חוק המעשרות – דברים יד, 29-22

"למען תלמד ליראה את ה' אלוהיך כל הימים" (דב' יד, 23)

לאור חוקי המיסוי המודרני נראה חוק המעשרות שבדברים יד, 29-22 תמוה. פתיחתו של החוק (פס' 22) עוסקת בבקשה לנתינת מעשר: ומן החזרה המודגשת על מילות המפתח: עשר תעשר, את כל תבואת זרעך, שנה שנה. נראה כי המחוקק יודע כמה קשה לאדם לתת משלו, והרי הוא כמאיץ וכדוחק בו. מפתיע, אם כן, המעבר מדרישה לוחצת זו לפירוטה בפס' 23. מסתבר שמס זה אין האדם נותן לאחר, אלא לעצמו: עליו לאכלו במקום אשר יבחר ה'. ניתן להבין מיסים המיועדים לצרכי ביטחון, חינוך, איכות חיים של חברי קהילה – המשלמים מס על מנת לקבל שירותים כאלה, ואולם כאן מצווה אדם לתת מס בשיעור 10% מיבולו – לעצמו!

זאת ועוד, המחוקק מדגיש מאוד את חשיבות המשימה התמוהה הזו; בכל תנאי, ללא תירוצים, גם אם הדרך רחוקה, גם אם היבול רב וקשה לשאתו – אין אפשרות להשתחרר מן המשימה. אין "פטור".

על האדם מישראל להמיר את המעשר בכסף – להיטלטל בדרכים הרחוקות, הקשות, כשהמטרה היא אחת – לאכול שם ממה שעישר מתבואתו (פס' 24).

לשם מה? מהי תכליתו של "מס עצמי" זה?

ההנמקה לכך מצויה בהמשך, אך אין היא ברורה: "למען תלמד ליראה את ה' אלוהיך כל הימים" (פס' 23). כיצד תביאנו האכילה ללימוד יראת ה'? האם הכוונה היא שכשיגיע נותן המעשר, יתיישב בביה"ד הגדול וישיג הבנות חדשות בתורה? או שמא אין הכוונה לרווח אינטלקטואלי בלבד, אלא לחוויה סוחפת יותר: המפגש עם כל ישראל, ההתרשמות מעבודת ה' בביהמ"ק, המגע עם הכוהנים והלוויים בנגינתם - כל אלה יכניסו ללבבות יראת שמים?¹

חוויה זו, תהיה אשר תהיה, תביא על-פי הכתובים ליראת ה' כל הימים, כלומר יש בה כדי לפרנס את האדם בעוצמתה הרוחנית לשנה שלמה. אולם, טעם זה עדיין מעורר שאלות – האין החוויות שספורנו ורשב"ם מדברים עליהן, אופייניות לעלייה לרגל בכלל? לשם מה מתווסף לזה הטורח שבלקיחת היבול ובאכילתו שם?

יתכן וסיומו של פס' 26 חושף את משמעותה של עשייה זו: "ואכלת שם לפני ה' אלוהיך ושמחת אתה וביתך". השמחה בשעת הצלחת היבול היא גדולה ומשכרת; זוהי שמחה המעידה על כשרונו ויכולתו החשובים של האדם. הוא מגיע למימוש – להוצאת יכולותיו מן הכוח אל הפועל, זוהי שמחה אדירה המלווה את הסיפוק שביצירה; אלא שהדרישה כאן, היא שהשמחה צריכה להיעשות לפני ה' ובמקום אשר יבחר ויתכן כי סיבתה נעוצה בהכרה כי לא "כוחי ועוצם ידי (בלבד) עשו לי את החיל הזה" (דברים ח, 17). האדם ברגעי השיא של עצמו, בשעתו הגדולה, ישמח אמנם בכשרונותיו, בהצלחותיו, אך עליו להכיר ולהרגיש גם את גבולותיו, את מקומו ואת הפרופורציות של קיומו – הוא נהנה מפירות עמלו, אוכל בשמחה מיבולו – אך עליו לעשות זאת לפני ה' אלוהיו.

רעיון זה הוא מרכזי במקומות נוספים במקרא: על-פי דברי הימים א' כח-כט, מקהיל דוד את העם ומכריז על שלמה כבונה המקדש. במעמד זה נידב העם לעבודת בית האלוהים רכוש רב (פס' 9-6). לפנינו מוצג השפע הרב שנידבו הן דוד והן העם: זהב, כסף, נחושת, ברזל, עצים, אבני שוהם, אבני פוך ורקמה וכל אבן יקרה ואבני שיש… ובפס' 9 יש חזרה משולשת על מילת המפתח שמחה: "וישמחו העם וגם דוד המלך שמח שמחה גדולה".

מיד אחר כך בדברי ברכתו, תופס דוד את האבסורד שבשמחה זו: "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד" (פס' 11). מהי משמעות הנתינה הרבה הזו למי שהכל שלו? יש כאן הכרה ש"ממך הכל ומידך נתנו לך" (פס' 14).

מעניין לציין כי גם בתהלוכת הניצחון ברומא (הטריומף) היה מנהג המשקף תפיסה דומה; בשיא התהילה – כשהמנהיג המנצח עבר במרכבתו על פני ההמון המריע, נהוג היה להושיב לצידו עבד שהיה לוחש על אזנו: "זכור כי רק בן תמותה אתה" . ניתן ללמוד שהגאווה נתפסה כמידה רעה גם מנקודת מבט אנושית!

עתה, משהבנו את השקפת העולם העומדת בבסיסו של חוק המעשרות בספר דברים, נכונה לנו הפתעה:

בבמדבר יח, פסוקים 26-21 מופיע חוק נוסף שעניינו מעשרות. אלא, ששם מעשר איננו נאכל על-ידי הבעלים במקום אשר יבחר ה', אלא הוא מיוחד ללוויים כתמורה לעבודת הקודש שלהם באוהל מועד. כיצד, אפוא, ינהג אדם במעשרות יבולו? כמצוות ספר דברים או על פי הנחיית ספר במדבר?

מחקר המקרא הבין שהשוני בין חוקי המעשר משקף מנהגים שרווחו בעם ישראל בתקופות שונות, כתוצאה מגיבוש חוקים אלה בבית היוצר של אסכולות שונות.

כך, יוחסו חוקי המעשר שבספר במדבר לספרות הכוהנית ואלה שבספר דברים לספרות הדויטרונומיסטית .³

חז"ל שנדרשו לסוגייה זו קבעו שני מעשרות –

מעשר לכהן⁴ המפריש מעשר מן המעשר ללוי, ומעשר שני הנאכל על-ידי הבעלים בירושלים. מעשר זה הופך אחת לשלוש שנים למעשר עני, כלומר, ניתן ב"שערים" לעניי העיר.

פתרון הרמוניסטי מעניין זה, איפשר את פתרון הסתירה שבין שני חוקי המעשר – זה שבספר דברים וזה של ספר במדבר.

אולם משניסו הפרשנים המסורתיים ליישמו על בעיה דומה – חוק הקרבת הבכורות – תבע פתרון זה מחיר כבד.

בדברים טו, 23-19 מצווה בעל עדר להקדיש את בכור צאנו ובקרו לה', על-ידי אכילתו במקום אשר יבחר ה'.

לעומת זאת, על פי במדבר יח 17-15 מיועד בכור הבהמה לכוהנים.

על פי שיטת ביקורת המקרא מדובר בשני מקורות שונים – הדויטורונומיסטי והכוהני. זהו פתרון בלתי אפשרי עבור הפרשנים המסורתיים. אך, בעוד שיכלו לפתור את בעיית המעשרות על-ידי פיצולם לשני סוגים, לא ניתן לפרש כך לגבי הבכורות, שכן בכור, "פטר רחם" יש רק אחד. וכך פירש אבן עזרא ההולך בעקבות חז"ל, את דברים טו, 19, 20: כל הבכור – הזכירו בעבור לא תעבוד בבכור שורך".

"תאכלנו – מי שהוא ראוי לאכלו כאשר פרשתי (כלומר הכוהן) והזכיר זה פעם שנית לבאר משפט בעל מום".

"אתה וביתך" – בית הכוהן.

על פי פירוש זה חוק הבכור נשנה בספר דברים כדי לחדש שאין לעבוד בבכור השור וכדי להוסיף שאין להקדיש בכור בעל מום.

אבן עזרא, סובר אפוא, כי הבכור מוקדש לכוהן וזאת על-פי במדבר יח; וכך הוא קורא את דברים טו, 20-19: "כל הבכור אשר יוולד בבקרך ובצאנך (הפנייה היא אל בעל העדר) תקדיש לה' (באמצעות הקרבה לכוהן), לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך. לפני ה' אלוהיך תאכלנו (הוראה המופנית עתה לכהן המקבל את הבכור מן הבעלים) אתה וביתך" (בית הכוהן).

ראב"ע מוכן היה לשלם את מחיר חילופי הגוף בין פס' 19 ו20- ולטעון כי מושא החוק השתנה, כדי לשמור על התאמה בין חוקי דברים לבין חוקי במדבר.

הבאנו בהרחבה סוגייה פרשנית זו, בעקבות המתח הפנימי שבספרי התורה השונים, בעניין מעשרות ובכורות.

הסוגיה מדגימה היטב את הניגוד שבין הפתרונות המסורתיים לפתרונות המחקריים ואת נקודות המוצא השונות שלהם.⁵

הערות:

ראה ספורנו ורשב"ם לפס' 23 ומצוי בנספח.
Dictionary of classical antiquities, Mardian library, 1956 עמ' 656:
“look behind thee, remember thou art a man”
ראה יוליוס וולהאוזן, אקדמות לדברי ימי ישראל (תרגם – ישראל יברכיהו) ירושלים תשל"ח עמ' 128-125. וכן ציפורי משה, "המעשר" עולם התנ"ך, ויקרא רמת גן 1987 עמ' 220.
המיועד על-פי במדבר יח ללוי וראה יבמות פ"ו ע"א וע"ב וכן ש. ספראי, בשלהי הבית השני ובתקופת המשנה, ירושלים, תשמ"ג עמ' 127-122.
הרחבה בעניין המחלוקת בין הביקורת והמסורת באשר לספר דברים בכלל, מצויה ביחידה הדנה בדב' יב.