דמות האשה במחזות ישראלים

עניינה של רשימה זו הוא לנסות לבדוק את מקומה, תפקידה ומידת חשיבותה של האישה במחזות ישראליים מתחילת ההתיישבות. הדיון מחולק לתקופות, וכל תקופה מיוצגת על ידי כמה מחזות.

מתקופת ההתיישבות ועד מלחמת השחרור

ההתיישבות עומדת במרכז המחזות מתקופת טרום-המדינה. המשימות והאתגרים במחזות אלה הם ייבוש הביצות וקביעת הבעלות על הארץ והאדמה. במחזה "האדמה הזאת" של א. אשמן, שהוצג בהבימה בשנת 1942 מופיעים 12 גברים וארבע נשים. הגברים הם פועלים או מתיישבים. הנשים שייכות להם. רעיה, בת וגם קרובת משפחה. הנה "מורידה מעל ענפי התאנה לבנים שנתיבשו בהמה ומסדרת אותם בהבילה על האצטבה הסמוכה" (הוראות במה). יהודית "מנקה צלחות בזריזות עליזה". במהלך המחזה קופצת על המתיישבים מחלה, כנראה מחמת המים המלוכלכים. תפקידה של חנה, הדמות המרכזית במחזה, הוא לתמוך, להקשיב ולעזור, וגם לבקר את החולים. שאר הגיבורות מקבלות תפקידים דומים. הגברים הם העושים, הפועלים, הנשים עובדות בשירותים.

בניגוד למחזה של אשמן, הגברים והנשים במחזותיו של ש. שלום מודעים לצורך בשוויון בין אדם לאדם ובין גברים לנשים. ב"אדמה" וב"דן השומר" הנשים עובדות בשדה ובפרדס ואינן נרתעות מקשיים. במחזה "דן השומר" (1936), למרות רטוריקת השוויון, הנשים במחזה מזוהות בראש וראשונה עם עבודות השירותים. נחמן מנסה להיטפל לאפרת והיא מתנגדת בטענה שהיא שייכת לדן. למרות זאת, אפרת היא זו שתוקפים אותה בחריפות על חוסר נאמנות, היא ולא נחמן: "אפרת היא המכשלה לקיבוץ כולו... מתנה אהבים, כן, עם נחמן, וכל הקיבוץ מתערער מיסודו."

כשמתחילים לירות על היישוב, יוצאים הגברים להתקפה, וחולדה מבטאת את הרגשתן של הנשים: "עתה אני מבינה את הברכה האיומה 'שלא עשני אישה'. הוי, מה נורא הדבר להיות אישה בשעה שכזאת, לראות דם נשפך, לראות עמל ואוון, הרג ואבדון, ולהיות קצרת יד להושיע, הסרת מגן, מיותרת." דווקא באמירה הזאת, הקובלת על חוסר השוויון, באה לביטוי המודעות למצב הדברים, וההתקוממות נגדו.

עד כאן האישה במחזות התקופה. ומה במציאות? "חלוצות עזבו את בתיהן הזעיר - בורגניים במזרח אירופה ובאו ארצה בעקבות חלום סוציאליסטי של צדק ושוויון בארץ-ישראל. ב-1914 היו כמאתיים חלוצות כאלה, רובן בנות שבע-עשרה, שמונה-עשרה ותשע-עשרה. כולן לקחו ברצינות את שוויון המינים כחלק מהאידיאולוגיה הסוציאליסטית וזה מה שחיפשו בעבודת אדמה בארצן החדשה.

"לגבי רוב החלוצות לא מחלה ולא מלחמה ניפצו את חלומן, אלא התנגדות החברים הגברים והדאגה היומיומית כיצד להרוויח מספיק אוכל כדי להתקיים... הנשים לא נחשבו כחברות בעלות זכויות שוות. הגברים בדגניה ובכינרת הסמוכה קיבלו תשלום חודשי מהמשרד הארצישראלי של התנועה הציונית, אבל לא הנשים. הן אפילו לא הופיעו בחוזים השנתיים שנחתמו בין החלוצים למשרד הארצישראלי. כאשר ביקשו הנשים להיכלל בחוזה, נענו בצורה בלתי משתמעת לשתי פנים שהן עובדות עבור הגברים, ולא עבור המשרד הארצישראלי של התנועה הציונית" (לסלי הייזלטון, "צלע האדם" עמ' 15-13).

מלחמת השחרור

מחזות מלחמת השחרור עוסקים בדור המייסדים ובדור הבנים. המייסדים הם אותם צעירים שראינו קודם, מפריחי השממה. היום הם קיבוצניקים עם אידיאלים. בדרך-כלל הם מפקדים או בעלי תפקידים מובילים אחרים. הנשים הן נשותיהם.

שני מחזות אופייניים לתקופה הם "הוא הלך בשדות" של משה שמיר, שהוצג במאי 1948 בתיאטרון הקאמרי, ו"בערבות הנגב" של יגאל מוסינזון, שהוצג ב-1949 בהבימה. בשני מחזות אלה, כמו ברבים אחרים המתייחסים למלחמה ולתקופה שלפניה, חוזר המוטיב המרכזי של שליחת הבן לחזית, מוטיב "העקידה". סיפור העקידה המקראי אינו מתייחס לשרה ולתגובתה לצו האלוהי. מעניין לראות איך אותן נשים מבוגרות במחזות אלה נפרדות מבניהן בדרכם לעקידה.

ב"הוא הלך בשדות" רותקה, אמו של אורי, בעתות ערב המלחמה מלאת דאגה הן לאהובה אברהם ההולך למשימה התיישבותית מחוץ לקיבוץ, והן לבנה אורי שמתגייס לפלמ"ח, אך היא לא מתייחסת לדאגתה ישירות. מעסיקים אותה יותר נישואיו המתוכננים של אורי למיקה, שאינם לרוחה.

אברהם במחזה "בערבות הנגב" הוא "חבר קיבוץ, מפקד המקום". רבקה היא "אשתו, טבחית". אישה חזקה. בהופעתה הראשונה במחזה היא נואמת נאום חוצב להבות נגד איתמר המצדד בנסיגה. התמונה השניה במערכה השניה עוסקת כולה בדילמה אם לשלוח את הבן דן להעביר את הפצועים לעורף, משימה מסוכנת ביותר וכמעט חסרת סיכוי. אביו של דן, מפקד המקום, הוא זה ששולח אותו למשימה. רבקה, באותו מעמד פרידה מבנה, נאמר בהוראות הבמה, "מהלכת בקצה הבמה מימין, כפופה קמעה". היא אומרת לדן בפרידה, "ולי אין מה לומר, דני (מלטפת את ראשו). דרך צלחה, דן." אברהם אומר בסיום התמונה: "זהו דור אכזר שבו האבות שולחים את הבנים למות. יותר מדי צעירים נופלים במלחמה הזאת." האבות שולחים את בניהם אל המוות והנשים, ביחסן הכמעט אילם, בלחיצת היד הזאת, בהסכמה שלהן, הן התגלמות הפסיביות חסרת האונים.

מיקה ב"הוא הלך בשדות" היא הטיפוס הגלותי, הלא-צברי, הניגוד החריף לאורי. השיחה בין השניים נשמעת כשיח חירשים. היא מדברת על רצונה בחדר משלה, בפינה, בקצת פרטיות, והוא, על הטרקטור הנכסף ועל רצונו להפסיק לעבוד בבציר ולהתחיל לעבוד ממש. לאורי חשובים המדינה והקיבוץ, הכל מכוון החוצה. מיקה לעומתו מושכת כלפי פנים, החדר, הפינה. יחסה לאורי רכושני כמעט כמו יחסה לחדר שלהם, והיא מתנגדת שילך לפלמ"ח. ההתנהגות הזאת, כמובן, היא זרה ובלתי אהודה לחלוטין. המעשה החיובי היחידי של מיקה הוא בסוף המחזה, כשהיא מחליטה ללדת את ילדו של אורי.

גליה לעומתה, ב"ערבות הנגב" עומדת בכל הקריטריונים של האישה הצעירה האידיאלית. היא חברתו של דן, קשרית, ומגלה במהלך המחזה מסירות ואומץ. היא גדלה פה, ועל כן בניגוד למיקה היא מבינה שצריך להירתם למען הקיבוץ והמדינה. כשדן יוצא לקרב, לאחר שהחליטו להתחתן, היא מגיבה אחרת ממיקה: "דן חייב לנסוע, אני בטוחה, שטויות, נכון, אני בטוחה שיעבור בשלום". אולם דמותה איננה מלאה. קשה להבין אותה ואת מה שמניע אותה, פרט לאהבתה את דן. תכונותיה הן תכונות שיוכיות (קיבוצניקית, צברית), אך חסרות תוכן ממשי. המשותף לשתי הנשים הצעירות, מיקה וגליה, כנגד הנשים המבוגרות, הוא רגע התמוטטותן. מיקה: "לא רוצה להיות גיבורה, מספיק לי. במשך שנים כמו ברזל הייתי, כמו אבן. לא להתרגש, מיקה, הייתי אומרת לעצמי, לא להתעצבן, אינני יכולה יותר, לא באתי הנה כדי שהכל יתחיל מחדש, כבר עברתי את הצרות המגיעות לי, ויותר, עכשיו אני רוצה להיות חלשה, חלשה." וגליה: "אל תגעי בי, אני שונאת אותך, אני שונאת את כולכם, את המלחמה הזאת, את איתמר ואת אברהם, את כולכם אני שונאת, צאי מכאן, תנו לי להיות לבדי, לכי, בכל מקום מסובבים אותי... אני רוצה להיות לבד, את שומעת, לבד... לא יעזור, לא יעזור דני, איש לא יחזיר אותך הביתה."

סבלה של האישה הצעירה הוא סבל פסיבי, ועל כן קשה אולי פי כמה. הגברים הם העושים - הנעקדים, ולעומתם הנשים הן הנשארות מאחור, שאין לאל ידן לעשות דבר אלא להגות, לבכות ולסבול.

לאחר מלחמת השחרור

"בדראמות שלאחר המלחמה המסגרת היא עדיין ריאליסטית... והתכנים עוסקים כמעט תמיד בפשיטת-הרגל המוסרית של המדינה... כבר בשנים הראשונות לעצמאות המדינה, מפתחים מחזאי דור הפלמ"ח את הנוסטלגיה לערכים האבודים של הקיבוץ, למשל, והם קוראים תיגר נגד המוסר האורבאני החדש, מוסר של רווחיות, ניצול, ביורוקרטיה, פונקציונאליות, אגואיזם וכו' (גדעון עפרת, "הדראמה הישראלית", עמ' 66). כך במחזה של נתן שחם "קרא לי סיומקה", וכך ב"חדווה ואני" של אהרן מגד. "חדווה ואני" (הוצג בהבימה ב- 1954) משקף את התפוררות הערכים ואת ההסתאבות שלאחר המלחמה, ומציג את הקיבוץ, שערכיו טובים, לעומת העיר שהיא מושחתת. חדווה, האישה הצעירה, מושכת את בעלה שלומיק העירה. חדווה היא האנוכיות בהתגלמותה, ההפך הגמור משלומיק, הקיבוצניק הטיפוסי, זה שחושב תמיד על טובת הכלל ורואה בחברה העירונית רק את המסואב.

שלומיק נגרר לעיר אחרי חדווה, ושם היא השלטת. רק לקראת סוף המחזה רואים מי הוא הגבר. שלומיק משתכר במסיבה משפחתית ואז, בלי כל התראה, הוא פשוט קם ומתחיל ללכת. חדווה, כמובן, הולכת אחריו, וכך הם חוזרים לקיבוץ. בסופו של המחזה היא מטיחה בשמוליק דברים, שבהקשר אחר היו יכולים להישמע פחות קטנוניים: "האם חטא כל-כך גדול הוא לרצות ליהנות קצת מהחיים ומן הדברים הפעוטים? כן, כלום לא אהבת בעיר הזאת, לא את הבית ולא את הרחוב, לא את החול ולא את החג...". היא אינה מעלה, את הטענה העיקרית כלפיו, מדוע הוא לא נתן להם כל הזדמנות לבנות לעצמם חיים חדשים בעיר. הדברים בכלל אינם באים לכדי דיון.

וכך, האישה הנפלאה של ימי המלחמה, זאת שחיכתה בהשלמה בעורף, הופכת אישה מרדנית. היא מייצגת את הערכים השליליים של העיר, היא אגוצנטרית והיא לא מוכנה להקריב את עצמה.

תקופת מלחמת ששת - הימים

"לילה במאי" של א.ב. יהושע (הוצג ב-1969 בתיאטרון בימות) הוא מחזה של ערב מלחמת ששת-הימים. בניגוד לכל אותם מחזות העוסקים במלחמת השחרור, הגברים כאן יוצאים למלא את משימתם כדי לפתור את הבעיות שיש להם עם עצמם, את חוסר הסיפוק והתסכול, את החסך שלהם. המלחמה מצטיירת כמעין טיפול פסיכולוגי בדמויות מלאות פחדים וחולשות, ולא משימה שנרתמים אליה בעוז של הקרבה. מה קורה לאישה כתוצאה מהשינוי המתחולל בגברים שסביבה?

תרצה היא אישה כמעט חסרת זהות, שחיוורון של פיזור שפוך עליה. ערב המלחמה היא יושבת עם תינוקה בבית הגדול, שאליו מתנקזים הגברים שבחייה: בעלה לשעבר, בעלה הנוכחי ואחיה. היא מציעה את עצמה לגברים שלה. "לא רציתי לשכב אתו, אבל אי-אפשר להרשות לאדם למצוא תשועה לעצמו רק במלים. לא בימים כאלה." אך בעידן שהגברים כל כך מסובכים עם עצמם, אפילו שירות כזה לא משיג את מטרתו.

מחזה נוסף הוא "לא ביום ולא בלילה" של אברהם רז (הוצג לראשונה על בימת צוותא ב-1968). מופיעה כאן אישה מבוגרת, סוקולובה, שידעה בעבר אהבה נכזבת ומאז משקיעה את כל כולה בפיתוח המושבה ובהוראה. סוקולובה היא כמעט פרודיה על דור האמהות במחזות הקודמים. היא האישה הנפלאה של העבר, שכל כוחה בא לה מתוך עוצמת התקופה שבה חייתה. בזקנתה אין לה דבר להיתלות בו, אין לה אישיות משלה, והיא ממשיכה להלך בעיוורונה ומסרבת להכיר במציאות.

יעל, האישה הצעירה במחזה, מוצגת כבר בתחילתו כבעלת הכוח, ולו רק משום שצחיק הוא פצוע-מלחמה, שחוסר האונים שלו מחייב אותה, האחות המטפלת, להיות חזקה והפחות תלויה מבין שניהם. יחסי הכוחות הם ללא ספק יחסים שבין אישה וגבר חלש ממנה. נראה שמאחורי החוזק שלה עומדות הן טענות של ממש והן מרירות כלפי הגבר. "מישהי שואלת אתכם במקרה מה השעה, וכבר אתם בטוחים שהיא רוצה לשכב אתכם." בהמשך אותה תמונה מטיחה יעל: "הנשים אינן שוכחות במהירות מה ששוכחים אתם." והיא ממשיכה בנימה של בוז אמיתי: "אנשי צבא, מפקדים שמובילים חיילים לקרב! אבל לגשת אל אישה זקנה, שכבר איננה מסוגלת לפגוע אפילו בזבוב?"

זוהי הפעם הראשונה שניתן לגיבורת מחזה לבטא את הצד שלה. הסבל הנשי מתפרץ סוף סוף. אין זו עוד נקודת שבירה אחת בתוך ים של הקרבה, דבר שאפיין את נשות מלחמת השחרור, האישה כאן שונה. היא יודעת להעריך את עצמה ואת הסבל שלה. היא לא מבטלת את עצמה בפני הגבר.

שנות השבעים והשמונים

במחזאות הישראלית שלאחר 1967 מוצגת האישה כדמות שמנסה להיות עצמאית, לעמוד ברשות עצמה, להחזיק בדעותיה ולהחליט על דרכה בחיים. אבל העצמאות הזאת מתגלה כמעט תמיד כתרמית קצרת ימים. בדומה ליעל במחזהו של רז, כוחן של הנשים בא מחולשתם של הגברים. רוב המחזות בתקופה זו עוסקים בעולם הגברי. יוצאים מכלל יה כמה מחזות שנכתבו ברובם בידי נשים (גורן, רות חזן ואחרות). מנגד עומדים מחזותיו של חנוך לוין, שבהם האישה מקבלת עוצמות כוחניות - הרסניות.

חוץ מהמחזות הנזכרים, קיימים מחזות שמתארים מאבקים קיומיים של נשים. אך אלה מוצגים פעמים רבות במאבקים פמיניסטיים רדודים, שהגיבורות מנסות בעזרת סיסמאות ודקלומים להשיב דברים שהמחזה מטיל ספק בכנותם, ובכך מטיל ספק גם במידת האותנטיות של מאבקן ומטרותיהן. מחזות בולטים מסוג זה הם "מזל בתולה" של אריה חן, "ליל העצמאות של ישראל שפי" של רז, "אישה עייפה" של ישראל חברוני, כולם מראשית שנות השבעים, ובכולם מוצגות נשים שמנסות להשתחרר ולהידמות לגברים בכל. ההשתחררות הזאת מוצגת בדרך כלל כמזויפת, והמחיר שהיא תובעת גבוה ביותר.

אולי זוהי מנת חלקן של נשים בחברה החיה על החרב, חברה שדוחקת אותן אל השוליים ואינה משתפת אותן בהכרעות הגורליות לקיומה ולקיומן שלהן. וכשם שנורה ב"בית הבובות" אינה יכולה בסופו של דבר לשנות את המצב החברתי שבו היא נתונה, וחייבת להסתפק בצעד מחאה חריג ומזעזע לזמנו, כך גם מחאתן של מרבית הנשים הישראליות במחזאות התקופה היא חיצונית, והמרחק בינה לבין שחרור אמיתי עדיין גדול.