בית כנסת

כללי

בית תפילה יהודי, מקום קדוש המשמש גם לתפילה וגם ללימוד תורה – לימוד בספרי קודש (תנ"ך, משנה, תלמוד ועוד). התפילות בבית הכנסת מתקיימות יום יום, שלוש פעמים ביום.

משערים שבתי הכנסת הראשונים כבר הוקמו בגלות בבל בסוף תקופת הבית הראשון. מכל מקום, לאחר חורבן בית המקדש השני עלתה חשיבותו של בית הכנסת.

בתקופת הבית השני היו בתי כנסת בכמה מקומות בארץ: בטבריה, בקיסריה, בנצרת, בכפר נחום ובירושלים עצמה. בתלמוד הירושלמי מסופר כי עוד לפני חורבן הבית השני היו בירושלים 480 בתי כנסת! בתקופה הבית השני היו בתי כנסת גם בתפוצות, והקדומים ביותר היו בתי הכנסת במצרים במאה ה- 3 לפני הספירה. כמו כן ידוע על קיומו של בית כנסת בעיר רומא כבר במאה ה- 1 לספירה.

בתקופת המשנה והתלמוד שימש בית הכנסת למטרות נוספות: ללימוד תורה למבוגרים ולילדים וכן לענייני ציבור, כגון – עזרה הדדית וצדקה.

בימי הביניים קיבל בית הכנסת עוד תפקיד: הוא שימש כבית מדרש לציבור הרחב והייתה בו ספרייה תורנית.

בית הכנסת משמש תחליף לבית המקדש, והוא נקרא גם "מקדש מעט" לפי הפסוק: "ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם" (יחזקאל י"א 16).

בתי כנסת בעדות

בתי הכנסת של עדות ישראל שונים זה מזה. ההבדלים מתבטאים בסגנון הבנייה, בקישוטים שבבית הכנסת, בעיצוב תשמישי הקדושה, וכן בנוסח התפילה ובניגוניה.
בבתי הכנסת של עדות המזרח, תימן, ספרד ואיטליה, יושבים המתפללים מסביב לבימה, ואילו בבתי כנסת אשכנזיים פונים כל המתפללים לקיר המזרח, אל ארון הקודש.
ההבדלים בעיצוב בית הכנסת ובנוסחי התפילה וניגוניה נובעים מן השוני בתרבות, באמנות ובמוסיקה בתפוצות השונות. לדוגמה - בספרד המוסלמית בימי הביניים עוצבו בתי הכנסת בסגנון המוסלמי, והנעימות של התפילה ושל הקריאה בתורה הושפעו מן המוסיקה הערבית.
תנועת החסידות יצרה סוג חדש של בית כנסת, שהיה חדרון קטן ופשוט, ונקרא ביידיש – "שְטִיבְּל". סוג זה של בית כנסת התאים לרעיונות החסידות ולתנאים שבהם התפתחה התנועה במזרח אירופה.

את בית הכנסת נהגו לבנות במקום הגבוה בעיר, אם כי על תקנה זו לא הקפידו תמיד בגלל החשש מתגובתה העוינת של האוכלוסייה הנוכרית.
לצד המנהג של מיקום בית הכנסת במקום גבוה קיים גם המנהג שלפיו רצפת בית הכנסת נמוכה ממפלס הרחוב. המקור למנהג הוא הפסוק בתהלים (ק"ל 1): "ממעמקים קראתיך ה'", ומכאן הסיקו שצריך לקרוא, להתפלל, לאלוהים ממעמקים - ממקום עמוק ונמוך.

בתי כנסת בימי הביניים

בתקופת ימי הביניים היו תופעות חוזרות של יחס עוין מצד שלטונות הכנסייה לבתי כנסת. התנכלויות ליהודים, פרעות וגירושים כללו בדרך כלל גם שריפת בתי כנסת או הפיכתם לכנסיות. באופן אירוני, לעתים דווקא הפיכת בתי הכנסת לכנסיות היא שהצילה אותם מחורבן.
כך אירע לבתי כנסת קדומים בספרד, כגון בית הכנסת העתיק בטולדו, שהוקם בשנת 1200 בערך ושימש כבית כנסת במשך מאתיים שנה - עד שהפך לכנסיית סנטה מריה לה בלנקה בשנת 1405. עוד בית כנסת בטולדו, שנוסד בשנת 1360 בערך, הפך אף הוא לכנסייה (אל-טרנזיטו), וכך היה גורלו של בית הכנסת בעיר קורדובה, שנבנה בשנת 1315. שלושת בתי כנסת אלו עברו בדור האחרון תהליך מדוקדק של שיפוץ ושיחזור.

במקומות אחרים במערב אירופה כמעט שלא נשתמרו בתי כנסת מימי הביניים, אלא מן הזמן החדש - המאה ה - 17 ואילך. אחד מבתי הכנסת העתיקים ששרדו במרכז אירופה הוא בית הכנסת "אלטנוי שול" בפראג, שהוקם במאה ה - 13 בסגנון הגותי. בית הכנסת העתיק ביותר בפולין - שקיים ועומד עד ימינו - הוא בית הכנסת הישן בקרקוב שנבנה במאה ה - 14 בסגנון הגותי.

בתי כנסת במזרח אירופה בזמן החדש

בזמן החדש, החל במאה ה-17, נוצר בפולין מבנה חדש של בית כנסת - מבנה בצורת מבצר, שנועד להגן על היהודים מפני התקפות אפשריות. מבנה זה של בית הכנסת ומטרתו נקבעו ואושרו באמצעות הפריבילגיום שהעניק ליהודים זיגמונט השלישי, מלך פולין, בשנת 1626.
בתחילת הזמן החדש החלה להתפתח אמנות הבנייה והעיצוב של בתי כנסת מעץ. השימוש בעץ לבניית בתי כנסת החל באזורים שהיו בהם יערות רבים - בפולין, בליטא, ברוסיה הלבנה ובאוקראינה, ומשם עבר השימוש בעץ למקומות אחרים.
בתי כנסת מעץ - שמספרם הגיע לאלפים - בלטו ברמתם האמנותית הגבוהה, וציורים רבים כיסו את הקירות והתקרה.
מרביתם נהרסו במלחמות ובפרעות, ולאחר השואה לא נותר בכל פולין אף לא אחד מהם.

בתי כנסת רפורמיים

בבתי הכנסת הרפורמיים, כמו גם בבתי הכנסת הקונסרבטיביים, יושבים גברים ונשים יחד במעורב. לעומת זאת, בבתי הכנסת האורתודוקסיים יושבים הגברים לחוד והנשים לחוד: הנשים יושבות בנפרד, בעזרת הנשים. התפילות בבתי הכנסת הרפורמיים מבוססות על שוויון במעמד ובתפקידים בין המינים: לא זו בלבד שנשים וגברים יושבים יחד, אלא שנשים לוקחות חלק בניהול התפילה: נשים משמשות בתפקידי החזן, בתפקיד של בעל קורא (נשים קוראות בתורה) וכמובן גם בתפקיד הרב.
הבימה בבית הכנסת הרפורמי סמוכה לארון הקודש ואיננה ממוקמת במרכז. התפילה מלווה בנגינה – לעתים בנגינת עוגב - גם בשבתות ובחגים. מנהגים אלה של הרפורמים הושפעו ממנהגי התפילה של הכנסייה הנוצרית הפרוטסטנטית.