הנשים הבלתי נראות של אפגניסטן

ביקשנו לקבל תמונה עדכנית ושלימה לנעשה באפגניסטן, בעיקר באשר למסכת ההתעללות שעוברות נשות אפגניסטן מידי גברי הטאליבן. חששנו שבנסיבות הקשות שם לא יכולות להתקיים התארגנויות אופוזיציוניות של נשים, וגם אם הן קיימות לא נוכל לאתר אותן. להפתעתנו ולשמחתנו הצלחנו ליצור קשר עם קבוצת נשים מארגוןRAWA, שחיות בפקיסטן כפליטות. כתבה זו מבוססת בחלקה הגדול על חומרים שסיפקו לנו חברות RAWA - ארגון מהפכני של נשות אפגניסטן. הנה המכתב שקיבלנו מנשי ארגון RAWA:

תודה על ה-e-mail שלכן. באתר האינטרנט שלנו תוכלו למצוא מידע רב על סבלן של נשות אפגניסטן ואתן חופשיות לפרסם את כולו או חלקים ממנו. אנו רוצות לציין שבאשר לעמדת ממשלת ישראל לגבי פלסטין - אנו רואות בה מדיניות התפשטות קולוניאליסטית ומגנות אותה. הגינוי אינו נובע מנקודת מבט דתית, אלא מתוך אהבת החופש, הצדק והכבוד לעמים אחרים. נוסף על כך אנו רוצות להביע את מחאתנו על תמיכתה של ממשלת ישראל בקבוצות פונדמנטליסטיות חשוכות אחרות שתומכות בטאליבן. אנו מצדיעות בחום לנשים ולגברים שוחרי הצדק בישראל. אם ברצונכם במידע נוסף אל תהססו לפנות אלינו, בברכה חמה, Sohalia Danish RAWA

באוקטובר 97 הגיעה אישה צעירה לאחד מבתי החולים בקאבול, בירת אפגניסטן. היא סבלה מכוויות קשות ב-80 אחוזים מגופה ונזקקה לטיפול רפואי דחוף ביותר. את הטיפול היא לא קיבלה. הרופא שהיה במקום היה גבר ונציג הטאליבן בבית החולים אסר עליו לטפל בה. האישה מתה.

קשה למצוא הגדרה שתשקף נאמנה את מצב הנשים באפגניסטן של היום. בדו"חות השונים משתמשים הכותבים במינוחים כמו אפליה, סגרגציה ואפרטהייד על בסיס מיני, אלא שכל אלה הן הגדרות מתונות מדי.
באפגניסטן מדובר בשלילה מוחלטת של כל הזכויות האנושיות הבסיסיות ביותר מן הנשים.

רקע

בעיני הפונדמנטליזם האסלאמי הנשים הן יצורים תת-אנושיים. הנשים, להגדרתם, מתאימות לעבודות משק בית ומשמשות כמכשירי פריון ורבייה. לא רק הפונדמטליסטיים והאולטרה פונדמטליסטים, אלא כל המוסלמים המטיפים למשטר פוליטי המבוסס על האיסלאם, רואים בביטול הזכויות לנשים מטרה ראשונה במעלה ומצטטים כאסמכתא את חוק השריעה.

בשנת 1992, עם עליית הפונדמנטליסטים לשלטון, הוגבלה זכות הנשים להשתתפות מלאה בחיים החברתיים, התרבותיים והפוליטיים באפגניסטן. הכיבוש של הטאליבן העלה השקפת עולם זו למעמד של מדיניות רשמית וכל זכויות הנשים בוטלו כליל.

השתלטות הטאליבן היא בעיני רבים סיום טראגי לאירועים שהחלו לפני עשרים שנה (אפריל 1978), כאשר הקומוניסטים באפגניסטן תפסו את השלטון והצהירו על כוונתם להפוך את אפגניסטן למדינה מודרנית, לשחרר את האישה באפגניסטן, לחסל את הבערות, לפתח תעשייה מתקדמת וכד'.

מימוש החזון היה חלקי ביותר. גם תחת השלטון הקומוניסטי הורגשה הליברליזציה במעמד האישה רק בערים הגדולות. רק שם החל תהליך של יציאת נשים אל מחוץ לבית, לעבודה ולרכישת השכלה. בכפרים, ובאזורים החקלאיים נתקלו הקומוניסטים בהתנגדות קשה לרפורמות שלהם, והשינוי בתנאי החיים של הנשים באזורים אלה היה מזערי.

התוכנית הקומוניסטית בכפרים האפגניסטנים השמרניים הציתה התנגדות שהתרחבה להתקוממות. בדצמבר 1979 הזרימו הסובייטים כוחות לדיכוי ההתקוממות, ובתגובה, העניקו הנשיאים האמריקנים קארטר ואחריו רייגן תמיכה מסיבית למוג'הדין באפגניסטן (לוחמי הקודש האסלמי). כך הפכה גם אפגניסטן לזירת עימות ב"מלחמה הקרה". הסובייטים יצאו מאפגניסטן בפברואר 1989 ומאז נמשכת שם לוחמה בין פלגים מוסלמים שונים.

הטאליבן, אחד הזרמים המוסלמים הפונדמנטליסטיים הקיצוניים ביותר שנלחמו על השלטון באפגניסטן, החלו את השתלטותם המהירה על המדינה ב-1994.היום שולט הטאליבן על למעלה מ-80% משטח המדינה. שלטון הטאליבן, שמורכב בעיקר מגברים כפריים פנאטיים חסרי השכלה, העלה את ההתעללות בנשים לרמה חדשה.

איסורים

תחת שלטון הטאליבן אסור לנשים לעבוד מחוץ לבית. הן קיבלו הוראה להישאר בבתיהן ועל המעסיקים איימו בהטלת עונשים חמורים על העסקת נשים.

אסור לנשים לצאת מפתח ביתן ללא ליווי של גבר קרוב משפחה (אב, בעל או אח).

אסור לנשים ללמוד. כל בתי הספר לילדות ולנערות נסגרו.

אסור לנשים לקבל טיפול רפואי מרופא גבר ואין הן יכולות לפנות לטיפול רפואי ללא ליווי של גבר קרוב משפחה. במקרה שיש צורך בניתוח - אסור לאישה לעבור ניתוח אם הצוות הרפואי כולל גברים.

חל איסור חמור על כל אמצעי המניעה.

לנשים אין זכות להגנה משפטית והן יכולות לפנות לבית המשפט רק באמצעות קרוב משפחה גבר.

מהנשים נשללה כל זכות לפעילות תרבותית או ספורטיבית. כל מוסדות התרבות והספורט סגורים בפניהן.

משמעותם היומיומית של חוקים וצווים אלה קשה אף יותר על רקע שנות המלחמה הממושכות והמצב הכלכלי והפוליטי באפגניסטן.

המלחמה שהתחוללה ועדיין מתחוללת בין הזרמים הפונדמנטליסטיים השונים הביאה הרס וחורבן על אפגניסטן. קשה להשיג נתונים דמוגרפיים מדויקים, אבל מעריכים כי בסוף שנות ה-70 מנתה אוכלוסיית המדינה כ-60 מיליון תושבים. מאז נהרגו שם למעלה מ-2 מיליון בני אדם: תחילה, בהתקוממות
נגד הסובייטים ואחר כך, בקרבות בין הפלגים הפונדמנטליסטיים השונים. כ-1.5 מיליון נוספים נפגעו במהלך הקרבות, וכ-5 מיליון הפכו לפליטים בארצות הסמוכות, איראן ופקיסטן. האוכלוסייה שנותרה באפגניסטן היא ברובה אוכלוסיית עקורים, אנשים שנאלצו לעזוב את בתיהם עקב ההפגזות והקרבות הבלתי פוסקים.

מהאזורים שתחת שלטון הטאליבן הגיעו ומגיעים תיאורי זוועה על רציחות, חטיפות, אונס מסיבי של נשים, וכפיית נישואין. עם כיבוש הבירה קאבול ב-1994 הנהיג המשטר החדש הגבלות וחוקים נגד נשים עד לביטול גורף של כל זכויותיהן הבסיסיות ביותר. היום מהוות הנשים יותר מ-60% מהאוכלוסייה באפגניסטן. בקאבול יש היום בין 40 ל-50 אלף אלמנות, ומעריכים שבעקבות 20 שנה של מלחמה, מגיע מספר האלמנות במדינה כולה למאות אלפים. בשל החוקים החדשים, אין להרבה מן האלמנות מקור פרנסה, ומשפחות רבות מתקיימות מעבודת הילדים. במשפחות רבות המפרנס העיקרי הוא ילד בן 10, כי האמהות מנועות מלצאת לעבוד. אלמנות רבות כלואות בביתן ואינן יכולות לצאת ממנו כלל, כי אין במשפחה גבר שיכול ללוותן כפי שקובע החוק.

מעצר בית

מאז שהטאליבן תפס את השלטון, הלך עולמן של הנשים והצטמצם. אסור להן לצאת לעבודה, ללימודים או בכלל לצאת מהבית ללא רשות וללא לווי. העיקרון המנחה הוא שנשים צריכות "להיעלם" - אסור להן להיות, להישמע, להיראות. כך, כאשר אישה יוצאת מביתה, גם כשהיא מלווה בגבר, עליה ללבוש את בגד הבורקה, שעוטף את כל גופה מכף רגל עד ראש, כשרק העיניים נראות. אסור לאישה ללבוש בגד צבעוני שמא תמשוך תשומת לב, אסור לה להתאפר או למשוך את ציפורניה בלכה. העונש על כך הוא כריתת אצבעות. אסור לאישה לדבר בקול, אסור לה לצחוק. אלפי נשים הוכו ברחובות רק משום שאנשי הטאליבן השגיחו בהן. אם מישהו ראה אותן או שמע אותן ברחוב - זו היתה הוכחה מספקת לכך שהן לא מילאו באופן מלא אחר הצווים. הלקאת נשים לשם החדרת משמעת היא מעשה נפוץ ובדרך כלל מסתיים במוות או בנכות קשה.

הנשים נטולות הגנה כלשהי גם בתוך בתיהן. אין הן מוגנות מפני הגברים שבתוך המשפחה, ואין הן מוגנות גם מאנשי המיליציות של הטאליבן שיכולים להיכנס לבתים, לאנוס אותן או לכפות עליהן נישואין. לנשות אפגניסטן אין אל מי לפנות כדי לקבל הגנה והן חיות בפחד מתמיד.

הצו האוסר על נשים לצאת מביתן פגע גם בילדות שנמצאות בבתי יתומים. משלחת של הוועדה לנושאים וולונטריים של הקהילה האירופית ביקרה בבית יתומים ונוכחה לדעת שהבנים באותו מוסד, עדיין מקבלים חינוך בסיסי, אבל הילדות סגורות בקומה העליונה ואין אפשרות לבקרן. מצלמה שהוברחה לקומה בה סגורות הילדות, צילמה 75 ילדות סגורות בתנאי צפיפות קשים בשני חדרים (בעת שצולמו הן היו כלואות שם כבר 4 שבועות). "קודם היינו יוצאות לשחק בחוץ, אבל עכשיו אסור לנו" אמרה אחת הילדות. לבוש הבורקה הוא אמנם חובה, אך גם הוא אינו מבטיח הגנה מהתעללות שרירותית של הטאליבן. הדיווחים על הקורה לנשים שהנסיבות מאלצות אותן לצאת מביתן מצמררים.

ב-9 בינואר 98 בסביבות 6 בערב, צעדה מריאן בת ה-18 עם אחיה וגיסתה הביתה. מכונית ובה אנשי טאליבן עצרה לידם. הם דרשו מהשלושה להתלוות אליהם בטענה שיש לבדוק אם הם אכן קרובי משפחה כפי שמחייב החוק. כאשר מריאן וגיסתה ניסו להתווכח, סתמו אנשי הטאליבן את פיותיהן כיסו את עיניהן ולקחו אותן למקום בלתי ידוע. הם היכו את האח והגיסה קשות ואנסו את מריאן. רק לאחר 11 יום השליכו את השלושה בפתח ביתם.

מקרה נוסף: אישה צעירה עם תינוק צעדה ברחוב עם שתי חברות. כל השלוש היו לבושות בבורקה ופניהן מכוסות ברעלה. מכונית של אנשי טאליבן חמושים באלות נעצרה לידן והן הוכו קשות. "העילה" להתעללות במקרה זה היתה קרסולה של אחת הנשים שנחשף מעט כאשר צעדה.

ויש גם נשים שאינן יכולות כלל לצאת מהבית. חלקן, משום שהגברים שנותרו במשפחתן אינם מוכנים ללוות אותן. אחרות פשוט אינן יכולות להרשות לעצמן לרכוש את הלבוש החוקי, הבורקה. "הבורקה עולה לפחות $33 (פי שלושה ממשכורת חודשית של עובד ציבור בכיר)", סיפרה אישה אפגניסטנית שחיה בתנאי רעב ומחסור קשים, "אין אוכל לקנות בורקה אם אין לי אמצעים להשיג אוכל?"

משטר הטאליבן סגר גם מסגרות תמיכה שהקימו נשים אפגניסטניות לעצמן. "מה שפוגע בנשים", אומרת סימון, אלמנה בת 37 שהיתה חברה בקואופרטיב נשי, "הוא לשבת בבית בלי עבודה. כל כך כעסתי כאשר הטאליבן סגרו את המחלקה שלנו. לבוא לכאן ולהיות במחיצת נשים אחרות שינה הכל בשבילי. מה שנותר לנשים רבות זה להישאר בבית, לסבול חרפת רעב והנורא מכל: לראות את הילדים שלהן מתים ברעב בלי יכולת לעשות דבר".

שירותי הבריאות

מצב הבריאות של תושבי אפגניסטן הוא מהגרועים בעולם. תוחלת החיים של הגברים עומדת על 43 שנים ושל הנשים על 44 שנים (באוכלוסייה היהודית בארץ תוחלת החיים היא 75.9 שנים לגברים ו-79.7 לנשים).
תמותת תינוקות עומדת על 250 לאלף (באוכלוסייה המוסלמית בישראל, למשל, תמותת התינוקות היא 25 לאלף). תמותת אמהות עומדת על 1700 לכל מאה אלף לידות, פי ארבעה מאשר בפקיסטן הסמוכה, ויותר מפי מאה לעומת מדינות המערב.

האיסור על עבודת נשים החמיר את מצב בתי החולים עוד יותר. רק נשים מעטות שעובדות במסגרת ארגוני עזרה בינלאומיים, קיבלו רשיונות עבודה מיוחדים, אך גם אלה לא תמיד עוזרים. מספרת רופאה מקאבול: "הטאליבן מאוד בלתי צפויים. חייל יכול לעצור אותי ברחוב ולשאול לאן אני הולכת; הוא יכול להתעלם לחלוטין מהעובדה שיש לי רשיון עבודה ולהכות אותי, להטריד אותי, לאסור אותי, לעשות בי ככל העולה על רוחו באותו רגע". ביולי 1997 הכריז השלטון על ריכוז כל שירותי הבריאות לנשים בקאבול בבית חולים אחד, "רביה בלחי". מסתבר שבית החולים נמצא עדיין בשלבי הקמה ולטענת ארגוני עזרה בינלאומיים שפועלים בקאבול, דרושים עוד כ-6 12- חודשים להשלמת עבודות הבנייה בו. בינתיים צריכה מרפאה אחת לטפל בכל הנשים - וזאת ללא מתקנים, ללא מעבדה, ללא מכשור רנטגן וללא ציוד לניתוחים.

ריכוז שירותי הבריאות לנשים בבית חולים יחיד (שאינו פועל בעצם) מונע מהן כרגע קבלת טיפול רפואי. בבתי החולים האחרים, הן יכולות לקבל רק טיפולי חירום, וגם זה בתנאי שהן מלוות בגבר שהוא קרוב משפחה מדרגת קירבה ראשונה. המחלקה להסדרים ופיקוח של משרד הבריאות הודיע לכל הרופאים שאין לבדוק ולטפל באשה אם לא נוכח במקום האפוטרופוס החוקי שלה.

האישה שמתה מכוויות קשות לא קיבלה טיפול רפואי מפני שנציג הטאליבן אסר על הרופא שהיה במקום לטפל בה. כאשר הזהיר הרופא שהאישה תמות, ענה נציג השלטון: "הרבה טאליבן נהרגו בשדה הקרב". אישה הזקוקה לטיפול רפואי צריכה, אם כן, לדאוג למלווה גבר, היא צריכה להתלבש כראוי, לעבור את כל המחסומים בדרך לבית חולים שמוסמך לטפל בה ולקוות שתהיה שם רופאה שתוכל לבדוק אותה. בפועל, נשים נמנעות ככל האפשר מלפנות לשירותי הרפואה ואלה שפונות מגיעות בדרך כלל באיחור רב, דבר זה מחמיר את מצבן הבריאותי ופוגע בסיכוייהן להירפא.

מגבלות דומות עומדות בפני נשים שילדיהן זקוקים לטיפול רפואי דחוף. לתינוק של טרפקי היה שלשול קשה. לבושה בבורקה כחוק, יצאה האם עם התינוק אל הרופא. ברחבת השוק ראה אותה חייל טאליבן וקרא לה לעצור. טרפקי חששה שאם תעצור לא תגיע לרופא בזמן והתינוק ימות. האישה החלה לרוץ. החייל כיוון אליה את רובהו ולא היסס לירות לעברה מספר יריות. טרפקי נפגעה ונפלה. אנשים שהיו במקום הצליחו לקחת אותה ואת התינוק לטיפול. כאשר העזו בני משפחה של טרפקי להתלונן בפני מנהיגי הטאליבן במקום, נאמר להם שאסור היה לטרפקי לצאת לרחוב, גם אם התינוק חולה מאוד.

עזרה בינלאומית

ארגונים בינלאומיים שרוצים לפעול למען נשים באפגניסטן חייבים לקבל היתר מהטאליבן. כלומר לעבוד רק בתחומים המקובלים על השלטון. הנחיות חדשות שיצאו השנה אינן מאפשרות כמעט שום סיוע לנשים.

35 ארגונים לא ממשלתיים (NGO) גורשו מקאבול, ואחרים נאלצו להתמקם באזורים מבודדים בקצה העיר ובתנאים קשים. שני פעילים של ארגוני עזרה נחטפו ונרצחו, כנראה על ידי אנשי הטאליבן. על רקע זה עזבו רוב ארגוני העזרה הבינלאומיים את קאבול, ביניהם Save the Children שטיפל בכ-80,000 ילדים בשנה. Care International פיטר את כל העובדים הלא מקומיים והשאיר צוות מקומי שמטפל בהספקת מזון ל-11,000 אלמנות. האיחוד האירופי הפסיק את כל פעולותיו שם.

האו"ם שלא נכלל בצו המגביל של הטאליבן נשאר בינתיים בקאבול, אך כדי להימנע מגורל דומה, החל לנהל משא ומתן עם הטאליבן על אופן פעולתו. במאי נחתם הסכם הקובע בין היתר, כי הנגישות של נשים לשירותי בריאות וחינוך "צריכה להיות הדרגתית".

קו פעולה נוסף למען הנשים באפגניסטן הוא גיוס דעת הקהל העולמית נגד משטר הטאליבן. ארגוני נשים, ארגוני עזרה בינלאומיים והקהילה האירופית הקדישו השנה את יום האישה הבינלאומי לנשים באפגניסטן. המבצע נקרא "פרח לנשים בקאבול", ומטרתו גיוס דעת הקהל העולמית בדרישה מהאו"ם וממדינות העולם שלא להכיר במשטר בקאבול כל עוד הוא מקיים אפליה על בסיס של מין.

להחרמת המשטר באפגניסטן יש חשיבות רבה, מפני שהטאליבן מעוניין בהשגת הכרה בינלאומית של האו"ם ומדינות העולם. עד כה הכירו בשלטון באפגניסטן רק פקיסטן, ערב הסעודית ונסיכויות הנפט.

עם זאת, טוענים ארגוני זכויות אדם שחברות עסקיות במערב משתפות פעולה עם משטר האימים בגלל אינטרסים כלכליים, ובעיקר נפט. לטענתם, חברת נפט אמריקאית UNOCAL שבבעלות קונצרן CENTGAS הגיעה להסכם עם הטאליבן על עסקת נפט גדולה שבמסגרתה יועברו מיליוני דולרים למשטר בקאבול. ארגוני זכויות אדם שהפגינו נגד העסקה, טוענים כי העסקה תממן למעשה דיכוי אכזרי של יותר ממחצית האוכלוסייה במדינה. בינתיים מכחישה חברת UNOCAL את הטענות.