פילוסופיה יהודית

כללי

פילוסופיה – מילה ביוונית המורכבת משתי מילים: פילו = אהבה, חיבה. סופיה = חוכמה.
הפילוסופיה היא אהבת החוכמה, והפילוסוף – מי שאוהב את החוכמה. הפילוסופיה עוסקת במשמעות החיים, במהות הקיום ובמקומו של האדם בעולם.
הפילוסופיה במהותה היא תופעה כללית שאינה שייכת לתרבות לאומית או דתית מסוימת. השאלות המעסיקות את הפילוסופיה הן שאלות כלליות, כלל אנושיות. ובכל זאת הפילוסופיה קשורה למסגרת של עם ותרבות: יש קשר בין הפילוסופיה ובין התרבות שבתוכה היא נוצרת. וכך יש פילוסופיה יוונית, פילוסופיה ערבית, פילוסופיה גרמנית – וגם פילוסופיה יהודית.

לפילוסופיה היהודית היו שתי התחלות: התחלה ראשונה, קצרה, הייתה בתקופה ההלניסטית, בימי הבית השני (במאה ה- 1 לפני הספירה). התחלה שנייה, שנמשכה עד לעת החדשה, הייתה בימי הביניים בארצות האסלאם.
בארצות האסלאם הכירו היהודים את הפילוסופיה היוונית דרך הספרות הערבית. בימי הביניים התמודדה הפילוסופיה היהודית, בין השאר, עם הבעיה של הקשר בין האמת שבמקרא – אמת התורה – ובין האמת הפילוסופית המבוססת על השכל וההיגיון.
החיבור הפילוסופי הראשון שהגיע לידינו בשלמות – אמונות ודעות – נכתב בבבל במאה ה- 10 על-ידי רב סעדיה גאון. מאתיים שנה לאחר מכן, במאה ה- 12, הניח רמב"ם את היסודות לפילוסופיה היהודית ולהתפתחותה בעתיד.

לקריאה על רבי סעדיה גאון - רס"ג.
לקריאה על רמב"ם.

סיפור יעקב ועשיו בפרשנות הפילוסופית לתורה

דוגמה לכתיבה פילוסופית העוסקת בסיפור יעקב ועשיו מוצאים בספרו של ר' יצחק עראמה (1420-1494), עקידת יצחק - ספר שהוא פירוש פילוסופי לתורה. יצחק עראמה, הפרשן-הפילוסוף, מעלה בעיות מוסר הנוגעות להתנהגותו של יעקב ביחסיו עם אחיו עשיו. עראמה עוסק בנושא מנקודת מבט פילוסופית, ומשתמש באמות המידה של הפילוסוף - בשכל הישר - ואף נוגע בתורת המידות של אריסטו.
ר' יצחק עראמה פותח את דיונו בנורמות המוסר הראויות במערכת היחסים בין בני אדם, ומציג את הכלל הגדול של "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט 18).* עראמה מעלה את המחויבות הכללית להתנהגות מוסרית כלפי כל אדם אך מדגיש במיוחד את המחויבות לנורמות מוסר ביחסים בין אנשים קרובים - בין אחים: "שהעוול המגיע מהקרוב והאח הוא יותר רע ומגונה מהנעשה בין הרחוקים." כל מעשה עוול ביחסים בין אדם לחברו מנוגד לנורמות המוסר, קל וחומר כאשר מדובר ביחסים בין קרובים - בין אחים. על רקע זה מקשה עראמה על התנהגותו של יעקב כלפי עשיו, ועל העוול הכפול שגרם לאחיו הן בקניית הבכורה והן בלקיחת הברכה במִרמה. עראמה מציין את מעמדו וחשיבותו של יעקב אבינו בעם ישראל - "ראש יחסנו ועיקר שורשנו אשר בו נתפאר" - ומעלה את השאלה הקשה, כיצד "מְלָאו לבו (של יעקב) להפר ברית אחים, ובראותו אחיו הבכור עיף ויגע ישיגהו בין המֵצרים ותרע עינו עליו מלתת לו לחם ונזיד עדשים עד ימכור לו זכות בכורתו". זאת ועוד: יעקב לא הסתפק במעשה של קניית הבכורה מעשיו - "עד שבא עליו במרמה שנייה לקחת גם את ברכתו", וקובע עראמה: "והרהורי עֲבֵרה שנתחכם אליהם (יעקב) בכל זה קשים ורעים."
בעקבות כל אלה מוסיף ושואל עראמה: "ואיה איפה תמימותו [של יעקב] אשר נאמר עליו "ויעקב איש תם"?" והוא מפנה את הקורא למדרש של חז"ל על ספר תהלים** המייחס ליעקב תכונות של תמימות, יושר וניקיון כפיים הנראות כעומדות בסתירה להתנהגותו ומעשיו כלפי עשיו. וגם על מדרש זה של חז"ל מקשה עראמה ואומר:
" ...ואיפה נקיות כפיו כשהלביש עליהם עורות גדיי העזים ואיזהו בר לבב כאשר אמר "אנכי עשו בכרך"... העל כיוצא בזה נקרא האדם איש תמים וגם באמת נשא לשווא נפשו ומסרה אל הסכנה לבטלה אם בעד רווח פי שניים בנכסי אביו גרם משטם (=משטמה) בינו ובין אחיו הגדול עד שהוצרך לברוח מפניו ולהיות גולה כמה שנים...?"

ולסיום שאלותיו הקשות נוגע עראמה בהשלכות ההיסטוריות והמוסריות של מעשי יעקב:
"והנה הלעז והגנות הזה [של מעשי יעקב לאחיו] לא לבדו יהיה, כי אם לכולנו אנחנו הבאים משורש יעקב."
הווה אומר: בניו של יעקב - עם ישראל - אף הם נמצאים מוכתמים מהתנהגותו של אביהם. וגנותו של יעקב בעבר הרחוק נזקפת לחובתם של היהודים בכל הדורות, הנושאים באחריות מוסרית למעשה העוול של אביהם יעקב. ומן המשפט האחרון שבדבריו אפשר להסיק, כי התנהגותו של יעקב מסבירה את מצבו של עם ישראל גם בימיו: הגויים מטיחים בעם ישראל את גנותו של אביהם יעקב.
מנקודת מבט פילוסופית, שאלות המוסר הנוקבות שמעלה עראמה הן העיקר. עם זאת מביא עראמה במאמרו גם הסבר פרשני להתנהגותו של יעקב.***

* יצחק עראמה, עקידת יצחק, פרשת תולדות יצחק, דף קעא עמ' ב.
** הכוונה למדרש שוחר טוב מ, כד על פסוק מספר תהלים כד 3-4: "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו? נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה." ופירשו חז"ל באותו מדרש: מי יעלה בהר ה' - זה יעקב; ומי יקום במקום קודשו - זה יעקב; נקי כפיים - זה יעקב; ובר לבב - זה יעקב וכו'.
*** בחלקו השני של המאמר מסביר עראמה שברכות ה' ניתנו לאברהם על מנת שהוא ובניו אחריו יעניקו את הברכות לבן הראוי על-פי כישוריו - ולא על פי זכות הירושה. עראמה טוען שיצחק החליט להשאיר לעשיו את המעמד המועדף כבכור, גם משום שריחם עליו וגם משום שלא עמד לגמרי על טיבו. שהרי ייעודם של הבנים נמסר רק לרבקה ונעלם מיצחק. ואילו יעקב - על-פי פרשנות זו - פעל והתנהג מתוך הכרה בייעודו כפי שנקבע בידי האל.