הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > עולם המקרא > אמונות ודעות במקראעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חוק וחברה במקרא > החוק בספר דברים
י"ל מאגנס



תקציר
החוקים בספר דברים נושאים אופי חברתי סוציאלי וכוללים צימצום של הממד הדתי- פולחני המאפיין את החוק המקראי בספרי מקרא אחרים.



המפנה בתפיסת האלהות והפולחן בספר דברים (חלק ד)
מחבר: פרופ' משה ויינפלד


"…לא רק הקרבן נתפס תפיסה שונה בספר דברים. גם יתר החוקים הקשורים בפולחן נתפסים כאן באור יותר ראציונאלי ויותר ליבראלי מאשר בספר הכוהנים. דבר זה; בולט ביותר בחוקים שבפרקים לב-יט, חוקים שהם פועל יוצא מהגשמת מצוות ריכוז הפולחן, והמהווים את חוקת היסוד הדויטרונומיסטית[המשנה תורתית]. חוקים אלה ממחישים לנו בעליל את השינוי באמונות ודעות שחל בעקבות הרפורמה, הם מהווים תוצאה ברורה של ריכוז הפולחן אשר גרם להתמוטטות מערכת מושגים שלמה שהיתה מקודשת מזה מאות בשנים.


 

מעמד הדם


נתחיל בעניינים שבריטוס[הקשורים לפולחן]. בפרק יב שומעים אנו על מצוות ריכוז הפולחן במקום הנבחר, אך לצדה של מצווה זו או כתוצאה ממנה מוצאים אנו את ההיתר לבשר תאווה. בעוד שלפני הרפורמה נחשבה כל שחיטה - למעט חיה ועוף שבדרך כלל ניצודו ולא נשחטו -כמעשה סאקראלי [פולחני, מקודש]ואסור היה לשחוט בקר וצאן אף לצרכי מאכל מבלי להזות את הדם על גבי מזבח (ויק' יז, א-ז; השווה; שמ"א יד, לב-לה), הרי מכאן ואילך מותר לאדם לשחוט בקר וצאן כאוות נפשו ואין הוא חייב להביאם אל המזבח ולזרוק מדמם (דב' יב, טי, טז, כ-כד). אין צורך לומר שהיתר זה של שחיטת חולין שחרר תחום חשוב בחיי יום יום בישראל מזיקתו לספירה הסאקראלית[לתחום המקודש, הפולחני]. אולם יתירה מזו, חוק שחיטת חולין משמעותו היא ערעור עיקרון דתי מקודש בישראל, שלפיו יש לדם ערך סאקראלי [מקודש,דתי]ואסור לשפכו על הארץ. לפי ספר הקדושה דם בקר וצאן חייב להיזרק על גבי המזבח ואילו דם חיה ועוף, שאינם קרבים לגבוה[אלא נאכלים על ידי המקריב ], חייב בכיסוי (ולק' יז, ז, יג), כי כל דם שפוך אפילו של חיה ועוף זועק כביכול ודורש את ריצויו. אם אי אפשר לרצות את שפיכת הדם באמצעות העלאתו על גבי המזבח, הרי יש לכסותו. הדם הבלתי מכוסה משווע כביכול לגואל (ראה איוב טז, יח: ארץ אל תכסי דמי וגו' והשווה יש' כי, כא; יח' כד, ז-ח), ובמקרה שפיכת דמם של בעלי חיים האל הוא הגואל. לעומת זאת מכריז ספר דברים ואומר, שדם בעל חיים הנשחט לצרכי מאכל מותר לשפכו כמים (יב, טנ כד) ובזה הוא כאילו קובע, שאין לדם כל ערך דתי; אין בינו ובין המים ולא כלום.



 

המעשרות


המעשר אף הוא נתפס תפיסה יותר ליבראלית בספר משנה תורה. המעשר שהוא על-פי מקור אחד בספר הכוהנים "קודש לה' " (ויק' כז, ל-לג) ועל פי מקור שני קניינם של הלויים (במ' יח, כא-לב) הופך בספר דברים לקניין הבעלים (דב' יד, כב-כז).(17) יתירה מזו: מעשר זו ניתן לחללו, כלומר להפכו לחולין על-ידי פדיון (ללא תוספת חמישית הנדרשת (שמ' כב, ח, י ועוד), ואילו על-פי ספר דברים ההכרעה היא בידי השופטים החילוניים (טז, יח), וזאת כתוצאה מחיסול המקדשים בפרובינציה. אף ההכרעה המשפטית הקשה, המובאת לבית הדין הגדול "במקום אשר יבחר", אינה נעשית על ידי אנשי המעמד הסאקראלי בלבד, אלא שותפים בה השופט והכהן כאחד (יז, ה-יג).




 

חוקי הבכורות


השקפה דומה מבצבצת ועולה מתוך השוואת חוקי הבכורות של סי"א וספר הכוהנים לאלו של ספר דברים. על-פי סי"א (שמ' כב, כט; שם לד, יט) וספר הכוהנים (במ' יה, טו-יז) הבכור הוא מתנת קודש לה' בין אם הוא שייך לאל עצמו (שמ' כב, כט) ובין אם הוא שייך למשרתיו (לכהנים על-פי ספר הכוהנים) ואילו על-פי ספר דברים שייכים הבכורות לבעליהם, אלא שיש לאכלם במקום הנבחר. ואמנם עניין הבכורות מלמדנו על יחסו השלילי המוחלט של מחברנו לגבי קדושת הטאבו. ספר דברים משמיט במכוון את החוקים על בכור אדם ובכור בהמה טמאה, חוקים המושרשים בפולחן הישראלי מקדמת דנא.(20) מתנות קדושה נתפסות אפוא בספרנו לא כמתנות ראשית, ש"כל אוכליו יאשמו", כי אם כחובה דתית, מוסרית וסוציאלית כאחד (השווה לעיל).



 

מצוות הפסח


ההינתקות המוחלטת מן העולם המאגי-מיתי באה לידי ביטוי במצוות הפסח שבספר דברים. על-פי מקורות סי"א וס"כ, הפסח הוא זבח משפחה המלווה נימוסים אפוטרופאיים [חוקים ומעשים הנועדים להלחם ברע]בעלי אופי אנימיסטי[המייחס רוח חיים לדברים דוממים]: מזים את דם הפסח על המשקוף ועל שתי המזוזות (שמ' יב, ז, כב), אסור להוציא ממנו החוצה ולשבור בו עצם (שם יב, מו) ועוד. בספר דברים לא נשאר אף זכר מסממנים מאגיים[של קסם וכישוף] אלה והפסח הופך כאן לזבח ציבורי הקרב במקדש המרכזי כדרך שאר הזבחים המובאים לשם על-ידי בעליהם. קרבן הפסח שהוא הקרבן העתיק ביותר במסורת ישראל, הנעוץ כפי הנראה במציאות הנומאדית [של נוודים]הקדומה של בני ישראל, שמר עד עתה על אופיו הפרימיטיבי, ואילו כאן פשט הוא את צורתו המקורית ולבש צורה חדשה ההולמת את רוח הזמן. אף סימניו הקדומים ביותר של קרבן זה : לקיחתו מן הצאן בלבד וצלייתו על אש - המצביעים על רקעו הנוודי המובהק של הפסח-טושטשו כליל במשנה-תורה. אפשר לזבוח את הפסח צאן ובקר (טז, ב) ואפשר לבשלו בדרך הנהוגה לגבי זבח רגיל (שם טז, ז).



 

חוקי העבד


השטחים שאינם קשורים לריטוס [לפולחן]עוברים בספר דברים תהליך סקולאריזאציה [חילון] ממש. רציעתו של העבד על-פי ספר הברית נעשתה במעמד סאקראלי[דתי, מקודש] : "והגישו אדניו אל האלהים" וגו' (שמ' כא, ו), ואילו חוק הרציעה בספר דברים, התלוי בספר הברית, משמיט לגמרי פרט זה והופך את הרציעה על ידי כך לאקט חילוני בלבד (טו, יז). דבר דומה ניתן להבחין גם במשפט שבספר דברים. ההכרעה המשפטית בתקופה הקדמ-דויטרונומיסטית [שלפני ימי התנועה המשנה תורתית]היתה מסורה בידי הרשות הסאקראלית ואילו על-פי ספר דברים ההכרעה היא בידי השופטים החילוניים (טז, יח), וזאת כתוצאה מחיסול המקדשים בפרובינציה [שמחוץ לירושלים]. אף ההכרעה המשפטית הקשה, המובאת לבית הדין הגדול "במקום אשר יבחר", אינה נעשית על ידי אנשי המעמד הסאקראלי בלבד, אלא שותפים בה השופט והכהן כאחד (יז, ח-יג).



 

מומים ונגעים


מחבר ספר דברים הכיר את החוקה הכהנית,(21) אך אין היא מעניינו. במדה שהוא נזקק לה הוא מזכירה כלאחר יד. תורת הצרעת והנגעים המשתרעת על פני שני פרקים ארוכים בספר ויקרא (יג-יד) נרמזת כאן בפסוק אחד בלבד (כד, ח). מרמז זה אמנם ניתן ללמוד ברורות, שמחברו הכיר את כל הקומפלקס התורני הכרוך בנגעי הצרעת כפי שהוא נמצא כעת בספר הכהנים.(22) בעלי מום הפסולים לקרבן אף הם נפטרים בשני פסוקים בודדים בלבד (טו, כא; יז, א) בעוד שבספר ויקרא אנו מוצאים פרשה שלמה (כב, יז-כה) המפרטת בצורה מדוקדקת אילו הם המומים הפוסלים את הקרבן.



 

בעלי חיים


בחוקת בעלי החיים הטמאים מונה ספר דברים בעיקר את הבהמה הטהורה ואילו ספר הכוהנים את הטמאה(23). גם עובדה זו מוסברת מתוך יחסו הפושר של ספר דברים לגבי הריטואל[הטקס הפולחני]. ספר הכוהנים מעונין למנות בפרוטרוט את סוגי הבהמה הטמאה, שנבלתה מטמאת במגע ומשא(24), והוא מקדיש לכך פרשה שלמה (ויק' יא, כד-לה), בעוד שספר דברים כמעט ואינו מזכיר את טומאת הנבלה ולכן אין הוא מפרט את הבהמות הטמאות(25). ואכן קלים הבדל יסודי בין תפיסת הפולחן והריטואל בספר דברים לבין זו של ספר הכוהנים.


הערות
17.גם החוקרים הנוטים לדעת האסכולה הולהאוזיאנית האומרת, שס"כ מאוחר מספר דברים, מודים שהחומר החוקי עצמו בס"כ קדום הוא. ביחס למתנות הקודש הוכיח אייספלדט (נספרו - (Erstlinge und Zehnten im A.T., 1917), זהשקפות בית ולהאוזן בעניין זה נטולות יסוד.
18. ראה קויפמן, תולדות, כרך א, עמ' 149.
19. ראה פון-ראד בספרו Das Gottesvolk im Deuter, S. 30.
20.ראה שמות יג, ב, יב-יג , כב, כח; במ' יח, טו-טז; יחז', כ, כו; מיכה ו, ז ועוד. ועיין O.Eissfeldt, Menschenopfer, RGG
21.ראה S.R.Driver, Introduction to the Literature of the O.T., 1956, Library p. 145. דרייבר מודה במקצת וטוען שלמחבר ספר דברים ידועות היו אמנם ה"תורות" הכהניות, אך על-פי הלך מהשבתו הכללי נראה שהמוסדות הפולחניים של ס"כ עדיין לא פעלו בזמנו. אין טעם להתווכח על כך, אם פעלו בזמנו מוסדות אלו או לא, כי הסר לנו הומר היסטורי לתקופה זו שעל פיו נוכל להיכיח לכאן או לכאן; אך לעומת זאת אין כל הוכחה לכך שהחוקים לא היו קיימים בתקופה זו, אף אם לא הוגשמו.
22.שטוירנגל, בפירושו הנ"ל, מנצל עובדה זו כדי להוכיח שפסוק זה הוא תוספת מאוחרת. קביעה זו מקורה במשפט קדום, המושרש באסכולה הולהאוזיאנית המקובלת, שלפיו ספר דברים קודם לס"כ.
23.ראה קויפמן בספרו, כרך א, עמ' 64. וראה גם K.Koch, Die Priesterschrift, von Ex. 25 bis.
24.יש רגליים לסברת החוקרים Baentsch, Exod., Levit. Numeri, HKAT 1903, S. 359, וכן Heinisch, Das Buch Leviticus, Die Heil. Schr. 1935, S. 58, שהפסוקים על טומאת נבלת בהמה טהורה שייכים לשכבה מאוחרת יותר; כי לשם מה באה ההבחנה בין נבלת בהמה טמאה ינבלת בהמה טהורה, אם מלכתחילה היה דין אחד לשתיהן.
25.ביד, ח אנו קוראים אמנם "ובנבלתם לא תגעו" אך כל הקטע ו-ה המקביל לויק' יא, ד-ח נראה מועתק ממקור כהני וביחוד פסוק ח. ראה; E. König, Das Deuteronomium 1917, S. 127 Rolf Rendtorff, Die Gesetze in der Priesterschrift 1954, S. 45, Note 34.על כל פנים מוכיחה העובדה שבכל ספר דברים יש רק חצי פסוק על טומאת נבלה, לעומת שלל הוראות מפורטות בס"כ בשטח זה, כמה קלה שמירת הריטואל בעיני מחבר הספר.

לקריאת חלקו הקודם של המאמר: המפנה בתפיסת האלהות והפולחן בספר דברים : חלק ג
לקריאת המשך המאמר: המפנה בתפיסת האלהות והפולחן בספר דברים : חלק ה

ביבליוגרפיה:
כותר: המפנה בתפיסת האלהות והפולחן בספר דברים (חלק ד)
מחבר: ויינפלד, משה (פרופ')
שם  הספר: מיקראה בחקר המקרא : ליקוטי ''תרביץ'' א
מחבר: ויינפלד, משה (פרופ')
תאריך: 1979
בעלי זכויות : י"ל מאגנס
הוצאה לאור: י"ל מאגנס
הערות: 1. ליקט המאמרים: משה וינפלד.
2. משה וינפלד הוא גם מחברם של חלק מהמאמרים.
הערות לפריט זה:

1. זהו חלק ד של המאמר.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית