום ברח וילך גשור ויהי שם שלש שנים" (שם, פס' 38). בהמשך הוא חוזר ירושלימה באישור אביו וממתין שנתיים כדי לראות את אביו: "וישב אבשלום בירושלַם שנתים ימים ופני המלך לא ראה" (יד 28). על מנת לראות את פני אביו נוקט אבשלום צעדים אגרסיביים ושולח ליואב את המסר הבא: "למה באתי מגשור טוב לי עֹד אני שם ועתה אראה פני המלך ואם יש בי עוֹן והמִתני" (שם, פס' 32), והתוצאה היא שהמלך נאות להתראות עם אבשלום. חיבור נתוני זמן אלה מלמד ששבע שנים חלפו מן האונס, ושחמש שנים לא התראה אבשלום עם אביו. בפרק זמן זה נולדו לו "ילדים ובת אחת ושמה תמר (פס' 27)**, אך את אביו הוא לא ראה. ציוני זמן אלה מבהירים את הרקע למרירותו של אבשלום כלפי אביו ואת הביקורת הקשה שהייתה לו עליו, והם תורמים להבנת מערכת היחסים המורכבת שהייתה ביניהם.

בהקשר זה אוסיף ואציין שכל מקרה של ריבוי או אפילו ריכוז של ציוני זמן זה לצד זה צריך להפנות את תשומת לבו של הקורא לכוונת הכתוב ולהדגשה הניתנת באמצעותם. כך למשל, בדיווח על אונס הפילגש בעיר גבעה (שופטים יט) מרבה הכותב להשתמש בציוני זמן: "ויתעללו בה כל הלילה, עד הבֹקר, וישלחוה בעלות השחר, ותבֹא האשה לפנות הבֹקר, ותפֹל פתח בית האיש, אשר אדוניה שם עד האור. ויקם אדֹניה בבֹקר [...] ויצא ללכת לדרכו" (שם, פס' 25-27). מטרת ציוני הזמן במקרה זה היא להבליט את הזוועה: מצד אחד ההתעללות הממושכת של אנשי העיר, ומן הצד האחר הזמן ששכבה הפילגש מוטלת פתח הבית, מול הדלתות הנעולות, מבלי שאיש שמע אותה. האם היושבים בבית ישנו את שנתם באותו הזמן? מכל מקום?, בבוקר, כשאדוניה התכוון לצאת לדרכו, הוא כבר לא נתקל בגופהּ אלא בגופתה.

עד עתה התייחסתי לדרכי הקיצור של משך זמן הסיפר, שמטרתן לתאר תקופה ארוכה בזמן סיפר קצר יחסית. עם זאת, כדי להבחין בין אירועים חשובים לבין אירועים חשובים במיוחד מאריכים מחברים של סיפורים מקראיים את זמן הסיפר. אם הנושא חשוב, מספרים על אודותיו באריכות; אם רוצים להבליטו, מקצים לו זמן סיפר ארוך יחסית. ואמנם ראינו כי כאשר המחבר רצה להפליל את אמנון ולהציגו כשלילי ביותר, הוא הקצה זמן סיפר ארוך יחסית לסצֵנת האונס. ככלל, על קורא הסיפור לציין לעצמו מהי הסצֵנה שלה הוקדש זמן סיפר ארוך יחסית ומהן דרכי הארכת הזמן.

להלן יוצגו שתי טכניקות של הארכה:
‏א. חזרה: האמצעי השכיח והבולט במקרא להארכה היא החזרה. הכותב חוזר על הנאמר באותן מילים או במילים אחרות וכך מאריך את זמן הסיפר. נושא בניית המשכן, לדוגמה, הוא נושא חשוב במיוחד בעולמם של כותבים בספרות המקרא, ובמיוחד כוהנים. לפיכך נושא זה, לא זו בלבד שהוא זוכה לפירוט נרחב, אף חוזרים עליו בשיטת צו וביצוע, שמשמעה מתן הוראה ודיווח על ביצועה. משה מקבל מה' את הצו לבנות משכן, והצו מלוּוה בפירוט מדוקדק של המבנה ותכולתו. פרשה זו נמשכת לאורך שבעה פרקים (שמות כה-לא), ולאחר מכן, לאורך שישה פרקים נוספים (שם, לה-מ), מתואר הביצוע.

נישואי יצחק לאישה שאינה כנענית הם נושא שנראה למחבר בראשית כד חשוב ביותר, והתוצאה היא סיפור המשתרע על פני שישים ושבעה פסוקים, הרבה מעבר לממוצע. גם במקרה זה האמצעי להארכה הוא החזרה: בראשית הסיפור מקבל הקורא דיווח מטעמו של המספר על שהתרחש בבית אברהם – כיצד פירט את אופי השליחות והשביע את עבדו לבצעה (שם, 2-9). העבד מגיע ליעד המבוקש ושם הוא מונה שורה של סימנים שהופעתם תהווה סימן להצלחת השליחות (פס' 10-14). המשך הסיפור נשען על שורה של חזרות: חזרה ראשונה – כאשר רבקה מגיעה על המעין ופועלת על פי הסימנים המצורפים (פס' 15-21); חזרה נוספת, המורכבת משלוש חזרות – כאשר העבד מגיע לבית לבן וחוזר ברצף אחד הן על מה שהיה בבית אברהם (פס' 34-41), והן על ציפיותיו (פס' 42-44) והן על פגישתו עם רבקה והתממשות ציפיותיו (פס' 45-48), כל זאת על מנת שלבן ובתואל יגיעו למסקנה כי: "מה' יצא הדבר" (פס' 50).

‏ב. שילובים של שיח: טכניקה זו יוצרת מתאם מקסימלי בין זמן הסיפר לבין הזמן המסופר, בדומה למחזה. מצאנו למשל את השימוש בטכניקה זו בסיפור קניית מערת המכפלה, שהוא כולו סצֵנה של דו-שיח.*** ויתרה מזו, לאורך ספר בראשית חוזרים ומזכירים את קניית המערה.****
הפעלת שתי הטכניקות – חזרה ושימוש בסוגים של שיח – מלמדת את הקורא על חשיבות הנושא.

יש שהשימוש בטכניקות שמאריכות את זמן הסיפר מופיעות לצד הדגשות מטעם המספר שהזמן המסופר היה קצר ואפילו גדוש באירועים הסמוכים זה לזה. תופעה זו מאפיינת במיוחד סיפורי נסים. פרשת מכות מצרים לא ארכה שנים אלא ימים, ומוקדש לה זמן סיפר ארוך יחסית (שמות ז-יב 36). לאורך הפרשה חוזרים ציוני זמן כמו "השכם בבוקר", "למחר" והתייחסויות לימים ספורים כגון: "וימלא שבעת ימים". הכותב המקראי יודע כי כוחם של הנסים הוא גם בריכוזם בטווח זמן קצר ביותר. מכה אחת אפשר לנמק כתופעת טבע שחוזרת על עצמה מדי פעם, אפשר לומר "מקרה הוא"; מספר מכות במהלך שנים מאבדות מן האפקט שלהן, ואילו עשר מכות בזו אחר זו מלמדות כי יד אלוהים בדבר. לכן כאשר סופר מקראי מעוניין להדגיש את האפקטיביות של הנס, הוא עשוי לדחוס מספר רב של נסים בזמן מסופר קצר ולהאריך בסיפור על אודותם.

סדר הזמן

תופעה נוספת שהיא חלק בלתי נפרד מן הדיון בזמן המסופר היא סדר הזמן. הסדר הטבעי הוא התקדמות מעבר להווה ולעתיד – רצף כרונולוגי. בספרות המודרנית סטייה מסדר הזמן הטבעי מקובלת ביותר. סוגות שבהן מרבים להשתמש באפשרות זו של סטייה מסדר הזמן הטבעי מקובלת ביותר. סוגות שבהן מרבים להשתמש באפשרות זו של סטייה מסדר הזמן הטבעי הן למשל הסיפור הבלשי, שלעתים קרובות נפתח באירוע האחרון, לדוגמה רצח שיש לפענחו, וכך הסיפור כולו עוסק בעבר, בנסיבות שהביאו לרצח ובגילוי הרוצח; והסיפור הפסיכולוגי, שמרבה להפנות מבט אל עברו של הגיבור. הסיפור המקראי, שמטרתו לתאר רצף היסטורי, כבל עצמו מלכתחילה לסדר זמן כרונולוגי. עם זאת גם בו ניתן לזהות סטיות פונקציונליות ובעלות משמעות מן הסדר הכרונולוגי.

מבט לאחור: יש שהמספר המקראי מאחר את המוקדם, כלומר מזכיר אירוע מן העבר רק בשלב מאוחר של הסיפור. דוגמה לתופעה זו ניתן למצוא בסיפור יוסף (בראשית לז-נ). כשיוסף מתעלל באֶחָיו, הוא מכניסם לכלא ומבטיח לשחרר אותם אם ישאירו את אחד מן האחים כבן ערובה, יחזרו לכנען ויביאו עמם את אחיהם הקטן. האחים מדברים בינם לבין עצמם ואומרים: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת" (שם, מב 21). בסיפור המכירה המופיע בפרק לט לא מוזכרת ולו מילה אחת הנוגעת לתחנוני יוסף. בבראשית מב החליט המחבר להזכיר את תחנוני יוסף כיוון שנתון זה תורם להמחשת הסיטואציה הפסיכולוגית שבה היו נתונים האחים: על אף שהמקרה התרחש שנים רבות קודם לכן, ממשיכים האחים לחוש רגשי אשמה כבדים.

השימוש בטכניקה של מבט לאחור היא אפוא פונקציונלית. המחבר בוחר להשתמש באפשרות זו לצרכים של הבלטת סיטואציה כלשהי או רעיון מסוים. דוגמה לשימוש בטכניקה זו לשם הבלטת רעיון נמצא בתיאור ימי שלמה בספר מלכים (מלכים א ג-יא). לאחר שבעל ספר מלכים תיאר את חכמתו ואת מפעלותיו הרבים של שלמה, הוא עובר לימי זקנתו ומאריך בתיאור חטאו: הליכה אחר עבודה זרה בהשפעת נשותיו הזרות והרבות (מלכים א יא 11-13). משלב זה הוא מתמקד בעונש: כיצד הקים ה' שטן לשלמה את הדד האדומי, את רזון בן אלידע הארמי וכן את ירבעם בן נבט האפרתי (שם, 14-40). הקורא בעיון יגלה מיד שעונשים אלו איימו על ממלכת שלמה הרבה לפני זקנתו. אולם כיוון שהכותב היה מעוניין להבליט את תורת הגמול, משמע את זיקת העונש לחטא, הוא מזכיר את העונשים רק לאחר שתיאר את החטא. המניע להאחרת המוקדם במקרה זה הוא אפוא תֵּאולוגי, וסדר האירועים הקיים אינו משקף רֵאליה או נסיבות דמויות מציאות.
מבט לפנים: סטייה נוספת מן הרצף הכרונולוגי, שהיא אופיינית ביותר לסופרי המקרא, היא מבט לפנים. שלומית רמון-קינן קובעת בספרה הפואטיקה של הסיפורת בימינו (1984, עמ' 51) כי:
"הפרולפסיס (מבט לפנים, הטרמה) שכיח הרבה פחות מהאנאלפסיס (flashback, רטרוספקציה) לפחות במסורת המערבית. הפרולפסיס מחליף את סוג המתח הנוצר כתוצאה מהשאלה 'מה עתיד לקרות?' במתח מסוג אחר, הסובב סביב השאלה 'כיצד יקרה הדבר?'."
והנה, דווקא הפרולפסיס, הנושא עמו את המתח של 'כיצד יקרה הדבר?' שכיח ביותר בסיפור המקראי, וזאת משום שהוא משרת עיקרון תֵאולוגי: דיווח מטרים על מה שעתיד לקרות מצביע על שליטת האל בהיסטוריה. כך מצטייר האל כמי שיודע את החדשות בטרם תצמחנה: "הראשונות הנה באו וחדשות אני מגיד בטרם תצמחנה אשמיע אתכם" (ישעיהו מב 9; השוו מ21; מא 4, 23 ועוד). בספרות המקרא מיושם עיקרון זה בדרכים רבות ומגוונות:
‏א. התגלות האל או מלאכיו: העתיד נמסר באמצעות התגלות האל או מלאכיו. מוטיב זה שכיח למן סיפורי האבות בספר בראשית ועד ספר שופטים. כך מקבל אברהם את הבשורה על הולדת יצחק, כך מקבלים האבות את ההבטחה לארץ ולזרע. כך מקבלים גם מנהיגים כמו משה ויהושוע חיזוקים.תיאורים אלה מן ההיסטוריוגרפיה המקראית, העוסקים בשלבים המוקדמים של חיי האומה, מכילים התגלויות רבות של האל או של מלאכיו.
‏ב. חלומות: החלומות המתוארים במקרא לא שווא ידברו. שימוש מסיבי בחלומות ניכר בסיפור יוסף (בראשית לז-נ). יוסף חולם פעמיים (שם, לז 5-11), שר המשקים ושר האופים חולמים (מ), וכמובן פרעה חולם את חלום הפרות ואת חלום השבלים (מא 1-32). החלומות רומזים על העתיד להתרחש והם סוג של מסר אלוהי, כדברי יוסף: "הלוא לאלֹהים פתרֹנים" (בראשית מ 8). יוסף פותר החלומות מוגדר על ידי פרעה כ"איש אשר רוח אלהים בו" (מא 38).
‏ג. שאילה בה' או בכוחות אחרים:שאילה בה' או בכוחות מגיים, מסוגה של בעלת האוב, נעשית כדי לדעת את שצופן בחובו העתיד. פיתוח טכניקה זו מצביע על עולמם של הכותבים והקוראים – אמונה ביכולת לחשוף את העתיד.
‏ד. הגדת העתיד מטעמו של המספר: יש שהמספר הכול יודע נוטל לעצמו את הסמכות לומר מה עתיד להתרחש, כמובן תוך הדגשה שכך יקרה הדבר מכוח רצונו של ה': "וה' צִוַה להפר את עצמת אחיתפל הטובה לבעבור הביא ה' אל אבשלום את הרעה" (שמואל ב יז 14ב). פעמים מסתפק המספר ברמז משמעותי המכוון לעתיד. כך למשל בסיפור חטא דוד בבת-שבע המסתיים במילים: "וירע הדבר אשר עשה דוד בעיני ה' (שמואל ב יא 27ב), סיום הרומז לעונש הצפוי לדוד.
‏ה. נביאים: האמצעי הבולט ביותר במקרא להגדת העתיד הוא הופעת נביאים. יש שהגדירו את ההיסטוריוגרפיה המקראית כהיסטוריוגרפיה נבואית. הגדרה זו קשורה למקומם המרכזי של הנביאים בסיפור המקראי. בספר מלכים הופעת הנביאים ותיאור ההיסטוריה כהתגשמות דבר נבואה אינו רק עיקרון תֵאולוגי אלא גם עיקרון קומפוזיציוני: ההתקדמות בספר היא התקדמות במסלול של התגשמות נבואות, והעורך טורח מדי פעם להדגיש שהדברים אכן התרחשו כפי שהנביא הקדים לצפותם.
אמצעים מגוונים אלה של הפעלת המבט לפנים משרתים את התֵמטיקה המקראית: ה' מכוון את ההיסטוריה ושולט בה; המציאות אינה מקרית; יש מי שמַקרה אירועים ומכוון אותם.

לדוגמאות שהוצגו בפרק זה מטרה אחת: להראות כי השימוש בזמן בסיפורי המקרא הוא מחושב ומתוכנן. השליטה של האל הכול יכול והכול יודע בעולם מתבטאת בראש ובראשונה בשליטה על הזמן. לכן אין תֵמַהּ שסיפור הבריאה המקראי (בראשית א-ב 4א) מקפיד להודיע גם על בריאת הלוח השבועי או השבתי. העיסוק בזמן אינו רק עניין מניפולטיבי של קורלציה או היעדר קורלציה בין זמן סיפר לזמן מסופר; לעיסוק בזמן יש אף משמעות ערכית בספרות המקרא.

* גם סיפור ארוך, דוגמת סיפור יוסף, הוא למעשה צירוף של סיפורים קצרים אחוזים זה בזה בקשר של סיבה ומסובב: סיפור המכירה, יוסף ואשת פוטיפר, חלומות שר המשקים ושר האופים, וכו'.
** סביר להניח שחלק מן הבנים נולדו עוד קודם לכן.
*** ראו עמ' 58-60 לעיל
**** ראו עמ' 60-61 לעיל.