כיבוש לכיש בידי סנחריב מלך אשור

בשנת 701 לפנה"ס יצא סנחריב מלך אשור למסע צבאי לארצות המערב, לסוריה ולארץ-ישראל. ממלכת אשור השתרעה באזור הנמצא בצפון עירק של היום, באזורים הגובלים בנהר החידקל ובהרי כורדיסטאן. עריה המרכזיות של אשור - ובכלל זה בירתה נינוה - נמצאות בסביבות עיר הנפט מוסול של היום.

בתקופה זו היתה אשור הממלכה האדירה ביותר במזרח הקרוב. תחום שלטונה השתרע מהמפרץ הפרסי וגבול פרס במזרח, עד ארמניה בצפון ועד גבולה של מצרים במערב. עוצמתה של אשור באה לה, במידה רבה, הודות לצבאה המעולה, שהצטיין בכושר הסבילות שלו, באכזריותו אמצעי הלחימה המפותחים שברשותו.

מסעו הצבאי של סנחריב בא בעקבות קשר שקם נגדו בגבולה המערבי של אשור. ממלכת ישראל, שבירתה בשומרון כבר חדלה להתקיים באותה עת, הפכה לפרובינציה אשורית. אבל בדרום הארץ התקיימה ממלכת יהודה, שבירתה בירושלים. חזקיהו מלך יהודה היה מלך מצליח וחשוב, ובימיו שגשגה יהודה הן מהבחינה המדינית והן מהבחינה הכלכלית. חזקיהו כרת ברית עם מצרים ועם עיר המדינה הפלשתית אשקלון, כנגד אשור. בעיר הפלשתית עקרון נעשתה הפיכה והמלך הפרו-אשורי הורד מכיסאו ונכלא בירושלים. סנחריב יצא מאשור והגיע לחוף הסורי, ומשם המשיך לארץ-ישראל, לשפלת החוף. הוא השתלט מחדש על ערי הפלשתים אשקלון ועקרון, ניצח בקרב נגד חיל משלוח מצרי שנשלח כנגדו ממצרים, ואז פנה אל עבר ארץ יהודה שנותרה לבדה.

על מסעו של סנחריב אנו לומדים הן מהמקורות המקראיים (מתיאורים מפורטים במלכים ב' י"ח-י"ט, ישעיהו ל"ו-ל"ז ודברי הימים ב' ל"ב. "ובארבע עשרה שנה למלך חזקיהו עלה סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה הבצרות ויתפשם", מלכים ב' י"ח, יג) והן מהמקורות האשוריים. התיאורים השונים אינם תואמים זה את זה בחלק מהפרטים, ודעות החוקרים חלוקות באשר לשחזור מדויק של המאורעות. ברור, מכל מקום, שסנחריב כבש את הערים המבוצרות ביהודה והגלה לאשור תושבים רבים. בעת שהותו ביהודה קבע את מחנהו המרכזי בלכיש ("והוא על לכיש וכל ממשלתו עמו", דברי הימים ב' ל"ב, ט) ומשם שלח חיל משלוח כבד לירושלים, על-מנת להכניע את חזקיהו. חזקיהו - אשר נתמך על-ידי הנביא ישעיהו - סירב להיכנע. לפי הסיפור המקראי, ניצלה ירושלים הודות לנס, כאשר בלילה אחד מתו כל חיילי אשור, וסנחריב נאלץ לחזור לארצו: "ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמשה אלף, וישכימו בבקר, והנה כלם פגרים מתים. ויסע וילך וישב סנחריב מלך אשור וישב בנינוה" (מלכים ב', י"ט, לה-לו). חזקיהו נשאר על כנו כמלך יהודה, אולם חויב בתשלום מס כבד למלך אשור.

תיאור העיר בתבליטים

עדות מיוחדת במינה למסע זה מהווים "תבליטי לכיש". סנחריב בנה ארמון מלכותי מפואר בנינוה, אותו כינה "הארמון שאין שני לו". קירות הארמון עוטרו בתבליטי אבן גדולים, המתארים בעיקר מסעות מלחמה של סנחריב. סדרת התבליטים המרכזית והמפורטת ביותר, שיוחד לה מקום מיוחד באגף הטקסי של הארמון, הוקדשה לתיאור המצור על העיר לכיש ביהודה. כיבוש לכיש - אשר תיאורו כאן מסמל את כיבוש יהודה כולה - היה כמדומה אחד מניצחונותיו הצבאיים החשובים של סנחריב, ועל-כן הוקדשה מערכת תבליטים מיוחדת לתיאורו. תבליטי לכיש נחשפו בנינוה באמצע המאה ה-19 על-ידי חוקרים בריטיים, והם מוצגים כיום במוזיאון הבריטי בלונדון, בעוד העתקים מהם מוצגים במוזיאון ישראל בירושלים. תבליטי לכיש מהווים כיום תיאור חזותי יחיד במינו עיר ביהודה, של תושביה ושל מגיניה בתקופת הבית הראשון.

תל לכיש והחפירות

לכיש העתיקה מזוהה כיום בתל גדול, תל לכיש (או בערבית תל א-דויר), הנמצא בין קרית-גת לבין בית-גוברין, בסמוך למושב לכיש. זהו תל מרשים בממדיו ובמדרונותיו התלולים. שטח בסיסו מגיע כדי 124 דונם לערך. התל חבוי בין הגבעות של אזור השפלה וקשה להבחין בו ממרחקים, אבל הניצב בקרבתו מבתין מיד ששכנה כאן עיר מבצר גדולה וחשובה. לכיש נושבה כבר בתקופה הכלקוליתית, באלף הרביעי לפנה"ס, והיישוב בה נמשך ברציפות עד לתקופה ההלניסטית, לקראת סוף האלף הראשון לפנה"ס. בתקופה ההלניסטית נעזבה לכיש, ומרכז היישוב עבר למרישה הסמוכה. אין ספק שבכל התקופה בה היתה לכיש מיושבת, היתה זו עיר חשובה במיוחד. באלף השני לפנה"ס היתה לכיש מרכז כנעני חשוב בדרום הארץ. ביהושע פרק י', אנו קוראים כיצד נכבשה בידי שבטי ישראל; מקומה המרכזי נשמר לאחר-מכן בימי ממלכת ישראל ויהודה. חפירות ארכיאולוגיות גדולות נערכו בלכיש בין 1932-1938 בידי משלחת בריטית, בראשותו של ג'יימס לסלי סטארקי. החפירות הגיעו לקצן באורח טראגי כאשר נרצח סטארקי בידי פורעים ערביים, בנוסעו במכוניתו מלכיש לירושלים. היקף החפירות היה גדול, ושרידיהן ניכרים בתל עד היום. בולט בעיקר שפך העפר הגדול בתחתית התל, בסמוך לפאתו הצפון-מערבית, עדות חיה לכמויות העפר הגדולות שהוצאו מכאן. חפירות סטארקי התרכזו בעיקר במורדות התל ובבתי-הקברות שמסביבו, ורק עבודה מעטה יחסית נעשתה על פסגת התל. תגליתו המפורסמת ביותר היתה מציאתם של "מכתבי לכיש" בחדר קטן בשער העיר. אלו הם כעשרים אוסטרקונים - דהיינו שברי חרס – עליהם נכתב בדיו; המכתבים כתובים בכתב העברי העתיק, ודומה שנשלחו אל מפקד בלכיש ערב כיבושה בידי נבוכדנאצר מלך בבל ב- 588-586 לפנה"ס. מעניין במיוחד אחד המכתבים המספר "כי אל משואות לכיש אנחנו שומרים בכל האותות אשר נתן אדוני, כי לא נראה את עזקה".

ב-1966-1968 נערכה בתל, באזור "מקדש השמש", חפירה מוגבלת במטרתה ובהיקפה בידי פרופ' יוחנן אהרוני מאוניברסיטת תל-אביב. החפירות בלכיש חודשו בהיקף נרחב ב-1973 על-ידי משלחת מטעם אונירסיטת תל-אביב והחברה לחקירת א"י ועתיקותיה. מטרת החפירות היא לחקור באורח שיטתי את שרידי העיר ואת תולדותיה. עד כה נערכו אחת-עשרה עונות חפירה בשנים 1973-1987. לאחרונה הוחל בפעולות שימור ושחזור בשער העיר. זהו צעד ראשון לקראת הכשרת המקום למבקרים כגן לאומי המתוכנן בידי הקהק"ל ורשות הגנים הלאומיים.

עיר במבצר – ביצורים חזקים במיוחד

בחפירות הארכיאולוגיות נחשפו שרידיה של שכבת העיר מימי חזקיהו, העיר שנכבשה על-ידי סנחריב ב-701 לפנה"ס (שכבה שלישית לפי סדר שכבות העיר מלמעלה למטה), ונחשפו שרידים חשובים של הקרב על העיר. שרידי העיר ממחישים היטב מדוע קבע כאן סנחריב את מחנהו בעת שהותו ביהודה, ומדוע הודגש בתבליטים כיבוש העיר. מסתבר, שלכיש היתה העיר השנייה בחשיבותה ביהודה אחרי ירושלים הבירה. דומה שאחד ממלכי יהודה במאה העשירית, או במאה התשיעית לפנה"ס, אולי רחבעם, אסא או יהושפט, בנה כאן עיר מבצר ממלכתית מרכזית, שלה ביצורים אדירים וארמון-מצודה, שבה ישב דרך-קבע חיל מצב. קשה לקבוע בפסקנות מדוע נבחרה לכיש כמקום להקמת עיר מבצר מרכזית, אבל דומה כי מלכי יהודה רצו להגן על גבולה הדרום-מערבי של הממלכה, אל מול ערי הפלשתים והדרך העולה ממצרים.

התל מוקף מורדות תלולים מכל צדדיו, ורק בפאתו הדרום-מערבית מצוי אוכף, המתחבר לגבעה, שעליה בנוי כיום מושב לכיש. דרך אוכף זה היתה הגישה לתל נוחה יחסית, וכך נבנה שער העיר בקרבת מקום, בצדו המערבי של האתר. הדרך העתיקה העולה לשער נתמשכה למן האוכף, ואף כיום הכניסה לתל היא בדרך זו. השער הינו שער העיר הגדול והמאסיבי ביותר מסוגו, שנתגלה עד כה מתקופה זו בארץ. השער מורכב מדרך בנויה, העולה מפינת התל, משער חיצוני ומשער פנימי, וחצר פתוחה ביניהם. בית השער החיצוני בלט מקו שולי התל, והוא נתחבר לחומת התמך החיצונית, אשר הקיפה את התל במרכז המדרון. ציר הכניסה לשער החיצוני היה מקביל לקו שולי התל. בית השער הפנימי נבנה בשולי התל, ונתחבר לחומה המרכזית, אשר נתמשכה לאורך שולי המדרון. ציר הכניסה לפתח השער הפנימי היה ניצב לקו שולי התל. לסיכום: הבא לעיר היה עולה בדרך העתיקה אל השער, עובר בשער החיצוני, חוצה את חצר השער, תוך שהוא פונה בזווית ישרה לימין, חוצה את השער הפנימי ונכנס לרחוב העיר.

בשער הפנימי נחפרה מחציתו השמאלית, ונתבררה במלואה תוכנית המבנה. בית השער היה מבנה גדול, שמידותיו כ-25x25 מ', והוא נתבסס על יסודות עמוקים ביותר. משני צדי הכניסה היו מגדלים שנתחברו אל החומה. לאורך המעבר היו שישה חדרים, שלושה בכל צד. בתוכניתו דומה השער ל"שערי שלמה" במגידו, חצור וגזר, שאף בהם נבנו שישה חדרים בצדי המעבר, אלא שהשער בלכיש גדול מהם בהרבה. חגורת הביצורים שהקיפה את העיר היתה חזקה במיוחד. במרכז המדרון עברה חומת תמך חיצונית שנחשפה על-ידי סטארקי מסביב לכל התל. חומה זו, שעוביה וגובהה היו כ-3 מ', נבנתה כטרסה הנשענת על מדרון התל. היתה זו חומה קדמית, שתמכה בסוללה הבנויה לאורך המדרון. סוללה זו, הבנויה מגיר כתוש ומאבנים, התרוממה עד לתחתיתה של החומה אשר נבנתה לאורך שולי התל. זו היתה החומה המרכזית של העיר, בנויה לבנים על יסודות אבן, ועוביה הגיע כדי 6 מ'. תפקידן של החומה החיצונית והסוללה היה, לפיכך, להוות מעצור קדמי בפני המתקיפים, מעצור אשר ימנע מהם להגיע בקלות אל החומה המרכזית הבנויה בפסגת התל.

מים – לימי שלום ולימי מצור

במרכז העיר ניצב ארמון-המצודה, מבצר שבו ישב בוודאי המושל מטעם מלך יהודה. ממזרח לו השתרעה חצר גדולה ובצדדיה בנייני-עזר שונים לצורכי חיל המצב. ארמון-המצודה הוא המבנה הגדול והמאסיבי ביותר ששרד מימי הבית הראשון בארץ-ישראל (שטחו כ-2.5 דונמים), וכיום זהו הבניין הבולט ביותר בתל לכיש. ארמון-המצודה נבנה על גבי קירות יסוד מוגבהים, המחוברים זה לזה עם מילוי עפר ביניהם, באופן שבו יצרו יסודות הארמון מעין תיבה מוגבהת, עליה ניצב הבניין עצמו. כיום הרוס כל מבנה-העל, ונותרו אך קטעי רצפות פה ושם. המבנה הנראה כיום הוא, לפיכך, מבנה היסודות המוגבהים, שגובהו בפינה הדרום-מערבית מגיע כדי 12 מ'! הכניסה אל הבניין היתה בצד מזרח, ושם נשתמר גרם-המדרגות, שהוביל מהחצר הגדולה אל הכניסה המפוארת.

החצר הגדולה ובנייני-העזר השתרעו על שטח גדול במרכז העיר, אבל כיום הם הרוסים בחלקם הגדול. מצפון לארמון-המצודה נבנה בניין מחסנים, ומדרומו מבנה-עזר נוסף. המבנה, שמדרום לארמון-המצודה, דומה למבנים שנמצאו במגידו ובתל באר-שבע, ודעת החוקרים חלוקה על תפקידם. יש המזהים אותם כבנייני מחסנים ויש המזהים אותם כאורוות. לדעתנו, נבנו מבנים אלו כאורוות. אם אכן נכון פירוש זה - ניתן היה להחזיק באורוות בלכיש כמאה סוסים. החצר הגדולה, ששטחה כ-7.5 דונמים - אליה כוונו פתחי האורוות - נבנתה, לדעתנו, לצורך אימוני מרכבות. מכאן המסקנה האפשרית, שבלכיש חנתה יחידת רכב ובה 50 מרכבות של צבא מלך יהודה. מסקנה זו תואמת את תיאור המרכבות מלכיש בתבליט האשורי ואת מאמר הנביא מיכה: "רתם המרכבה לרכש יושבת לכיש ראשית חטאת היא לבת ציון" (מיכה א', יג).

בתים רבים של תושבי לכיש, ערב המצור האשורי, נחשפו בכל האזור שבין ארמון-המצודה לבין שער העיר. בתים אלו נבנו בצפיפות ונראים עלובים למדי. הם הכילו חדרים קטנים וחצרות ועיקר ממצאיהם כלל תנורים, כלי אבן כמטחנות ומכתשים, וכלי-חרס ביתיים מסוגים שונים, כקנקני אגירה, קערות וקעריות, פכיות ונרות.

בעיר מבוצרת ומרכזית כלכיש חייב היה להיות מקור מים מרכזי, שיספק לתושביה מים בעת שלום ובימי מצור כאחד. המשלחת הבריטית חשפה בור גדול, שנחצב בסלע בחלקו המזרחי של התל. סביר היה להניח, שבור זה אינו אלא פיר כניסה מאונך למפעל מים גדול החצוב בסלע, בדומה לאלו הידועים ממגידו ומחצור. אולם בעומק של כ-22 מ' הגיעו החופרים לתחתית הבור, וברור שאין לו המשך. סביר להניח ש"הבור הגדול" הינו מחצבה מרכזית, שממנה נלקחו האבנים לבניית ארמון-המצודה, השער וחומת העיר. דומה, לעומת זאת, שמקור המים המרכזי של לכיש היה בפינה הצפון-מזרחית של התל. כאן ניקו הבריטים מעפר באר עתיקה, שעומקה כ-44 מ'. בעת שנוקתה הבאר היו עדיין בתחתיתה מים - מי-תהום שנקוו בשולי נחל לכיש העובר בסמוך לתל. סביר להניח, שהבאר לא היתה מקור המים הבלעדי של העיר, וייתכן שיש לחפש בצד זה של התל מפעל מים גדול יותר, שאף הוא אפשר את שאיבת מי-התהום.

פריצת הצבא האשורי

בחפירות לכיש זוהו שרידים רבים, הקשורים במצור ובכיבוש האשורי, והם מאפשרים לשחזר חלקית את הקרב שהתרחש כאן ב-701 לפנה"ס. כפי שצוין לעיל, מוקפת לכיש ואדיות מכל עבריה, ורק פינתו הדרום-מערבית של התל מחוברת באוכף לגבעה הסמוכה, עליה בנוי כיום מושב לכיש. האוכף היווה את המקום הנוח ביותר לגישה אל העיר, וכן להתקפה עליה. מבצריה של לכיש הגביהו וביצרו במיוחד את הפינה הדרום-מערבית של התל, אבל למרות זאת נשאר המקום הזה הנוח ביותר להתקפה; אין תימה, לפיכך, שכאן נערכה ההתקפה המרכזית של צבא אשור, כשהיא מכוונת הן כנגד החומה בפינה הדרום-מערבית, והן כנגד השער החיצוני. סביר להניח, שמחנהו של סנחריב וצבא אשור מוקם על הגבעה עליה בנוי כיום מושב לכיש. פסגת הגבעה שטוחה ומרווחת; המקום קרוב אל הנקודה בה התרכזה ההתקפה על העיר, אבל מצד שני הוא מרוחק דיו כדי שיימצא מחוץ לטווח נשקם של המגינים. לצערנו, לא נותרו כל שרידים של המחנה, וברור שאם היו כאלו הרי נמחקו על-ידי פעולות הפיתוח של המושב.

בפינה הדרום-מערבית של התל שפכו האשורים סוללת מצור גדולה, שנשתמרה היטב עד היום. זוהי סוללת המצור הקדומה ביותר – והסוללה האשורית היחידה - הידועה כיום במזרח הקרוב. סוללת המצור (בדומה לסוללות מצור מתקופות מאוחרות יותר, כגון זו שהקים הצבא הרומי במצדה) נועדה להתגבר על המדרון התלול, ולאפשר למכונות המלחמה גישה אל החומה הבנויה במרום התל. הסוללה הוקמה מאבנים שנאספו בשדות שמסביב ונשפכו כנגד המדרון. שכבת האבנים העליונה חוזקה בטיט - וכך נוצר מעין ציפוי יציב לסוללה, עליו יכלו האשורים לנוע בקלות. בקצה העליון של הסוללה שפכו האשורים שכבת עפר חום-אדמדם כדי ליצור משטח, שעליו ניתן היה להציב את אילי המלחמה ולתקוף את החומה. (איל המלחמה היה הנשק הכבד של הצבא האשורי; על דרך פעולתו ראה בשחזור המצורף). לסוללה צורת מניפה, והיא רחבה בבסיסה וצרה יותר בחלקה העליון. דומה שרוחבה בתחתיתה היה כ-70-75 מ', גובהה כ-16 מ', ורוחבה בקצה העליון שלה, בסמוך לחומה - כ-25 מ'. בתבליט האשורי נראים חמישה אילי מלחמה התוקפים את החומה, ודומה שרוחב הקצה העליון של הסוללה אכן מספיק להצבת חמישה אילים שכאלה זה בצד זה. שרידי סוללת המצור נראים היום באתר. חלק ניכר מהסוללה פונה בידי המשלחת הבריטית, ובקצה חפירתם נוצר דרכה מעין חתך. כאן נראה היטב מדרון התל, ושכבת אבני הסוללה שנשפכה כנגדו.

הפינה הדרום-מערבית של התל היתה, כאמור לעיל, מבוצרת במיוחד. חומת התמך החיצונית נסמכה בנקודה זו אל החומה המרכזית ושתי החומות יחדיו יצרו כאן מגדל, הבנוי מאבן ומלבנים, שרוחבו מגיע כדי 15 מ'. האשורים כיוונו את התקפתם אל עבר המגינים הניצבים על גג המגדל ולא ניסו כלל לפרוץ פרץ בחומה או להורסה. הם פרצו לעיר מעל לחומות בעוד אלו נשארו ברובן שלמות. עיי המפולת ושרידי הקרב, שנחשפו בחזית שתי החומות, מעידים על המאבק האכזרי שנתחולל בנקודת הפריצה. שרידי שריפה רבים מעידים על אש עזה שדלקה כאן (ראה בתבליט את הלפידים הבוערים המושלכים מראש החומה). נמצאו שרידי התחמושת, שבה השתמשו התוקפים והמגינים כאחד - ראשי חצים ואבני-קלע. אבני-הקלע הינן עגולות, והן מסותתות מאבן צור; קוטרן מגיע כדי 6 ס"מ ומשקלן מגיע ל-250 גרם לערך. התבליט האשורי מראה כיצד נורו אבנים אלו בעזרת קלע, שסובבוהו מעל לראש. לרגלי שתי החומות נמצאו בנקודה זו כ-800 ראשי חצים מברזל שנורו בידי הקשתים האשוריים, כמוראה בתבליט, כנגד המבינים שניצבו על החומה. חלק מראשי החצים נמצאו עקומים מעוצמת המכה שקיבלו כאשר פגעו בחומה. נתגלו אף מספר ראשי חצים עשויים עצם - בוודאי חצים שנורו בידי המגינים אל עבר האשורים, ונורו על-ידי אלו בחזרה, כנגד החומה. כמות ראשי החצים שנמצאה כאן מעידה על עוצמת האש האשורית, שרוכזה בנקודת הפריצה, אשר בוודאי נטרלה לחלוטין את מגיני העיר שניצבו בראש החומה.

במקום הפריצה נתגלו שתים-עשרה אבנים גדולות ומחוררות (ממדיה של אבן אחת, לדוגמא, 30x55x64 ס"מ), חלקן מושלכות לרגלי החומה וחלקן מונחות עליה. בשתיים מן האבנים, בתוך החריר, נמצאו שרידי חבלים שרופים. דומה שאבנים אלו נקשרו בחבלים ושולשלו על-ידי המגינים מעל לחומה כדי להכות באילים האשוריים. לרגלי החומה נמצא אף קטע משרשרת ברזל - וסביר להניח שאף שרשרת זו שימשה את המגינים במלחמתם באילים. ייתכן ושימשה כדי לתפוס את קרן האיל ולהטותה, כפי שאנו רואים בתבליט שנתגלה באשור. או אולי שימשה השרשרת כדי לשלשל מהחומה קורת עץ על-מנת להכות בקרן האיל, כמו שמתאר בכתביו ההיסטוריון היווני תוקידידס (460-400 לפנה"ס; ספרו בן שמונת הכרכים: תולדות מלחמת פלופונס).

כאשר ראו מגיני לכיש, שסוללת המצור מתרוממת אל מול פינת החומה, נקטו אמצעי-נגד, ושפכו כנגד צדה הפנימי של החומה, בנקודה זו, סוללה נגדית. לסוללה הנגדית צורת חצי-סהר, אורכה כ-120 מ' ורוחבה כ-35-40 מ'. לצורך שפיכת הסוללה, השתמשו המגינים בעפר שנלקח משכבות קדומות של התל. הסוללה גבוהה בכמה מטרים מן החומה, וכך יכלו המגינים לבנות קו הגנה נוסף בפינת החומה, שאליה כיוונו האשורים את התקפתם.

כאשר פרצו האשורים את קו ההגנה שעל החומה, כמתואר לעיל, מצאו לפניהם מחסום חדש, גבוה מן החומות ובקו אחורי מהן. כדי שיוכלו לתקוף את קו ההגנה החדש, הם נאלצו להגדיל ולהגביה את סוללת המצור. ואכן, נתגלו בחפירה שרידי השלב השני של סוללת המצור, שאבניו כיסו את החומה החיצונית והתרוממו מעליה.

לאחר שהתגברו האשורים על המעצור החדש, פרצו מכאן אל העיר, כבשו אותה והרסו אותה כליל. בכל מקום בו הגיעה את החופרים לבתים של השכבה השלישית נמצאו אלו קבורים מתחת לעיי הרס ושריפה, שגובהם מגיע לכדי 2 מ'. קירות הבתים נבנו מלבנים מיובשות בשמש, ויש שנצרפו הלבנים מעוצמת האש. רצפות החדרים נתגלו כשהן מכוסות בשכבת אפר, וכלי-החרס שנמצאו בהם נתרסקו ונקברו תחת המפולות. בין השאר נהרסו השער, החומות וארמון-המצודה. לא ניכר כל מאמץ לשקם את ההריסות ולחדש את היישוב, ודומה שלאחר הכיבוש וההרס נעזבה העיר למשך עשרות שנים. הממצא הארכיאולוגי תואם את המתואר בתבליט, בו נראים תושבי לכיש יוצאים לבלות, וכן את המסופר בכתובות האשוריות על הגליית תושבים מיהודה לאשור.

גולים וחיילים נושאי שלל

התבליט האשורי משלים את תמונת העיר והקרב שהתחולל כאן, המתקבלת מן הממצא הארכיאולוגי. דומה שהתבליט משרטט תמונה נאמנה של לכיש, אפילו שהיא מתוארת בסגנון הסכימטי האופייני לאמנות אשור. במרכז העיר נראה בית השער - בוודאי השער החיצוני -ואיל מלחמה מתקיף את פינתו. מימין לשער נראית סוללת מצור ועליה חמישה אילים התוקפים את החומה. חומות העיר דומות בצורתן לבית השער, ואף עליהן נראה מעקה המורכב משורת מגינים עגולים. משמאל מתואר הצבא האשורי, כשהוא תוקף את העיר; מימין לעיר נראים טור של חיילים אשוריים נושאים שלל, וטורים של תושבי לכיש היוצאים לגולה. טורי הגולים צועדים אל עבר מלך אשור, הנראה יושב על כס מלכות ופניו אל מול העיר. היוצאים לגולה דומים זה לזה בלבושם, וזה היה בוודאי הלבוש האופייני לתושבי יהודה באותם הימים. הגברים והילדים לובשים בגד קצר, שקצהו המעוטר בציציות משתלשל מתחת לבגד, בין הרגליים. לראשיהם הם חובשים צעיף, שקצהו המעוטר בציציות תלוי כלפי מטה ומכסה על האוזניים. הנשים והילדות לובשות בגד ארוך, המגיע עד לקרסוליהן. את ראשן מכסה צעיף, המשתלשל לאורכו של הגב עד לתחתית הבגד. ברקע התבליט נראית הקרקע הסלעית, האופיינית לאזור לכיש, והיא מתוארת כאן באורח סכימטי כדמוית קשקשים. פה ושם, ברקע הסצינה, מוצגת הצמחייה; נראים כאן בבירור גפנים, עצי תאנה ועצים סכימטיים, הבאים אולי לתאר עצי זית –שכולם אופייניים אף כיום לחבל ארץ זה.

ביקור בתל לכיש

הרבה משרידי העיר, שתקף סנחריב מלך אשור (השכבה השלישית מלמעלה), ניתן לראות ביום בביקור בתל לכיש. דרך העפר המובילה לתל מביאה את המבקר לאוכף, שבפינתו הדרום-מערבית. במקום זה ניתן לראות היטב את שרידי הסוללה האשורית, השפוכה כנגד המדרון. מעליה נראות חומת העיר והסוללה הנגדית ששפכו המגינים. הפינה הדרום-מערבית הינה כיום הנקודה הגבוהה ביותר שבתל, וזאת כתוצאה מהסוללה הנגדית השפוכה כאן. מכאן ממשיך המבקר בדרך העתיקה, העולה אל השער; הוא נכנס דרך השער החיצוני אל חצר השער, פונה לימין ועובר דרך השער הפנימי אל תוך העיר. שרידי השער בן השכבה השנייה, שנבנה במאה השביעית לפנה"ס ונהרס בידי צבא בבל ב-586-588 לפנה"ס, נמצאים כיום מעל שרידי השער בן השכבה השלישית, זה שנהרס ב-701 לפנה"ס. שערי העיר נמצאים כיום בתהליך של שימור ושחזור, ובעיה קשה היא כיצד יש להציג בפני המבקר את שני השערים כשהם מונחים האחד על גב השני.

העולה אל השער בדרך העתיקה רואה לפניו את המגדל השמאלי של השער החיצוני הקדום יותר, ששוקם לאחרונה - מגדל הבולט בעוצמתו, וניתן לזהותו בוודאות עם מגדל השער המתואר בתבליט האשורי. הכניסה אל העיר הינה דרך השער המאוחר יותר. משעבר המבקר דרך השער הפנימי, המאוחר יותר, הוא רואה לפניו, במפלס נמוך יותר, את מחציתו השמאלית של השער הפנימי הקדום אשר נחשף בחפירות. באזור השער ניתן אף להבחין בחומות המקיפות את התל ומתחברות לשער, חומת התמך החיצונית העוברת לאורך מרכז המדרון והחומה המרכזית המתחברת לשער הפנימי (יש לזכור, שמבנה האבן המרשים, הנראה בפסגת התל, בפינתו הצפון-מערבית, אינו חלק מהביצורים, אלא זהו מתקן לשפיכת עפר שנבנה על-ידי המשלחת הבריטית).

על פסגת התל ניתן לראות את ארמון-המצודה. בין פינתו הדרום-מערבית לבין שולי התל משתרע שטח חפירה מרכזי, חתך שנועד לחדור אל השכבות הקדומות, העמוקות יותר, שבתל. מארמון-המצודה נותרו, כזכור, יסודותיו בלבד. המבקר העולה על המבנה ניצב במפלס רצפת הארמון, ואכן פה ושם ניתן להבחין בקטעי רצפות מגיר כתוש. הנוף מכאן מרהיב, ואפשר להבחין בהרי חברון, במזרח, ובמישור החוף, במערב. כדאי לציין את שני בסיסי העמודים המרובעים הניצבים כאן - שרידים ממבנה מאוחר יותר מן התקופה הפרסית, שעל גבי אחד מהם חרוטות כתובות של מחלקת חי"ש מכפר מנחם, אשר כבשה את לכיש במלחמת העצמאות, באוקטובר 1948. בין ארמון-המצודה לבין השער נראים היטב שרידי הבתים הקטנים והדלים, שבהם התגוררו תושבי העיר. בצדו המזרחי של התל ניתן להבחין ב"בור הגדול", ובפינתו הצפון-מזרחית ניתן לראות את הבאר העתיקה, שנחצבה בסמוך לחומה.

אלו הם שרידיה המרשימים של העיר לכיש, אשר מסכת כיבושה בידי צבא סנחריב מלך אשור הינה מהפרשיות המסעירות והדרמטיות בתולדות ארץ-ישראל בתקופת המקרא.