הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > דת - תפילה ופולחן
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכיתקרן אבי חי



תקציר
המידע בדף זה עוסק במאפייני פנים בית הכנסת: ארון הקודש, הבימה, רצפות פסיפס, כתובות, בית מדרש וישיבה.



בתוך בית הכנסת
מחברת: מתיה קם



 

כללי


לא תמיד דומים בתי הכנסת זה לזה במראה החיצוני. צורתו החיצונית של בית כנסת, עיצובו וקישוטו מושפעים מסגנון הבנייה והקישוט של הארץ והתקופה שבהם הוא נבנה. ובכל זאת קיימים כמה מאפיינים בסיסיים המשותפים למרבית בתי הכנסת וקשורים לארגונו הפנימי:
ארון הקודש, המקום בו נמצאים ספרי התורה, נמצא בקיר המזרחי - בקיר הפונה לירושלים. בבתי הכנסת בירושלים פונה ארון הקודש לכיוון הר הבית, ובבתי הכנסת בחוץ לארץ - לכיוון ארץ ישראל. בבית הכנסת יש גם בימה. ולאן פונים המתפללים בשעת התפילה? על כך נאמר בתלמוד (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל' עמ' א'):
"היה עומד (=מתפלל) בחו"ל - יכוון את לבו כנגד ארץ ישראל...
היה עומד בארץ ישראל - יכוון את לבו כנגד ירושלים...
היה עומד בירושלים - יכוון את לבו כנגד בית המקדש..."
בתלמוד נאמר שיש להתפלל בבית עם חלונות, ונהגו לקבוע בבית הכנסת 12 חלונות - כנגד 12 שבטי ישראל.



 

ארון הקודש


ארון הקודש הוא ארון מיוחד שנמצא בבית הכנסת - ובו ספרי התורה שקוראים בהם בשבת, בחג, בראש חודש ועוד.
בארץ ישראל נמצא ארון הקודש בקיר בית הכנסת הפונה לכיוון ירושלים, ובחוץ לארץ נמצא ארון הקודש בקיר הפונה לכיוון ארץ ישראל.

בתקופת המשנה החלו לבנות בבתי הכנסת גומחה קשתית בקיר. הגומחה נקראת (ביוונית) "אפסיס", ובה איחסנו את ספרי הקודש.

באמצע בית הכנסת, מול ארון הקודש, נמצאת בדרך-כלל הבימה, שעליה קוראים בתורה.



 

בימה


בעבר נקבעה צורת הישיבה בבית הכנסת על-פי מיקומה של הבימה: המתפללים היו יושבים מסביב לבימה, ופניהם אליה. כיום נוהגים כך בבתי הכנסת של עדות המזרח, תימן, ספרד ואיטליה - ואילו בבתי הכנסת של קהילות אשכנז יושבים המתפללים ופניהם לכיוון ארון הקודש.
בבתי כנסת של הרפורמים ניצבת הבימה ליד ארון הקודש, אל מול המתפללים. שינוי זה במיקומה של הבימה בקהילות רפורמיות נעשה בהשפעת הכנסייה הנוצרית, על-פי מיקומו של דוכן הכומר בכנסייה.
המושג "בימה" עבר גם לתחום התאטרון, ומכאן שמו של התאטרון הלאומי – "הבימה".



 

רצפות פסיפס


בשונה מציורי קיר, שסבלו מפגעי הזמן ולא השתמרו, הרי רצפות הפסיפס העשויות אבנים קשות השתמרו היטב גם לאחר שהמבנים עצמם נהרסו. וכך נתגלו רצפות פסיפס רבות בחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל.

במאה ה- 4 לספירה הפכה הנצרות לדת הרשמית של הקיסרות הרומית. כנסיות רבות נבנו ברחבי הקיסרות וקושטו ברצפות פסיפס. כך היה גם בכנסיות שנבנו בארץ ישראל, ומכאן עברה אמנות הפסיפס לבתי כנסת יהודיים.

בתקופת התלמוד היו רצפות הפסיפס הקישוט העיקרי של בתי הכנסת. רצפות הפסיפס תיארו סיפורים מהתנ"ך, סמלים יהודיים (ארון קודש, מנורה ושופר) - וגם את גלגל המזלות, נושא אלילי שאותו פירשו כלוח שנה או כחלק מן האסטרולוגיה של אותה תקופה.
רצפות הפסיפס כללו צורות גאומטריות, קישוטים מעולם החי והצומח ודמויות אדם.
"חקר אמנות הפסיפס בבתי הכנסת נעשה... נושא ראשון במעלה של הארכאולוגיה הארץ-ישראלית", קובע הארכאולוג מאיר בן-דוב.



 

כתובות בבתי כנסת


כתובות שנמצאו בבתי כנסת עתיקים מעידות על תרומות שנתנו אנשים לבניית בית כנסת, לריהוטו ולאחזקתו. כתובות מסוג זה מתקופת התלמוד מלמדות על חלקן של הנשים בתרומות: נשים מוזכרות בין התורמות בליווי תואר הכבוד "אם הכנסת".

מדרום לכנרת, בחמת גדר, נמצא בית כנסת מתקופת התלמוד עם רצפת פסיפס צבעונית ובה חמש כתובות בארמית. הכתובת הנאה ביותר - והיחידה שהשתמרה בשלֵמותה - נמצאת בתוך מסגרת בצורת זֵר. משני צדי הזר - שני אריות ושני ארזים. כמו הכתובות האחרות, גם כתובת זו מפרטת את שמות הנדבנים. ולכן משערים שהם היו תושבי חמת גדר.
וזה תרגום הכתובת הארמית:
"וְזָכוּר לטוב
אדון הופליס, וגברת
פרוטון, ואדון סלוסטיס
חתנו, וקומס פרורוס בנו,
ואדון פוטיס חתנו, ואדון
חנינה בנו, הם ובניהם,
שצדקותיהם תמידיות בכל מקום,
שנתנו כאן חמישה דינרים
זהב. מלך העולם יתן את ברכתו
במעשיהם אמן אמן סלה."



 

בית מדרש


בית מדרש הוא מקום ללימוד תורה שנוסד כנראה בסוף תקופת הבית השני, ובו למדו תלמידים מבוגרים בקביעות לצד כאלה שהיו באים ללמוד מפעם לפעם.
בישיבות הקיימות בימינו, ובהן הישיבות התיכוניות, בית המדרש הוא האולם הגדול שבו יושבים ולומדים לימודי קודש – בעיקר תלמוד.
בדורות האחרונים הטשטשו ההבדלים בין בית הכנסת לבית המדרש, ורוב בתי הכנסת משמשים גם כמקומות ללימוד תורה.



 

ישיבה


מוסד לימוד תורני שבו לומדים לימודי קודש, בעיקר תלמוד. הישיבות הראשונות נוסדו בבבל במאה ה- 3 לספירה (בתקופת התלמוד). נערים בני מצווה החלו ללמוד בישיבה, והיו שנשארו ללמוד בה עד גיל מבוגר מאוד. צורה זו של לימוד בישיבה קיימת גם היום. שיטת הלימוד בישיבה מבוססת על לימוד עצמי ועל לימוד בחברותא – לימוד בזוגות.
לאחר הקמת המדינה הנהיגו חידוש בישיבות – נפתחו ישיבות תיכוניות, המקבילות לבתי ספר תיכוניים, ובהן לומדים נערים דתיים. יום הלימודים בישיבות התיכוניות מתחלק לשניים: חצי יום לומדים לימודי קודש, בעיקר תלמוד; וחצי יום לומדים את מקצועות הלימוד הרגילים. התלמידים בישיבות התיכוניות נבחנים בבחינות הבגרות הארציות, וחלק מן הבוגרים ממשיכים ללמוד בישיבות גם בזמן השירות הצבאי, ומשלבים שירות בצבא עם לימוד בישיבה (ישיבות הַהֶסְדֵר). היום קיימות ישיבות גם לבחורות דתיות שסיימו את לימודי התיכון.


ביבליוגרפיה:
כותר: בתוך בית הכנסת
מחברת: קם, מתיה
שם  התקליטור: המסע בעקבות הכתר
מחברת: קם, מתיה
תאריך: 1999
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית; קרן אבי חי
הערות: 1. המידע שלפניך הוא לקט המבוסס על תוכנית מבחר-תכנית בתרבות ישראל בגישה רב תחומית. התוכנית פותחה בסיוע קרן אבי חי ובשיתוף משרד החינוך. כתבה: מתיה קם.
2. המידע והתמונות במאגר זה מיועדים לשימוש אישי, לצורכי לימוד בלבד.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית