הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > עולם המקרא > אמונות ודעות במקראעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חוק וחברה במקרא > החוק בספר דברים
י"ל מאגנס



תקציר
ספר דברים רואה את תפקידה העיקרי של השנה השביעית בשמיטת חובות ושילוח עבדים ומתעלם לגמרי משמיטת קרקעות, שהיא הפונקציה העיקרית של שנת השמיטה על-פי המקורות שקדמו לו.



המפנה בתפיסת האלהות והפולחן בספר דברים (חלק א)
מחבר: פרופ' משה ויינפלד


ההבדל בין התפיסה הסאקראלית [דתית , פולחנית] של ספר כוהנים לבין זו של ספר דברים בא לידי ביטוי בצורה מובהקת בחוק השבת והשמיטה.

השבת, על-פי ספר כוהנים (ברא' ב, א-ג: שמ' לא, יז) וכן על-פי עשרת הדברות שבשמות פרק כ, היא יום של טאבו[של איסור מוחלט], יום שכל מלאכה אסורה בו (בדומה ל-Sapattu הבבלי), הואיל והאל שבת ביום זה ממלאכתו. לא כן נתפסת השבת בספר דברים. כאן הנימוק לשמירת השבת הוא אנושי-סוציאלי. לא מנוחתו של האל משמשת סיבה לקידושו של היום השביעי, אלא האל צווה לעשות את יום השבת כדי שינוח בו האדם, ובייחוד העבד והאמה שעמלים קשה בכל ששת ימי המעשה: "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" (ה, יד). שמירת השבת היא אפוא מעשה סוציאלי ומכאן חשיבותה.

גם חוק השמיטה נתפס בספר דברים תפיסה מיוחדת. השנה השביעית היא לפי ספר כוהנים "שבת הארץ" (ויק' כה, ב) כלומר הארץ חייבת לשבות, כפי שזה גם נקבע בספר הברית (שמות כג, י-יא), שלפיו יש לשמוט את הארץ ולנטשה בשביעית. כדי שהארץ תוכל לקלוט מחדש את יושביה, לאחר שחטאו וגלו, היא צריכה לרצות את כל השבתות שהיא לא שבתה בשבת ישראל על אדמתו (ויק' כו, לד-לה). שנת השמיטה היא אפוא שנת טאבו, שנה שהארץ חייבת לשבות בה. לא כן בספר דברים. כאן בכלל לא נזכרת "שמיטת קרקעות", כי אם "שמיטת כספים" בלבד. ואכן השמיטה בספר דברים משמעותה דתית סוציאלית בלבד: כדי שלא "יהיה בך אביון" (טו, ז). ספר כוהנים אינו מכיר כלל בשמיטת חובות, אף על פי שהוא דן בענייני חובות.(37) נראה כי מחבר ספר דברים מוציא את החוק מכלל משמעותו המקורית (38) על ידי כך, שרואה את תפקידה העיקרי של השנה השביעית בשמיטת חובות ושילוח עבדים ומתעלם לגמרי משמיטת קרקעות, שהיא הפונקציה העיקרית של שנת השמיטה על-פי המקורות שקדמו לו. תפיסות ליבראליות אלה מקורן במפנה רעיוני שחל בסמוך לתקופת יאשיהו(39) ושתוצאות לו בכל שטחי הדת והפולחן.


הערות
37. ראה קויפמן, תולדות, כרך א, עמ' 64.
38. הציווי המקורי של השמיטה מתמצה בפסוק אחד : "מקץ שבע שנים תעשה שמטה" (טו, א), ואילו כל הפסוקים הבאים אחריו (ב-יא) הפותחים ב"וזה דבר השמטה" שייכים לעורך שעיקר תפקידו להסביר ולחנך על בסיס חוקים עתיקים י ראה G. Von Rad, Deuteron. Student Gottingen 1947, S. 14-15.
39. בתקופה זו החלו החכמים-הסופרים לעסוק בכתיבת התורה (יר' ח, ח) ובדרך זו נזדמן להם לאצול מאישיותם על הספר אותו ערכו (ס' דברים). יאה מאמרי הנ"ל בהערה 15.



לקריאת המשך המאמר: המפנה בתפיסת האלהות והפולחן בספר דברים : חלק ב

ביבליוגרפיה:
כותר: המפנה בתפיסת האלהות והפולחן בספר דברים (חלק א)
מחבר: ויינפלד, משה (פרופ')
שם  הספר: מיקראה בחקר המקרא : ליקוטי ''תרביץ'' א
מחבר: ויינפלד, משה (פרופ')
תאריך: 1979
בעלי זכויות : י"ל מאגנס
הוצאה לאור: י"ל מאגנס
הערות: 1. ליקט המאמרים: משה וינפלד.
2. משה וינפלד הוא גם מחברם של חלק מהמאמרים.
הערות לפריט זה: 1. זהו חלק א של המאמר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית