עמוד הבית > מדעי החברה > פסיכולוגיהעמוד הבית > מדעי החברה > אנתרופולוגיה
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית


תקציר
מנהגי קבורה ואבלות בחברות שונות - מהי "ארץ המתים" של המצרים הקדמונים? איזה מן משחק משחקים החיים והמתים אצל האינדיאנים וכיצד מתנהלת לוויה יהודית?



מנהגי קבורה ואבלות
מחברת: רונית חכם


המוות והחיים שזורים זה בזה. כל אדם בעולמו מתנסה בחוויית המוות והפרידה מאדם קרוב.
כיצד בני-אדם משלימים עם הפרידה המכאיבה הזו? כל דת וכל תרבות מקדישות מקום לנושא זה, ומחפשות דרכים כדי לעזור למתאבלים להשלים עם אובדנם.

אחת השאלות, ששואלים עצמם האנשים, היא מה קורה לאדם לאחר מותו.

בתקופות קדומות בהיסטוריה, כאשר בני-האדם היו ציידים ודייגים, והיו נעים ונדים ממקום ציד אחד למשנהו, המפגש של אותם ציידים עם המוות היה דרך בעלי-החיים שהם הרגו. הציידים ראו שמהחיה נשאר שלד, ומכך הסיקו, שפירושו של המוות הוא חזרה לשלד. לכן, חברת הציידים והדייגים לא הייתה קוברת את מתיה, אלא הייתה משאירה אותם חשופים, עד אשר היו נאכלים ונרקבים וחוזרים למצב של שלד. רק כאשר החברה האנושית התחילה להיות חברה חקלאית, ובני-האדם התיישבו במקום מסוים וחדלו לנוע ולנוד, רק אז התחילו בני-האדם לקבור את מתיהם.
צורת הקבורה של כל חברה קשורה בהתייחסות של אותה חברה לנושא החיים והמוות. מה משמעות החיים, ומה משמעות המוות בעיני החברה, ומה קורה למת עלפי האמונה של אותה חברה.
יש חברות המאמינות, כי המוות הוא הסוף המוחלט של החיים. ויש חברות המאמינות בחיים שלאחר המוות - כלומר המת ממשיך להתקיים במציאות אחרת. בכל התרבויות הקדומות האמינו בחיים שלאחר המוות.

המצרים הקדמונים האמינו, כי האדם אינו נעלם עם מותו, אלא עובר למקום אחר ביקום. המקום האחר נקרא "ארץ המתים", והמעבר אליו מתאפשר בעזרת פולחנים וכישוף הכתובים בספר הנקרא "ספר המתים". תפיסה זו מקבלת ביטוי גם בעובדה, שהמצרים היו קוברים את מתיהם ומציידים אותם במזון ובמשקה.
קבורת המתים בליווי חפצים שונים ומזון קיימת בכמה תרבויות.

המצרים הקדמונים האמינו, כי המת ימשיך לזרוע ולקצור, לאכול ולשתות בחיים שלאחר המוות ולעשות אותם דברים, שהיה עושה בחייו. אך לא כל אדם זכאי להגיע אל "ארץ המתים". זכות זו שמורה למלכים ולאנשים שהכינו את עצמם על-פי "ספר המתים".
למלכים בנו המצרים מקדשים מפוארים, שם הם נקברו, ובתוכם הם היו אמורים לחיות לאחר מותם. מקדשים אלו הם הפירמידות המפורסמות.
המצרים הגנו על גופם של המלכים המתים מפני התפוררות בעזרת שיטת שימור מיוחדת הנקראת חניטה.
וכך מסופר על יוסף, שהיה דמות חשובה ומכובדת במצרים:

"וימת יוסף בן מאה ועשר שנים ויחנטו אותו ויישם בארון במצרים," (בראשית נ', כ"ו)

בתרבויות רבות המתים נחשבים כבעלי כוחות גדולים, שתפקידם להגן על החיים.

בשבט אינדיאנים בצפון אמריקה נוהגים ללוות את המת אל עולם המתים באמצעות משחק כדורגל. המשחק נערך בין שתי קבוצות (הקיקוגי וטוקנגי). קבוצה אחת (הטוקנגי) מייצגת את החיים, והשנייה (קיקוגי) מייצגת את המתים, ואלו משחקים נגד אלו.
קבוצת "החיים" מביסה את קבוצת "המתים", כלומר - הורגת אותם.

תוצאות המשחק קבועות מראש - הקבוצה המנצחת היא תמיד קבוצת "החיים".

המשחק נועד לשחזר את הפרידה מהמת וכדי להשלים עם העובדה, כי הוא נמצא עכשיו במקום אחר. בני השבט החיים של המת מוכיחים לו, כי הוא מנוצח ואינו יכול לחזור עוד.

הם גם משכנעים אותו, כי לא כדאי לו לחזור, ומבטיחים להמשיך לספק לו מזון, משקה וסיגריות.
משחק זה מבטא את האמונה הבסיסית, שיש לאנשי השבט בסדר הקיים בעולם. הסדר הוא כי החיים בעולם זה הם פרק זמן נתון, ולאחריהם בא המוות, שמשמעותו היא כי עוברים לעולם אחר.

פולחן הפרידה מהמת בקרב האינדיאנים בשבט גונקין מתבטא בכך שהחיים משכנעים את המתים כי הם אינם מפסידים דבר במותם, כי האנשים החיים ימשיכו להביא להם מנחות של מזון וטבק, המתים מתבקשים לפצות את האנשים החיים המתאבלים ומצטערים עליהם עלי-די ברכה, שיזכו בשפע של מזון ובגדים. "בזכות המתים המזון ניתן לנו בשפע", אומרים האינדיאנים, "ולכן החיים חייבים לטפח ולשמור על המתים."

מנהגי קבורת המת ביהדות קשורים באמונה בביאת המשיח. לפי תפיסה זו, כאשר יבוא המשיח, יקומו המתים לתחייה. לכן חייבת גופתו של המת להישאר בקברו עד לתחיית המתים.

על-פי חוקי היהדות אין חונטים את גופת המת ואין שורפים אותה, אלא קוברים אותה באדמה, כשהיא מכוסה.
"מכסים את המיטה בטליתו של הנפטר עד בית הקברות, וכשקוברין אותו נוטלין את הטלית חזרה.
ואת גופת אישה מכסים בסדין פשוט.
בשעת הלוויה נוהגים לקרוא מזמור תהילים צ"א. ואלה המשוחחים באותה שעה בדברים, שאינם מעניינו של מת, הרי הם כפוגעים בכבודו."
(על-פי הספר "מקור חיים" - דיני אבלות)

אחד המנהגים, שמקורו בתקופת התנ"ך, הוא ללוות את המת בקינות. אחת הקינות הידועות היא קינתו של דויד ליהונתן (שמואל ב', א', י"ז-כ"ז).

הקינה - כמו אמצעים אמנותיים אחרים: סיפור, ציור, מחזה - מאפשרת לנפש האדם להתעלות מעל לכאב הפרטי, ולהשתתף ברגשות המשותפים לכל בני-האדם, ובכך לא להרגיש בודד בעולם.
המשפחה וכל שאר המלווים עומדים סביב הקבר הפתוח, הקברנים מורידים את הגופה לתוך הבור, מכסים את הגופה באדמה, והבן אומר תפילת "קדיש". אם אין בן, מישהו מקרובי המשפחה אומר "קדיש".

קדיש יתום
יתגדל ויתקדש שמי רבא. בעלמא די ברא כרעותה וימליך מלכותה.
בחייכון וביומכון ובחיי דכל בית-ישראל, בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן.
יהא שמה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא.
יתברך וישתבח, יתפאר ויתרומם ויתנשא.
ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמה דקודשא.
בריך הוא לעילא מן כל ברכתא ושירתא תושבחתא ונחמתא, דאמירן בעלמא, ואמרו
אמן.
יהא שלמא רבא מן שמיא וחיים, עלינו ועל כל ישראל, ואמרו אמן.
עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום, עלינו ועל כל ישראל, ואמרו אמן.

ליד הקבר נהוג להספיד את המת. בהספד מדברים בשבחו של המת.
לאחר הקבורה נערכת סעודה הנקראת "סעודת הבראה". ידידים שכנים ומכרים מביאים למתאבלים אוכל, ושוב הם אינם בודדים בכאבם.

לפי המסורת היהודית, נאספים קרובי משפחה וידידים בבית-האבל במשך השבוע הראשון שלאחר המוות - ימים אלו נקראים "שבעה".
בשלושת הימים הראשונים אסורה כל מלאכה, ימים אלו נועדו לבכי.
במשך כל שבעת הימים מתאסף מניין (עשרה גברים) המתפללים למען המת. נוכחותם של אנשים בקרבת המתאבל נועדה לעזור לו להרגיש, שהוא אינו מבודד באבידתו.

יש בתים, שנהוג בהם לשבת על הרצפה במשך ימי ה"שבעה" ולכסות את המראות בבית. בני-המשפחה המתאבלים קורעים את בגדיהם, ויש השמים אפר על
ראשם.

לאחר שבעה ימים קמים המתאבלים מאבלם וחוזרים לחיי היומיום. כעבור שלושים יום נאספים שוב כל האבלים בבית הקברות ליד קברו של המת.
ישנה אגדה המספרת על אישה שחייתה בשכנותו של רבי הונא ואיבדה את כל שבעת בניה, כי היא התאבלה יותר מדי על כל אחד מהם.

ביבליוגרפיה:
כותר: מנהגי קבורה ואבלות
מחברת: חכם, רונית
שם  הספר: כעץ שתול : תכנית לימודים בנושא ''גדילה, צמיחה ואריכות ימים''
עורכת הספר: יפתח, אילה
תאריך: 1990
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות: 1. ריכוז פיתוח ועריכה: אילה יפתח.
2. תוכנית ''כעץ שתול'' פותחה בעידודה ובסיועה של אשל : האגודה לתכנון ולפיתוח שירותים למען הזקן בישראל, נוסדה ע''י ג'וינט ישראל.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית