עלילת הדם

במאה ה- 12 נולדה באנגליה העלילה כאילו משתמשים היהודים בדם ילדים לטקסים דתיים ופשטה באירופה כולה.

עלילת הדם באה לעולם עוד בתקופה העתיקה, בימי אנטיוכוס אפיפאנס היווני, שנגדו קמו החשמונאים. בתגובה להאשמות שהוא חילל את בית המקדש בירושלים, פירסמו מקורות יווניים את הסיפור שהדת היהודית תובעת את הקרבתו של לא - יהודי. התועלמנים היוונים סיפרו כי כשנכנס אנטיוכוס לבית-המקדש הוא מצא שבוי יווני שהוחזק שם כדי להקריבו קרבן. אותו שבוי סיפר למלך כי היהודים חוטפים מפעם לפעם איש יווני, מפטמים אותו במשך שנה ואחר - כך מקריבים אותו על המזבח, טועמים מבשרו ונשבעים שבועת שנאה ונקם ביוונים. אגב, האשמות דומות הועלו גם נגד הנוצרים בראשית ימיה של הדת החדשה.

למעלה מאלף שנה לא הועלו האשמות דומות נגד היהודים, עד אשר נולדה מחדש האגדה המזוויעה במאה ה- 12. לאנגליה זכות הבכורה בעניין זה. בכל אופן, פרק הזמן הארוך בין האירועים מוכיח כי לא היה קשר ישיר בין העלילות בתקופה הקדומה ובין העלילות שנולדו בימי הביניים.

עלילת הדם הראשונה באה לעולם לאחר שבשנת 1144 נתגלתה ליד העיר נוריץ' באנגליה גווייתו של ילד ששמו ויליאם. היהודים נאשמו כי רצחו אותו למטרות של טקס דתי, אבל השלטונות המקומיים הגנו עליהם. אלא שבכך לא נסתיימה הפרשה. הילד נקבר בכנסיה המקומית, אגב תופעות נסיות, לדברי בני העיר, ומקום קבורתו היה לאתר של עליה לרגל ורווח לנזירים המקומיים. בתוך כמה שנים נולדה אגדה על קשר יהודי עולמי ועל פגישה המתקיימת בין נציגים יהודים מכל מקומות מושבותיהם, הנועדים בעיר נארבון ועושים הגרלה כדי לקבוע איזו קהילה יהודית תשחט באותה שנה נוצרי.

עלילת הדם השניה קרתה אף היא באנגליה בשנת 1164 בעיר גלוסטר שם נמצאה גופת ילד, הוורד שמו, ונפוצה העלילה כי קבוצת יהודים שנתכנסה לברית מילה עינתה את הנער וצלבה אותו. גופתו של הילד נקברה בכנסיה של העיר, סמוך לקברו של המלך אדוארד המוודה, ונמסר מאז על מעשי נסים רבים שקרו על אותו קבר. עלילות דם נוספות נפוצו בבארי סנט אדמונדס, בבריסטול ובוינצ'סטר שבאנגליה. בתחילת המאה ה- 13 פשטו העלילות ללינקולן, לסטאמפורד וללונדון. בכל אופן, עד אז לא נגרם נזק רציני ליהודי אנגליה בעקבות העלילות, אבל כחצי תריסר כנסיות נהנו ממקומות לעליה לרגל שקמו בתוכן.

מאנגליה עברה העלילה לצרפת. ב- 1171 נמסר על רצח ילד בעיר פונטואז וגווייתו הועברה לפריס ונקברה בכנסיה. רבים עלו לאותו מקום ונקבע גם טקס דתי מיוחד לזכרו. כאשר כבשו האנגלים את פריס בשנת 1418, הם העבירו את שרידי גווייתו של הילד לאנגליה.

פרעות היהודים

העלילה הראשונה שגרמה למותם של יהודים אירעה בעיר בלואה שבצרפת, שם נשרפו 32 יהודים שמושל העיר האשים אותם ברצח. מאורע זה - השאיר את רישומו בספרות היהודית לאורך זמן רב. ליהודי צרפת וגרמניה נתבררה הסכנה הקשורה בעלילת הדם והם פנו לשלטונות בשתי המדינות שיגנו עליהם מפניה. המלך לואי ה- 7 מצרפת, תיאובלד ה- 4 נסיך שמפן והקיסר הנרי ה- 6 מגרמניה, נענו להם והכריזו כי אין הם מאמינים בעלילת הדם ואסרו לפגוע ביהודים בשל העלילות.

עלילת הדם פשתה באירופה במאה ה- 13 ועכשיו נוסף לה הסבר: היהודים צריכים את דמו של הילד הנרצח לצורכי דת, כדי לאפות בו את מצות הפסח או כדי לחלוק ביניהם את לבו של הקרבן. המקרה הבולט ביותר קרה בשנת 1235 בעיר פולדה, שם הואשמו היהודים ברצח חמשת ילדיו של טוחן. לאחר עינויים קשים הודו שני יהודים כי היהודים אמנם צריכים לדם של נוצרים לטקסים דתיים. 34 יהודים הומתו בעיר כתוצאה מעלילה זו. הקיסר פרדריך ה- 2 מינה ועדה של "מומחים", מורכבת בעיקר ממומרים, כדי לחקור בעניין ובעיקר לקבוע אם משתמשים היהודים בדם נוצרי לצורכי דת. הוועדה קבעה כי גם מן הברית - הישנה וגם מן הברית - החדשה מוכח שאין היהודים משתמשים בדם לטקסים דתיים, שכן אפילו טעימת דם בעל - חיים אסורה עליהם. כתוצאה מכך פירסם הקיסר הצהרה בשנת 1236 המזכה את יהודי פולדה ויהודי כל גרמניה מאשמה ברצח לצורכי דת, ונקבע כי נוצרים שיאשימו יהודים בהאשמה זו יידונו כבוגדים במלך. ההצהרה הצילה את חייהם של יהודי שתי קהילות בגרמניה לאודה ופורצהיים, שהואשמו באותו הזמן ברצח נוצרים.

המאורעות בלאודה הביאו את האפיפיור גריגורי ה- 9 לפרסם מחדש בשנת 1235 את הבולה - תקנה אפיפיורית - "סיקוט יודיאיס". הבולה נקראת על שם המלים הפותחות אותה "סיקוט יודיאיס", שפירושן "כשם שליהודים" וכו'. הבולה נועדה להגן על יהודי אירופה הנוצרית מפני רדיפות ואין בה סעיף מפורש על עלילת הדם. האפיפיור פירסם גם צווים נוספים שבהם הורה לראשי הכנסיה בצרפת להזהיר את הנוצרים מפני התנכלות ליהודים. פעילותו של אפיפיור זה, שהיה המארגן של מסע הצלב השישי, מוכיחה כי אמנם הוא אסר על פגיעות חמורות ביהודים, כמו עלילת דם ומעשי רצח, אבל גם הוא לא נמנע מפגיעה ברכושם ומגירושם ממקומות שונים, והוא גם היה האיש שיזם את החרמת התלמוד וספרים יהודיים אחרים ואת שריפתם על המוקד.

הודאה ברצח

ב- 26 בחודש מרס 1247 נעלמה בעיר ואלראה ילדה בת שנתיים. השמועה אמרה כי היא נראתה לאחרונה ברחוב היהודים ולבסוף נמצאה גופתה בתעלה. שני נזירים פרנציסקנים ציוו לאסור כמה יהודיםולאחר עינויים הוצאה מהם הודאה ברצח. מושל המחוז ציווה על מאסרם של יהודים נוספים ועל עינוייהם. ההודאות שהוכתבו על ידי הנזירים אמרו כי כל שנה מטילים היהודים גורל כדי לקבוע באיזה מקום יש לרצוח נוצרי. לאחר הרצח, נאסף דמו של הנרצח ומחולק בין הקהילות היהודיות וביום חג הנוצרי "יום השישי הקדוש" תולים היהודים את הנרצח כלעג לצליבת ישוע. על כך באה תגובה חריפה של האפיפיור אינוקנט ה- 4 בשתי בולות ששלח לארכיבישוף של וין שבצרפת. האפיפיור תבע לבטל את כל הצעדים שנקט נגד היהודים בקשר לעלילת הדם ודרש למנוע עלילות דומות בעתיד. מדבריו של האפיפיור מתברר כי רכושם של היהודים בעיר הוחרם, רבים מהם נשלחו למאסר, כמה מהם גברים ונשים, עונו באכזריות, אחרים הועלו על המוקד ורבים גורשו מן המקום וילדיהם נטבלו לנצרות על כורחם. האפיפיור תבע לשחרר את העצורים ולשלם להם פיצויים.

הוראות האפיפיור לא שמו קץ לעלילות הדם. באמצע המאה ה- 13 אירעו עלילות נוספות, אחת בלינקולן שבאנגליה (בשנת 1255), שעליה מסופר גם בסיפורי קנטרברי הנודעים, אחרת בפרנקפורט שבגרמניה (1241) ומקרים נוספים במקומות אחרים. בתגובה לעצומה שהגישו יהודי צרפת וגרמניה לאינוקנט ה- 4, פירסם האפיפיור בולה שבאה להגן על היהודים מפני עלילת הדם. הבישופים בשתי המדינות נקראו שלא לאפשר פגיעות ביהודים כתוצאה מהאשמות כאילו בחג הפסח הם רוצחים ילד נוצרי ומחלקים את לבו. יותר מכן, אינוקנט ה- 4 פירסם בשנת 1247 גירסה חדשה של הבולה "סיקוט יודיאיס" ובה הוסיף סעיף האוסר על נוצרים להאשים יהודים כאילו הם משתמשים בדם אום בטקסים הדתיים שלהם. הוא הזכיר מקרים קודמים של עלילות דם ואיים על מי שיעברו על דבריו כי יאבדו את משרותיהם ויוחרמו על-ידי הכנסיה. תוספת זו נהייתה חלק מן הבולה שהוציאו אפיפיורים נוספים. אינוקנט ה- 4 פירסם את הבולה מחדש בשנת 1253 לאחר שנוכח לדעת כי לא שעו לאזהרותיו הקודמות.

אינוקנט ה- 4 פירסם בולות נוספות כדי להגן על היהודים שבממלכות הנוצריות. בשנת 1246 הוא פנה למלך נבארה, טיבו הראשון, להמשיך ולהגן על היהודים שבממלכתו. היהודים שיבחו את המלך לפני האפיפיור כי הוא מגן עליהם מפני פורענויות שונות, בעיקר מצד המבקשים לנצר בכוח את ילדיהם. ואולם שנה לאחר מכן התלוננו יהודי שמפן, שגם היא היתה בשלטונו של טיבו, לפני האפיפיור, כי בני המקום אינם מכבדים את החוזים שחתמו עמם ובמקום לשלם להם את חובותיהם הם רודפים אותם. אינוקנט ה- 4 תבע מדוכס שמפן להגן על היהודים. סמוך למותו בא אינוקנט לעזרתם של יהודי ורצבורג, שנפלו קרבן למריבות בין אזרחי העיר לבישוף המקומי.

ואולם אינוקנט ה- 4 היה מוכן להגן על היהודים רק במקרים שהיה בהם בעיניו משום אי-צדק ופגיעות אכזריות. ואולם גם הוא הלך בדרכי האפיפיורים קודמיו ולחם בתלמוד ובכתבים יהודיים אחרים. הוא גם פירסם את אחת ההודעות האפיפיוריות המעטות שהסכימה במפורש לגירוש יהודים, מוין בשנת 1253, מאחר שהם "משחיתים את לבם של הנוצרים".

עלילת הדם המשיכה לפגוע ביהודי אירופה מאז ימי הביניים ועד ימינו. רוב המושלים החילוניים וכמעט כל האפיפיורים לא האמינו באמיתות העלילה וניסו להגן על היהודים, בדרגות שונות של הצלחה. בין האפיפיורים נראה שהיו רק שניים יוצאים מן הכלל. אהד מהם היה אינוקנט ה- 3 והאחר הוא כנראה קלמנט ה- 4 שכיהן כאפיפיור בשנות השישים של המאה ה- 13. קלמנט ה- 4 היה שונה בעניין זה מן האפיפיורים בזמנו: הוא לא גינה את עלילות הדם וגם לא אישר את הבולה "סיקוט יודיאיס", שלא כאפיפיורים האחרים: אלכסנדר ה- 4 שיצא נגד עלילת הדם ב- 1255, אורבן ה- 4 וב- 1262, גריגורי ה- 10 ב- 1272, וב- 1278, ניקולס ה- 3 ב- 1278, מרטין ה- 4 ב- 1281, הונוריאוס ה- 4 ב- 1285-1287 וניקולס ה- 4 ב- 1288-1292.

אישורים חוזרים

במשך ארבעים שנה אושרה שמונה פעמים הבולה "סיקוט יודיאיס", הדוחה את עלילת הדם. זהו המספר הגדול ביותר של אישורי הבולה שניתנו בפרק זמן של ארבע עשרות שנים, וזוהי הוכחה לחוסר האונים של יהודי אירופה באותם ימים מפני רדיפות גוברות והולכות, אף-כי אין מכאן הוכחה על יעילותה של ההגנה האפיפיורית או על חסרונה. פירסומה מחדש של הבולה בידי שליטים מקומיים שונים מוכיח גם הוא את חשיבותה. בין השליטים שאישרו את הבולה האפיפיורית היו מלכי גרמניה, בוהמיה, סבוי, פולין, סיציליה ועוד. בארכיונים ובספריות של אירופה יש העתקים רבים של הבולה.

האפיפיור גריגורי ה- 10 ביקש ליעל את כוחה של הבולה. הוא קבע כי עדויות של נוצרים נגד יהודים לא יוכרו עד אשר יימצא בין העדים הנוצרים גם יהודי אחד, שכן גם עדויות של יהודים בלבד נגד נוצרים אינן מספיקות. בקשר לעלילות דם, אין לשמוע בכלל עדויות של נוצרים ויש לשחרר את כל היהודים שנאסרו בקשר לעלילה.
אפשר להאשים יהודים בעלילת דם רק אם נתפסו בשעת המעשה, קבע האפיפיור. בשנת 1281 הוסיף האפיפיור מרטין ה- 4 סעיף לניסוח המקובל של הבולה "סיקוט יודיאיס", כדי לתחום גבולות לחופש הרב שניתן לחוקרי היהודים, בעיקר לאלו מהם שהתנצרו. מרטין קבע כי שום חוקר או נציג אחר של השלטונות אסור לו להשתמש בדרכי כפיה נגד היהודים, וכל המאשים יהודי והאשמתו לא הוכחה, יקבל את העונש שהיה מוטל על היהודי לו היה נמצא אשם. בכל אופן, תוספות אלו לא מופיעות בפירסומים נוספים של "סיקוט יודיאיס" והן לא נכללו בניסוח הקנוני, הרשמי, של הבולה.

עלילת הדם נולדה באמצע המאה ה- 12, ובתוך 150 שנה פשטה בכל אירופה ופגעה ביהודים רבים. אפיפיורים ומושלים, אף-על-פי שהם עצמם לא נמנעו מרדיפות יהודים, ניסו לעצור עלילה זו שאיננה מתקבלת על הדעת, כאילו יהודים רוצחים בני אדם - ילדים, משתמשים בדמם למטרות דת, אבל לשווא. עלילת הדם נמשכה וגברה וגרמה ייסורים ליהודים והפילה בהם קרבנות רבים במשך מאות בשנים עד ימינו. בראשית המאה הואשם ברוסיה מנחם בייליס ברצח ילד לשימוש בדמו לצורכי דת. הוא ישב שנתיים בבית הסוהר ומשפטו, שבו זוכה לבסוף, הסעיר את יהודי רוסיה ואת העולם כולו, ואילו הנאצים בגרמניה החיו אף הם עלילה זו וערכו משפטים חדשים.