גזילת כבשת הרש

החקיקה הישראלית להבטחת שוויון הזדמנויות בעבודה היא בין המתקדמות בעולם המערבי. איך, למרות זאת, גדל הפער בשכר בין גברים לנשים.

אי-שוויון ככלל לעולם אינו רצוי, ולו מהטעם הפשוט של הצדק החברתי. כאשר מדובר בנושא העבודה, כל פגיעה בעיקרון השוויון גורמת לפגיעה כלכלית ולהפסד כספי או שווה כסף. אי-השוויון בין המינים בעולם העבודה גדל בעשור האחרון. בין היתר, כתוצאה מהחרפת המצב הכלכלי במשק. משמעות הדבר היא כי הסיכוי שנמצא נשים עניות, ולא חשוב לפי איזה קריטריון, הולך וגדל.

מדינת ישראל היא בין המתקדמות בעולם המערבי בכל הקשור לחקיקה שוויונית בעבודה. גולת הכותרת היא, כמובן, חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה - 1988. אך מתברר כי חקיקה לחוד ומציאות לחוד. חקיקת חוקים חשובים ומתקדמים לא מספיקה כדי להבטיח שוויון אמיתי בהזדמנויות, בקידום, בשכר ובזכויות סוציאליות שונות. המציאות הישראלית מראה כי באופן קבוע ושיטתי מפלים נשים לרעה בעיקר בעקיפין, באמצעות הוראות ותקנות שמעוותות את רוח החוק, וזאת בתחומים המרכזיים ביותר של חיי העבודה. להלן מספר דוגמאות בולטות:

חוק שכר המינימום

למרות חוק שכר שווה לעובדת ולעובד מתגלה פער הולך וגדל בשכר של נשים לעומת גברים. כיום קיים פער של כ-30 אחוזים, האפליה בשכר מתבצעת על-ידי הקצאה לא שוויונית של רכב שירות ושעות נוספות. מתברר כי ברוב מגזרי המשק נשים זוכות להחזר הוצאות רכב בשיעור נמוך באופן מובהק בהשוואה לגברים בדרגות זהות.
הסיבה לכך היא שהקריטריונים הקובעים מי זכאי להחזר זה ומהי רמת הזכאות לא תמיד ברורים ואחידים.

לכן הנשים בישראל נמצאות ברמות השכר הנמוכות ביותר, והן מהוות 70 אחוזים מהזקוקים להשלמת שכר לפי חוק שכר מינימום. למרבה האבסורד, דווקא חוק חדש זה, המבטיח כיום מינימום שכר לאוכלוסיות החלשות, משמש מטרה עיקרית לקיצוץ במסגרת התוכנית הכלכלית של האוצר.

שכר המינימום הקבוע בחוק עומד כיום על 1163 שקל ברוטו (נכון לחודש יוני 91) למשרה חודשית מלאה. עובדים המשתכרים פחות מסכום זה זכאים להשלמת הכנסה. נתונים מדויקים שיש לגבי עובדי שירות המדינה מלמדים כי בארבעת הדירוגים העיקריים: הדירוג האחיד, מח"ר, מהנדסים, טכנאים והנדסאים, 85 אחוזים מכלל 31,500 העובדים זקוקים להשלמת שכר. מתוך כל הנשים שנמצאות בדירוגים אלה, 94% מקבלות השלמת שכר, כאשר מצב העובדים בדירוג האחיד (הדירוג שנקרא גם דירוג הפקידים) הוא חמור במיוחד. שם, מבין 14,594 הנשים, 98% זקוקות להשלמת הכנסה, וזה בערך המצב בקרב כל 440 אלף העובדים בשירות הציבורי.

הצעת האוצר לשנות את המתכונת של חוק שכר המינימום שהתקבל בכנסת באוגוסט 1987 מכילה ארבעה מרכיבים:

ביטול ההצמדה לשכר הממוצע במשק;

הכללת רכיבים נוספים בחישוב השכר הקובע לצורך השלמת השכר;

אי-הפעלת החוק במשך ששת חודשי ההעסקה הראשונים;

פטור מהחוק לתעשיות בקשיים ובענפים חריגים, "לפרקי זמן מוגבלים".

כל אחד מהשינויים יפגע בכלל מקבלי שכר המינימום, אך במיוחד בנשים. ביטול ההצמדה המלאה, ועדכון שכר המינימום פעם בשנה לפי 75% משיעור עליית המדד, משמעותם שחיקה מסיבית של שכר המינימום. מאחר ש-70% ממקבלי השלמת השכר הן נשים, הפגיעה תהיה ברמת השכר של הנשים, שהיא ממילא נמוכה.

הכללת רכיבים נוספים בשכר הקובע, ובעיקר מרכיב הוותק, תפגע בנשים רבות הנמצאות בדרגות שכר נמוכות, אך הוותק שצברו מאפשר להן לפרוץ במעט את שכר המינימום. מתברר כי מרכיב הוותק גבוה במיוחד בדירוגים "נשיים" מובהקים, ביניהם הפרה-רפואיים, כגון: אחיות, מרפאים בעיסוק, פיסיותרפיסטים, וכן דירוג עובדי הוראה ועובדים סוציאליים. יש לציין שתשלום מוגדל בעד שנות ותק הושג במסגרת הסכמי שכר קיבוציים, ובא לפצות על העובדה שעובדים בדירוגים רבים אלה מרוכזים בעיקר בדרגות הנמוכות של סולם המשכורת.

לעומת זאת, אי-הכללת הוצאות בפועל לא ייטיב במיוחד עם הנשים. מדובר בעיקר בהחזר הוצאות רכב, ומתוך הנתונים ידוע כי הרוב המוחלט של הנהנים מהטבת שכר זו הם גברים. גם כאשר נשים זוכות להחזר הוצאות רכב, הן מקבלות בדרך כלל תשלום נמוך משל הגברים, אפילו כשהן נמצאות באותה דרגה וממלאות את אותם התפקידים.

הצעת האוצר לא לחייב תשלום שכר מינימום מלא בששת חודשי ההעסקה הראשונים ולהסתפק ב-80% ממנו, אף היא פוגעת בעיקר בנשים, כיוון שיותר מ-60% מהמצטרפים החדשים למעגל העבודה הן נשים. מובן שתהיה פגיעה גם בעולים החדשים. ולמעשה, ניתן לקבוע שהמשק לא ינצל את ההון האנושי של שתי אוכלוסיות אלה.

הענפים ה"חריגים" שבהם לא תהיה חובה לשלם שכר מינימום הם מזון וטקסטיל. אלה ענפים עתירי כוח אדם, ובהם רמת השכר היחסית ממילא נמוכה. עתה מוצע לפגוע עוד יותר בשכר פועלי הייצור שרובם נשים. כמובן, ישנה גם סכנה שפרקי הזמן המוגבלים יתמשכו ויהפכו לקבועים.

מכאן שהצעת האוצר לשינוי חוק שכר המינימום תגדיל עוד יותר את אי-השוויון בשכר בין המינים, תגרום לבזבוז משאבי אנוש, ובשום מקרה לא תביא ליצירת מקומות עבודה חדשים. ייווצרו תעסוקות זולות, כאשר אוכלוסיות חסרות ברירה כגון העולים יחליפו את אלה העובדים כיום תמורת שכר המינימום. גם הנשים ייאלצו להסתפק בהרבה פחות מאלף השקלים לחודש שהן משתכרות כיום.

חוק הביטוח הלאומי

חוק הביטוח הלאומי משנת 1952 מבטיח כביכול שוויון בין המינים בישראל. בפועל, מתברר כי לא תמיד יש אחידות ובהירות בקריטריונים המהווים בסיס לתקבולי גמלאות. הדבר בולט במיוחד בשלושה תחומים: דמי לידה, קצבאות ילדים ודמי אבטלה.

דמי לידה

לגבי דמי לידה יש התייחסות מיוחדת, כר שלמרות התיקונים שהתקבלו לאחרונה בכנסת (כתוצאה מהיוזמה המבורכת של מזכ"ל ההסתדרות), עדיין יש העדפה ברורה של וגבר המשרת במילואים על פני האישה היולדת. זאת, למרות ששניהם צברו זכויות שוות המזכות בגמלאות על-פי אותו חישוב. למרבה הפלא, אי-השוויון, שהוא תוצאה של החלטה מנהלית בנושא דמי מילואים לעומת דמי לידה, נעשה בריש גלי.

הפגיעה הכלכלית בציבור הנשים גדולה וכואבת, משום שלא מדובר בהעדפה רק של חלק מהגברים שמשרתים במילואים על פני חלק מהנשים שילדו. היות שמתוך בני-זוג נשואים במדינת ישראל רק הגברים משרתים במילואים ורק הנשים יולדות, הרי שההעדפה הקיימת בחוק הביטוח הלאומי יוצרת אפליה מוחלטת ובוטה בתשלום דמי המילואים על פני תשלום דמי הלידה.

למעשה, דמי הלידה במתכונתם הנוכחית נמוכים ממה שמתחייב על-פי חוק הביטוח הלאומי. הנזק הכלכלי משמעותי, ובוודאי שאינו משפר את מאזן ההכנסות של העובדות, שממילא נמצאות בעיקר בעשירוני ההכנסה הנמוכים (רק 30 אחוזים מהאמהות הנשואות מגיעות לרמת הכנסה החייבת במס).

קצבת הילדים

במשפחות שבהן שני הורים שלהם עד שלושה ילדים, קצבת הילד הראשון בוטלה בשנת 1985, ואילו קצבת הילד השני בוטלה בשנת 1990. בשני המקרים ביטול הקצבה אינו צודק ואינו נכון מהבחינה הכלכלית. ייתכן שיש בו אפילו פגיעה בזכות מוקנית של אזרחי המדינה.

מה שחמור במיוחד הוא האפליה במנגנון החזר קצבת הילדים. נקבע במפורש על-ידי המוסד לביטוח לאומי כי במשפחות עם שני הורים, הגבר הוא המפרנס הראשי ("ראש המשפחה"). לכן, נשים רבות שמשתכרות שכר נמוך יחסית (ובדרך כלל שכרן נמוך בממוצע משל בן-זוגן), לא זכאיות להחזר תשלום קצבת הילדים שבוטלה, למרות שהיא רשומה על שמן. ההפסד הכספי אינו מבוטל, וגורם להקטנה משמעותית בהכנסה נטו של המשפחה. לעומת זאת, תשלום לפי מבחן הכנסה של האישה, שהוא צודק ונכון יותר, או לחלופין מבחן הכנסה משפחתי, היה מזכה הרבה משפחות בהחזר של 80 שקלים לכל אחד משני הילדים הראשונים.

חוק דמי האבטלה

חוק גיל פרישה שווה לעובד ולעובדת משנת 1987 קובע כי אישה רשאית לפרוש בין הגילים 65-60 לפי רצונה. למרות זאת, בחוק הביטוח הלאומי עדיין קיימת הבחנה בין גיל הפרישה לגבר ולאישה. לכן לא שונו הוראות החוק בכל הנוגע לגמלאות השונות המשולמות על-ידו, כמו: קצבת זקנה, גמילת סיעוד ודמי אבטלה.

בתחילת שנת 1990 הוגשה בכנסת הצעה לתיקון חוק הביטוח הלאומי, מתוך כוונה להשוות את גיל ביטוח האבטלה לנשים, ולאפשר לאישה שפוטרה מעבודתה לאחר גיל 60 לזכות בדמי אבטלה המשולמים לכל גבר מובטל בגיל זה. למרבה האירוניה השתמשו בחוק גיל פרישה כדי להפלות נשים בנושא של חוק דמי אבטלה. וכן, על האישה בגיל 60 להסתפק בקצבת זקנה ובקצבת פרישה, ואלה נמוכים ברוב המקרים מקצבת האבטלה.

השר דוד מגן סבור שאין הצדקה לשלם דמי אבטלה לנשים עד גיל 65, כי פורמלית חוק הביטוח הלאומי לגבי גמלאות לא שונה. הוא מרמז בכך שאי-שינוי חוק הגמלאות מעניק לאישה זכות יתר על פני הגבר, היינו לפרוש בגיל 60. האמת היא שהנימוק הוא הכבדת הנטל על הקופה הציבורית בימים קשים אלה. במלים אחרות, המובטלת, ששילמה כדין עבור ביטוח אבטלה, מתבקשת בעקיפין לשאת בנטל המצוקה הכלכלית בישראל. בכך יש פרשנות. לא מדויקת ולא צודקת לחוק גיל פרישה 1987. כיום, לאחר פסיקת בג"ץ בערעורה של ד"ר נעמי נבו, והקביעה החד-משמעית שפיטורי אישה בגיל 60 הם אפליה, יש מקום לטיפול מחודש בסוגיה זו.

מדוע פוגעים בנשים?

הנשים בישראל, ואלה העובדות מחוץ לביתן במיוחד, נתפסות כקבוצה חלשה. הן אינן מהוות קבוצת לחץ. למרות שהנשים מהוות יותר מ- 40% מכלל המועסקים במשק, הן אינן זוכות לחלק היחסי המגיע להן בחלוקת
המשאבים. הדבר בולט במיוחד בהסכמי המסגרת שנחתמו בשירות הציבורי בארבע השנים האחרונות. הסכמים אלו פגעו במכוון באוכלוסיית הנשים, למרות שהן מהוות 60% מכלל העובדים במגזר זה. הדבר נעשה בעקיפין ובצורה מתוחכמת ביותר. מאחר שלנשים ייצוג יתר בקרב העובדים בדרגות נמוכות וזוטרות, ומאחר שעבור אוכלוסייה זאת חוק שכר מינימום דואג להשלמת שכר, הסכמי המסגרת בשנים 1990-1988 ו-1990-1992 עקפו את חוק שכר המינימום. תוספות שונות שהיו מגיעות לעובדים מתוקף הסכמי השכר קוזזו משכר המינימום, למרות שהחוק אינו חלק ממערכת השכר, ונושא אופי סוציאלי של דאגה לעובדים ברמות שכר נמוכות. לפיכך, עובדי הדרגות הנמוכות כמעט ולא קיבלו הטבות שכר במסגרת הסכמי השכר, בטענה המגוחכת שהם נהנים מחוק שכר מינימום.

מדיניות כזאת מותירה לבעלי הדרגות הגבוהות לחלק ביניהם משאבים רבים יותר. יש לציין שהיא בוצעה בידיעת ההסתדרות, ובשיתוף האגף לאיגוד מקצועי. הנשים, המהוות כ-80% מקרב העובדים בדרגות הנמוכות, לא מחו כי לא ידעו על המתרחש, או שייתכן שחשבו בתום לב כי בוודאי יש מישהו בוועד העובדים ובאיגוד המקצועי שדואג להן. מיותר לציין כי הפגיעה הגדולה ביותר היא בעובדי הדירוג האחיד. זהו הדירוג הגדול ביותר מבחינה מספרית, ומשקלו מגיע לכ-40% מכלל העובדים בשירות הציבורי. למרות זאת, הפגיעה בו במסגרת הסכמי השכר היא הגדולה ביותר. פרדוקס זה מוסבר בכך ש-60% מהעובדים הן נשים.

יש מקום לבדוק האם הסכמי שכר אלה תקפים מבחינה משפטית, בפרט משום שהם עוקפים באופן בוטה את חוק שכר מינימום. אך מי יעשה זאת? אין כיום שום גוף שמודע לגודל הפגיעה, למשמעותה ולצורך לצאת נגד מדיניות האיגודים המקצועיים המפלה נשים. לפיכך, אין גם שום תועלת בשינויי חקיקה ואף לא בחקיקה ראשית המושמת ללעג.

ללא פעולה בלתי שגרתית ומהירה, מצב הנשים מבחינה כלכלית יהיה הרבה יותר גרוע. חשוב לציין שלפגיעות שפירטנו לעיל השלכה משמעותית על הפנסיה שתגיע לעובדת בעת הפרישה מהעבודה. המאבק הגדול על שכר המינימום והרצון המשותף לכל הגורמים לפגוע בו הוא מאבק על כסף גדול מאוד. במדינת ישראל כיום קשה לעומדים בראש המערכת הכלכלית להסכים לכך שציבור חלש יקבל חלק מהמשאבים שאפשר לחלק לחזקים. עוד יותר קשה להם להסכים לכך שקיים בחוק מנגנון הצמדה שאינו מאפשר שחיקה של כספים אלה. לכן הם מנסים לפגוע בתקרת שכר המינימום, או לחלופין לפגוע במנגנון ההצמדה שלו.

אם יפחיתו את שכר המינימום ב-200 שקלים, המשמעות היא חיסכון של 100 מיליון שקל לחודש - לאוצר. הדבר יבוא על חשבונם של חצי מיליון עובדים הנזקקים כיום לחוק. בפועל מדובר בהרבה יותר כסף. מאחר שהמעסיקים מפרישים על סכום זה הפרשות סוציאליות, הרי שעלות השינוי היא 150 מיליון שקל לחודש - שהם 1.8 מיליארד לשנה. אין פלא שנושא זה עומד כיום בראש מעייני האוצר, ויש להתכונן לניסיון נוסף לשינוי החוק.

יש לציין שהפעולה הנחוצה אינה בתחום החקיקה בכנסת, אלא ראשית בשיפור התקנות וההוראות המעשיות. שנית, יש לדאוג שהאיגודים המקצועיים הנושאים ונותנים עם המעסיקים בשם העובדים אכן .יצגו גם את האינטרסים של העובדות בהסכמי השכר.