הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > פרשנות המקרא > פרשנות מודרנית


תקציר
דוד בן גוריון התייחס לתקומת מדינת ישראל כאל מימוש תקווה הגאולה, אך הוא לא חשש למתוח ביקורת על המתרחש במדינת ישראל הצעירה בשנות החמישים. על פי בן גוריון, ייעוד מדינת ישראל אינו רק לאומי אלא גם מוסרי, ועליה לשמש דוגמא לאנושות. כדברי הנביאים, סבר בן גוריון שגורלה של מדינת ישראל יקום ויפול על ההבחנה בין רע לטוב בחיי האזרח הפרטי ובחיי הלאום.



דוד בן-גוריון: תוכחה ומחאה
מחברת: מתיה קם


פתיחה / עוצמה פנימית – והתעלות מתמדת / צללים וליקויים בחברה ובמדינה / ואף על פי כן!

"גורלנו ההיסטורי, יחס העמים אלינו, מעמדנו הבינלאומי, ומה שאולי חשוב יותר – ערכנו בעיני העם היהודי [...] ייקבעו לאמיתו של דבר, קביעה חרישית וכמעט-סמויה מן העין, אבל שרירה, בת-קיימא ובעלת שורשים מעמיקים, אך ורק על-ידי חוסננו הפנימי ואור מפעלנו [...] גורלנו יוכרע במאבק הפנימי שבין החיוב והשלילה שבחיינו, בחיי הכלל והפרט, בחיי המדינה והאזרח."1

פתיחה

הישגיה של מדינת ישראל בשנים הראשונות לעצמאותה, במציאות האפורה של "ימי תלאות ומצוקה", נזכרו פעמים רבות בכתבי בן-גוריון, שעמד על גודל השעה חרף כל הקשיים והדגיש את הפליאה שבהישגים אלו לא רק לשעתם אלא גם לדורות הבאים, "אשר יראו כל המעשים הרבים והגדולים שנעשו בשנים המעטות הללו" וישתוממו לנוכח "תנופת-היצירה ועוז-הרוח וכושר-המעשה"2. אך אמונתו בהישגים אלו ודבקותו בחזון הגאולה החובק עם ועולם לא עמעמו את חוש הביקורת ואת ראייתו הנכוחה: לא זו בלבד שלא היסס לקבוע שישראל לא הייתה אז מדינה למופת – כנדרש מייעודה ומייחודו של עם ישראל; הוא הוסיף שהיא לא הגיעה "אפילו למדרגה של מדינה מתוקנת", וקרא לאזרחי המדינה "לראות בעיניים פקוחות [את] הקלקלות שבחיינו, במשטרנו ובהליכותינו.3" ובן-גוריון אכן הקדיש מאמרים רבים לתוכחה ביקורתית חסרת פשרות בתחומי החיים השונים, החל בקליטת העלייה ההמונית וכלה בהתנהגות נאותה במרחב הציבורי.

"מבחינה כמותית אין בתקומת ישראל חשיבות מיוחדת," קבע בן-גוריון והוסיף כי בסופו של דבר אין מדינה ישראל אלא "עוד מדינה זעירה אחת בפינה קטנה בקצה המערבי של יבשת אסיה". ובמערכת הכוחות הכלל-עולמיים "מה ההבדל אם יש מדינה קטנה אחת פחות או יותר?" – אבל, מבלי להמעיט בחשיבות הכמות והגודל, שיש להם כשלעצמם "חשיבות עצומה, ולעתים גם מכרעת" – עדיין "לא ניטל ולא נגרע ערך האיכות האנושית". ואיכות אנושית ייחודית איננה רק נחלתם של יחידים אלא גם של חברות ועמים, דוגמת אתונה בעת העתיקה. וגם בעם היהודי לאורך כל שנות קיומו התגלה מרכיב ייחודי, שבא לידי ביטוי ביצירתו, בעצם הווייתו וקיומו, וכמובן – בחידוש קוממיותו בארצו. ואלה היו בעיני בן-גוריון אות וסימן "כי עם זה בארצו לא יהיה אך ורק ככל הגויים"4. נאמן לחזון הנביאים הגדולים, האמין בן-גוריון כי מדינת ישראל המחודשת אינה רק מסגרת ריבונית לעם היהודי אלא "הציר של מימוש תקוות הגאולה וחזונה" – הגאולה הלאומית והגאולה הכלל-אנושית, "תקוות עתיד לאומית וייעוד אנושי אוניברסלי."5

עוצמה פנימית – והתעלות מתמדת

בן-גוריון הוכיח את בני דורו על התעלמות מן האמת "הפשוטה והיסודית", שלפיה גורלו של כל עם נקבע "אך ורק על-ידי חוסנו, רצונו, יכולתו וכושרו הפנימיים", פרט "למאורעות קטסטרופליים ורעידות-אדמה בינלאומיות" שאינם בשליטתו. ואמת זו שרירה וקיימת לטעמו גם בענייני החוץ, בחזית החיצונית, שבה הגורם המכריע הוא "חוסננו הפנימי", המוסרי, הצבאי והכלכלי – בסדר הזה. חוסן פנימי זה הוא שיקבע "קביעה חרישית וכמעט סמויה מן העין, אבל שרירה, בת-קיימא ובעלת שורשים מעמיקים" לא רק את גורלה של מדינת ישראל ואת מעמדה בזירה הבינלאומית אלא גם את ערכה בעיני העם היהודי. וכבר בראשית ימי המדינה צפה בן-גוריון בדאגה מצב שבו "ליקויינו וחולשותינו" יערערו את המדינה, יביאו לירידת כבודה וחלילה גם להריסתה ולחורבנה. "כל נגע בחיינו, כל ליקוי במשטרנו, כל חולשה ותקלה בכלכלתנו", כל רפיון בביטחוננו וכל "עזובה בחינוכנו" – ובקיצור: "כל פיגור בהתעלותנו המתמדת, הכמותית והאיכותית" יפגעו במעמדנו הבינלאומי ובעמדתנו "יותר מכל איבה ושטנה ורצון רע או אווילי של כוחות-חוץ". מכאן מסקנתו הפסקנית של בן-גוריון: "גורלנו יוכרע במאבק הפנימי שבין החיוב והשלילה שבחיינו, בחיי הכלל והפרט, בחיי המדינה והאזרח.6"

על הקשר ההדוק בין איכות המדינה לאיכות העם כתב בן-גוריון: במדינה "מושחתת, מקולקלת או פגומה" העם לא יוכל להיות עם-סגולה, ולהיפך: מדינה מתוקנת לא תוכל להיבנות על-ידי "עם פגום ומושחת". החוקים הנעלים ביותר לא יתממשו ואף יסולפו אם מנגנון המדינה ("נציגי העם, ממשלתו ועובדיה") לא יהיה "נאמן, מוכשר, יעיל, נקי-כפיים", ואם כלל העם, הציבור, "לא יהיה שומר חוק", ובניסוחו של משורר תהלים (טו 2): "הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק7". סוד קיומו של עם ישראל במהלך הגלות רוויית התלאות והפורענויות היה אותו "ויטמין נפלא" – "יתרונו הרוחני, המוסרי והאינטלקטואלי" של העם היהודי, והוא שעמד ויעמוד ל"לוז של האומה" ולמדינת ישראל8.

בן-גוריון הטיף לטוהר המידות ולערכים מוסריים לא רק משיקולים אידאיים של חזון וייעוד, אלא גם משיקולים מעשיים ומדיניים: "כל מדיניות בלתי מוסרית בטווח רחוק – היא הרת אסון, אם כי בטווח קצר היא יכולה להצליח. במדינה כזו שלנו, מדיניות בלתי מוסרית היא הרת אסון גם בטווח קצר", שהרי "אם יבולע לטוהר המוסרי שלנו – נאבד [את] אהבת העם היהודי וידידות העמים המעטים שבהם תלוי מעמדנו בזירה הבינלאומית"9. וגם בכל הקשור לחוסן הצבאי, כרך בן-גוריון את הרמה המוסרית והמקצועיות של הצבא בנשימה אחת, ואף הקדים את חשיבותה של הראשונה: "עלינו לעשות מאמצים גדולים לשמור על עליונותו האיכותית, המוסרית, התרבותית והמקצועית של צבאנו"10.

לתפיסתו של בן-גוריון, "הדאגה האמיתית והקשה" של מדינת ישראל איננה הצהרות של מדינאים זרים או האו"ם – "אם כי אין להתעלם מהן" – אלא "הפגמים, הליקויים, הקלקלות והחולשות שבפנים." בן-גוריון הכיר בחשיבותן ובעוצמתן של מדינות העולם כמו גם בכוחו של האו"ם, אך לא היסס לקבוע בנחרצות: "לא ניוושע מעצרת או"ם ולא ממשרדי-חוץ של מדינות העולם". בן-גוריון היה משוכנע כי גורלה של מדינת ישראל לא יוכרע בחזית המדינית הבינלאומית אלא בחזית הפנימית, וסיכם: "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים". ואת העוצמה הפנימית המכרעת יש לבצר ולטפח – "ביצרון מוסרי, ביטחוני ומשקי", לעקור את "הנגעים הפנימיים" ולהגביר את "יכולתנו היוצרת". רק באלה "נעמוד ולא נירא רע".11

צללים וליקויים – בחברה ובמדינה

שבע שנים לאחר הקמת המדינה, במהלך פרישתו הראשונה מהנהגת המדינה, הציג בן-גוריון את תובנותיו והערכותיו "לא מתוך שפורפרת משרדית" וגם לא בלחץ "העניינים השוטפים וההתנגשויות של אינטרסים סיעתיים וגושיים" אלא "כאזרח חופשי, הרואה [את] הדברים אך ורק לגופם, לאור מציאותנו הפנימית, מעמדנו הבינלאומי וצרכינו ההיסטוריים". לטענתו, לא התחדשו לו דברים שלא ידע קודם לכן, אבל לאחר כשנה מחוץ לתפקיד, הוא ראה את הקלקולים "בבהירות יתירה", שספק אם יכול להגיע אליה מתוך כותלי משרד ראש הממשלה, ומנה אותם אחד לאחד:

"יותר מדי רדיפה אחרי נוחות, רווחה ועושר, ופחות מדי פריון-עבודה ויוזמה חלוצית;

יותר מדי פילוגים ומריבות, ופחות מדי מאמץ משותף ואחריות כללית;

יותר מדי מליצות על אחווה ואחדות יהודית, ופחות מדי הושטת עזרה ממשית לעולים חדשים;

יותר מדי תביעות מהמדינה, ופחות מדי תביעות מעצמו;

יותר מדי בקשת זכויות, ופחות מדי מילוי חובות."

וכל זאת – בלי להמעיט בערכם של ההישגים הגדולים, "אני יודע כי בארץ קטנה זו נעשה בתקופה הקצרה שלאחר ייסוד המדינה באופן יחסי יותר מאשר נעשה באיזו ארץ שהיא בעולם". ובכך התכוון בן-גוריון בראש וראשונה לשני "הישגים אדירים": "הגל הראשון של קיבוץ-גלויות", שהיה "גדול יותר מיציאת מצרים", והיה חסר תקדים בהיסטוריה היהודית; והקמת מאות יישובים חדשים על-ידי בני העלייה ההמונית. 12

לצד הבעיות בתחום הכלכלי, ובראשן היעדר עצמאות כלכלית ותלות "בעזרה חיצונית", פירט בן-גוריון את הקלקולים הבולטים:13

    •  חשיפת "האמת המרה" בקליטת העלייה: העלייה ההמונית הגדולה זכתה לעזרה מן המדינה, אך לא זכתה לעזרה מן העם, ובעיקר לא מן ההתיישבות העובדת: "התנדבות העם לא באה. התנדבו מעטים. המעטים עשו גדולות, אבל לא יותר מכוחם של מעטים". מכאן פנייתו הנרגשת לבני המושבים והקיבוצים "לצאת ליישובי עולים חדשים ולהתיישב יחד אתם". ולכלל הנוער בישראל קרא לצאת מן העיר, מבתי הקפה והקולנוע וממועדוני-הלילה, מן "ההמולה והפיתויים" שבעיר, מהרדיפה אחרי קריירה, כסף "וחיים ריקים" כהגדרתו, ולהתיישב "במפעלי בראשית בגליל ובנגב, בגבול המזרחי, במבואות ירושלים". ובן-גוריון אכן האמין כי הנוער בישראל יירתם למשימה: "אני בטוח שהדור הצעיר צמא למעשה גדול, מטהר, מעלה".14
    •  היעדר לכידות פנימית ופערים: "לא הצלחנו עדיין למזג הגלויות", כהגדרתו. בן-גוריון יצא נגד הפערים "המעמדיים והרעיוניים", החברתיים והתרבותיים, "בתוך כל עדה ועדה" – וכמובן בין העדות השונות. הוא הוקיע את "העובדה המרה והמחפירה" של הדרה חברתית ("מחיצות עדתיות"), נחלתם של "חוגים רבים". בן-גוריון הוסיף וציין את שני הגורמים היחידים שניסו וגם הצליחו באותן שנים להתגבר על "החיץ העדתי": "בתי הספר היסודיים [כבר אז חל חוק חינוך חובה] וצבא-הגנה לישראל".
    •  היעדר תודעה ממלכתית ראויה – כבר אז, לפני כ-60 שנה, בתקופה המוגדרת כיום "עידן הממלכתיות": בן-גוריון טען בלהט כי "העם בישראל בכללו לא ספג עדיין במידה מספקת הכרה ואחריות ממלכתית כראוי לעם העומד ברשות עצמו". ובהקשר זה גם הזכיר את תביעות האזרחים מן המדינה שאין בצדן הכרת חובה למדינה: "רוב הציבור יודע לתבוע מהמדינה למעלה ממאה אחוז שהמדינה חייבת לו, אבל אינו מוכן לתבוע מעצמו אפילו פחות ממאה אחוז שהוא חייב למדינה". בן-גוריון הזכיר לקוראיו את העובדה, שעצמאות "מעניקה לא רק זכויות אלא מטילה על בעליה אחריות כבדה".
    •  וברשימת הקלקולים – גם מצב הפשיעה בארץ בימיו: בן-גוריון הזכיר כי בימים שקדמו להקמת המדינה, ייחלו נואמים ציונים "לזכות ולראות בארצם פושעים יהודים ובתי-סוהר יהודיים" כחלק מן הנורמליזציה של הקיום היהודי. והוא סיכם בצער כי "אידאל" מפוקפק זה אכן התממש "במלואו ובשפע".
    •  היעדר נורמות התנהגות ראויות במרחב הציבורי: במדינת ישראל "לקוי עדיין אפילו הנימוס האישי". רבים מאזרחי המדינה, "לרבות הנוער הישראלי", אינם מתייחסים לזולת "בכבוד, באדיבות, בסובלנות, באהדה". גם את השלילה באקלים החברתי הזכיר בן-גוריון, וציין את היעדר "הגינות בין אדם לחברו, המנעימה חיי הציבור ויוצרת אקלים של רֵעוּת ואהדה כללית". וסיכם כי אלה אינם ממצים את "כל התקלות והפגימות במדינת ישראל ובעמה".
    •  חולשת המשטר ושיטת הבחירות: מדינת ישראל "טרם הגיעה ליציבות מדינית פנימית ולמשטר דמוקרטי יעיל ואיתן", והיא סובלת מנזקיה של "מפלגתיות מופרזת וטוטליטרית וריבוי מפלגות וסיעות". וכל אלה, יחד עם שיטת הבחירות היחסיות, "עושים שמות בחיינו הממלכתיים", ואף הליקויים במשרדי הממשלה הם תוצאה של השיטה הפוליטית וספיחיה – "משטר הקנוניה הסיעתית": העובדים בשירות המדינה כפופים לסיעה "שהעמידה שר בראש המשרד", ואין הם פועלים "לשירות המדינה ולטובת האזרח" אלא משתמשים במשרדיהם כאמצעי "להטיל שלטונם על ציבורם המפלגתי", ואף עוזריהם פועלים כך, שהרי "יודע פקיד נפש שרו".

על רקע המציאות של מדינה צעירה הקולטת עליית המונים מתרבויות שונות ונאבקת במקביל על הבטחת קיומה, הדגיש בן-גוריון את החשיבות של "חופש מחשבה, ויכוח וביקורת". הוא שאף להכיל חילוקי-דעות ו"לקבלם באהבה", והתקומם נגד ההטפה ל"אחדות טוטליטרית", המבוססת על "קולקטיביות רעיונית", המדכאת מחשבה חופשית ועצמאית ומחבלת בתחושת האחדות הרצויה: "יסוד אחדותנו הוא לא ביחסו של כל אחד מאתנו לבעיות המרובות המתעוררות מזמן לזמן בתוכנו ובעולם הרחב" – אלא בגורל-חיים משותף "ובתפקיד ההיסטורי שנטלנו על עצמנו": חידוש החיים הריבוניים במולדת ובניית "עם יהודי בן-חורין, שווה-זכויות במשפחת העמים, שאין בו מקום לניגודי מעמדות, לקיפוח, לאפליה ולניצול". וכל זאת – "מתוך הכרת צרכיו וערכיו ההיסטוריים של העם היהודי", שהביא לראשונה לעולם את "בשורת השלום והצדק והשוויון והחירות לכל אדם ולכל עם". 15

ונראה שכל הליקויים והקלקלות האלה (ועוד) אינם רק נחלת העבר, והם מרצדים גם בימינו על צגי המחשב והטלוויזיה ובכותרות העיתונים. וכאז כן היום יש לצדם הישגים מרשימים. אך דומה כי מאז דוד (בן-גוריון) לא היה כדוד, ולא קם מנהיג בעל מעוף ולהט וראייה מפוכחת, המסוגל לבחון ביושר את כשלי ההווה, להוכיח ולהתריע – אך להאמין בכל מאודו בחזון שבאופק, וגם לעשות מעשה וללכת חלוץ לפני העם, ומבית ראש הממשלה לעבור ל...צריף עץ בקיבוץ צעיר בנגב.

ואף על פי כן!

בן-גוריון היטיב לזהות את אותם "גילויים שליליים בחיינו", אך גם הם לא ריפו את דבקותו בייעוד ובחזון. בהסתכלות שקולה ומפוכחת הוא ראה את הפגימות והליקויים, ובכלל זה את העובדה שגם לדרגה של מדינה מתוקנת ישראל לא הגיעה בימיו; ועם זאת האמין כי האור "מרובה מהצללים", וכי אור זה ניחן באיכות שאין כמותה "בארץ אחרת בעולם כולו"16. ולכן מצא לנכון להוסיף לרשימת הליקויים והקלקולים את הקריאה "ואף-על-פי-כן!" והאמין בכל לבו כי בעם ישראל "גנוזים ופועלים" כל אותם "כוחות מוסריים, מעיינות יצירה ומרץ חלוצי" שאין למצוא כדוגמתם "אולי בשום עם אחר בימינו", ואולי – גם לא היו כמותם בעם ישראל מעולם. 17

עם ישראל במדינתו המחודשת "אינו רשאי להשלים עם מציאות מנוונת, מקפחת, מדלדלת ומדכאה" – לא ביחסים שבין המדינות "ולא בתוכו הוא". שהרי הבחירה היא תמיד בידי האדם, ו"הכול נתון לשינוי", כדברי הנביא ישעיהו (א 19 – 20): " אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵֽלוּ. וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ." אפילו הטבע נתון לשינויים, כפי שמעיד הנביא (ישעיהו לה 1, 6): "יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּֽלֶת... כִּֽי נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם וּנְחָלִים בָּעֲרָבָֽה." "נביאינו בישרו תמורות גואלות בטבע, בחברה, בעם ובאנושות", ובזכות האמונה בתמורות אלו "עמדנו בכל התלאות והגענו עד הלום", והרי "אמונתנו לא תכזיב" כי יש כבר התחלה "חשובה ורבת-סיכויים". 18

את קריאתו לטוהר המידות ולטיפוח הרמה המוסרית עיגן בן-גוריון גם במשנתו של אבי תנועת המוסר, ר' ישראל סאלנטר, "יהודי יקר, רב גדול בישראל", שאמר כי כל יהודי "צריך לחפש חטאים ופגימות רק אצל עצמו, ואילו אצל חברו הוא צריך לחפש רק מעלות וסגולות טובות", ובהתאם לכך פנה בן-גוריון בקריאה לקיים את "תביעת-המוסר של הרב סלנטר. לא הטפה לאחרים, לא חיפוש חטאי הזולת" אלא עשייה המשמשת "דוגמה חיה ומחנכת" באמצעות "חיי מופת". 19

בן-גוריון הזכיר לקוראיו כי "גם מורשת הנביאים וגם חוק המדינה ציוו עלינו חברה בנויה על חירות, שוויון, סובלנות, עזרה הדדית ואהבת הבריות" – אך כל אלה לא ייתכנו אם לא נטפח את העיקר – האדם, שהוא "ראשית הכול וסוף הכול בעם-סגולה ובמדינה-למופת". ומכאן הצורך לעקור מחיצות עדתיות, להילחם בתופעות של "קיפוח וניצול אנושי", באפליה העדתית וה"שבטית" ובשאר הקלקולים בתחום הפנימי והחברתי. ללא האיכות האנושית בכל ממדיה "לא תיכון מדינה למופת ולא יקום עם סגולה". ומכאן המלצתו לאמץ את קריאתו של ישעיהו הנביא (יג 12): "אוֹקִיר אֱנוֹשׁ מִפָּז, וְאָדָם מִכֶּתֶם אוֹפִֽיר", ולטפח "ערכי אמת וצדק, חסד ושלום" כמיטב מורשת הנביאים שלא נס ליחה ושטבעה בתרבותנו "עקבות בל יימחו". 20

הערות:

  1. דוד בן-גוריון, פחות מפלגות ופחות מפלגתיות, תשי"ד – 1954, בתוך: חזון ודרך, כרך חמישי, הוצאת עם עובד, תשי"ח – 1958, עמ' 137.
  2. דוד בן-גוריון, יכריעו מעשינו, תשט"ו – 1955, בתוך: חזון ודרך, כרך חמישי, עמ' 166 – 167.
  3. דוד בן-גוריון, המבחן העליון, תשט"ו – 1954, בתוך: חזון ודרך, כרך חמישי, עמ' 88.
  4. דוד בן-גוריון, בזכות השוני, תשט"ו – 1954, בתוך: חזון ודרך, כרך חמישי, עמ' 103 – 105.
  5. דוד בן-גוריון, מדינה למופת – מטרה ואמצעי, תשי"ד – 1954, בתוך: חזון ודרך, כרך חמישי, עמ' 78 – 79.
  6. דוד בן-גוריון, פחות מפלגות ופחות מפלגתיות, תשי"ד – 1954, בתוך: חזון ודרך, כרך חמישי, עמ' 136 – 137.
  7. דוד בן-גוריון, יקר-אדם, תשט"ו – 1954, בתוך: חזון ודרך, כרך חמישי, עמ' 100.
  8. דוד בן-גוריון, מדינת ישראל המחודשת, כרך ראשון, הוצאת עם עובד, תשכ"ט – 1969, עמ' 2.
  9. דוד בן-גוריון, מכתב לאהוד שפירנצק, סטודנט למדעי המדינה ולימים פרופסור במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטה העברית, תשכ"ה – 1965, בתוך: הזקן והעם, כינסה וערכה: ד"ר זהבה אוסטפלד, הוצאת משרד הביטחון, תשמ"ח – 1988, עמ' 119.
  10. דוד בן-גוריון, מכתב לפאול בורכניוס, כומר מדנמרק, תשכ"א – 1961, בתוך: הזקן והעם, עמ' 120.
  11. על-פי הפסוק מספר תהלים (מזמור לדוד – כג 4): "גַּם כִּֽי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי". דוד בן-גוריון, יכריעו מעשינו, יום העצמאות תשט"ו – 1955, בתוך: חזון ודרך, כרך חמישי, עמ' 170 – 171; על העבר ועל העתיד, תשט"ו – 1955, שם, עמ' 279.
  12. דוד בן-גוריון, על העבר ועל העתיד, תשט"ו – 1955, בתוך: חזון ודרך, כרך חמישי, עמ' 276 – 277.
  13. דוד בן-גוריון, המבחן העליון, תשט"ו – 1954, בתוך: חזון ודרך, כרך חמישי, עמ' 88 – 91.
  14. דוד בן-גוריון, לישע העולים והשממה, בכנס נוער מושבים, תשי"ד – 1954, בתוך: חזון ודרך, כרך חמישי, עמ' 218 – 223.
  15. דוד בן-גוריון, עלילות המדינה ומשימותיה, תשט"ו – 1955, בתוך: חזון ודרך, כרך חמישי, עמ' 164 – 165.
  16. דוד בן-גוריון, מכתב ליהודית הופטמן ובנימין שניידר, שני תלמידים בבית הספר התיכון בישיבת פלטבוש בארה"ב, שהיו עורכי עיתון הישיבה, תשכ"א – 1960, בתוך: הזקן והעם, עמ' 113.
  17. דוד בן-גוריון, המבחן העליון, תשט"ו – 1954, בתוך: חזון ודרך, כרך חמישי, עמ' 91.
  18. דוד בן-גוריון, העלייה השנייה והנוער בימינו, תשי"ד – 1954, בתוך: חזון ודרך, כרך חמישי, עמ' 202 – 203.
  19. דוד בן-גוריון, קריירה או שליחות: בכנס תלמידים, תשי"ד – 1954, בתוך: חזון ודרך, כרך חמישי, עמ' 211.
  20. דוד בן-גוריון, יקר-אדם, תשט"ו – 1954, בתוך: חזון ודרך, כרך חמישי, עמ' 100 – 101.



אל האסופה מעט בן-גוריון3

ביבליוגרפיה:
כותר: דוד בן-גוריון: תוכחה ומחאה
מחברת: קם, מתיה
שם  הפרסום מקורי: מעט בן-גוריון
תאריך: 2012
הערות לפריט זה:

© כל הזכויות שמורות למתיה קם


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית