עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > פרשנות המקרא > פרשנות מודרנית


תקציר
'קיבוץ גלויות' היא אחת המשימות הדחופות שעמדה בפני האבות המייסדים של מדינת ישראל. בלעדיה, הכריז בן גוריון, לא יקום חזון המדינה הריבונית. בדבריו אלו הוא נשען על חזון הנביאים ועל הסכנה שבפירוד עם ישראל כפי שנאמר במגילת אסתר: "מפוזר ומפורד בין העמים". בעיני בן-גוריון, החוט המשולש שלא ינתק בנוי משלושה מרכיבים נצחיים: העם, הארץ והמדינה, וכל פועלו במהלך חייו היה לקשור את קצוות החוט שלא יפרדו.



דוד בן-גוריון: בין העם למדינתו – וקיבוץ-גלויות
מחברת: מתיה קם


"היות העם היהודי עם-עולם – עושה את מדינת ישראל למדינה של עם-עולם ולמען עם-עולם."1

"קיבוץ-גלויות זהו טעם קיומה של מדינת ישראל [...] זהו פשר הזיקה העמוקה של המדינה לעם ישראל כולו [...] ומבחנה העליון של מדינת ישראל, ושל איש ישראל ושל דורנו אנו, הוא קודם כול מבחן הנאמנות לקיבוץ-גלויות [...] איני סבור שהמדינה כשהיא לבדה מסוגלת להרים המשא שההיסטוריה הטילה על דורנו. בלי מאמץ עליון של האומה כולה, אשר בראשה תעמוד מדינת ישראל, לא נוכל למשימת דורנו."2

מדינה לעַם היהודי שבדרך

"כל מדינה עומדת על שלושה דברים: עם, ארץ, ריבונות,"3 כתב בן-גוריון בעשור הראשון להקמת המדינה והוסיף כי משלושה אלו, הייתה לנו באותה עת רק ריבונות. "אין לנו עדיין לא עַם ולא ארץ," הכריז בן-גוריון בשנת תשי"ד – 1954, והגדיר שתי משימות דחופות: קיבוץ-גלויות ויישוב השממה. "רק מחרשה ולא חרב הופכת אדמה לארץ," קבע בן-גוריון ותבע להחיש את התהליכים: "לנו אין זמן. אין לנו לא מאות בשנים ולא עשרות בשנים. עלינו לבצע בתקופה קצרה ובקצב מהיר מה שעשו עמים אחרים במשך יובלות ולאט לאט." זהו "צו גורלנו" – להחיש את קיבוץ-הגלויות וליישב "בקצב המואץ ביותר" את רוב אדמות הארץ. שאם לא כן – "לא נעמוד במבחן ביום פקודה, ואיש אינו יודע מתי יבוא יום הפקודה", וגם: בלעדיהם לא תהיה המדינה בידנו.5

בן-גוריון הגדיר שני עקרונות, "שני דברים מרכזיים, מכווני-חיים" שבהם האמין מאז ילדותו "ועכשיו ביתר שאת": העיקרון הראשון – "מולדת לעם היהודי", מולדת חופשית, עצמאית לכל העם היהודי, בתוספת הסתייגות מנומקת: "איני יודע אם יש סיכוי ואפשרות שכל היהודים בעולם יתכנסו במולדת". שהרי ההיסטוריה היהודית הוכיחה כי תופעת התפוצה קדמה לחורבן ולגלות, ועוד מימי בית ראשון הייתה מרכיב קבוע בהוויה הלאומית. ועם זאת זיהה בן-גוריון את הצורך החיוני במדינה כמולדת-בכוח, בפוטנציה, לכל העם היהודי באשר הוא. הוא הניח כי פרט "למתבוללים מדעת", לכל יהודי יהיה צורך במולדת "בזמן מן הזמנים". העיקרון השני שבו דבק בן-גוריון הייתה האמונה כי "אנחנו נסלול פה דרך חיים חדשה לגאולת האדם ונקים במולדת האומה העברית המתחדשת חברה חדשה" ללא קיפוח, דיכוי וניגודים חברתיים, חברה הבנויה על "אחווה ושותפות אנושית" ובהגשמתה "נהיה אור לגויים". במימוש שני עקרונות אלו, מדינת ישראל הצעירה היא רק "אבן-הפינה הראשונה", סרטוט "קווים ראשונים למסילה הנכספת".

מימושם של שני העקרונות הוא גם נקודת הממשק בין מדינת ישראל לעם היהודי: הקמת המדינה ועיצוב דמותה נעשו ונעשים לא רק על-ידי "העושים המעטים במקום המעשה" אלא על-ידי העם היהודי כולו, "בשליחות ההיסטורית של העם, בשליחות מאבקו לקיום ולגאולה, בשליחות מורשתו הרוחנית וחזונו". יתר על כן: "חלוצי ההגשמה הציונית, יהודי ארץ ישראל," לא הקריבו במעשיהם למען העם היהודי, "היפך מזה הוא הנכון": נפלה בחלקם זכות מיוחדת – "יותר מכל שאר היהודים בעולם" – לבנות ולעצב מולדת, שהיא "הזכות הגדולה ביותר" של כל יהודי.7

לתפיסתו של בן-גוריון, חזון הגאולה, "שבסוף המאה התשע-עשרה קראו לו בשם ציונות", היה קיים במשך קרוב לאלפיים שנה, "מאז נחרבה עצמאותו של העם במולדתו". בן-גוריון אימץ את הגדרתו "הקולעת והממצה" של ד"ר בנימין זאב הרצל, שקבע כי "הציונות היא העם היהודי בדרך", ולפי פרשנותו התכוון הרצל לומר: "...בדרך לשוב לארצו". הקמת המדינה העניקה לחזון הגאולה היהודית את המצע והבסיס המעשי, המציאותי להתגשמותו, ולפיכך "הייתה המדינה לכוח המלכד והמאחד של העם היהודי בתפוצות, כאשר לא ליכד אותו שום דבר אחר."8

בן-גוריון הדגיש את העובדה ההיסטורית כי מכל העמים מתייחד העם היהודי בגורלו, בעברו, במעמדו, בסבלו, ברצון קיומו, וגם "בחזון עתידו". הוא ציטט את המן בן-המדתא שקבע כי עַם ישראל "מְפֻזּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים" , ואינו דומה לעמים "נורמלים" אחרים: "סימניו יחידים במינם", "וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם" (אסתר ג 8). ואף על פי כן היו היהודים ונותרו עם אחד, "וכל הנבואות והפרוגנסות (=האבחנות) התאולוגיות והמדעיות כביכול, כאילו בא קצו של עם זה, נתבדו." אמנם "לא מעטים" מבני העם "התכחשו לו ועזבו אותו" – תופעה נמשכת והולכת עד ימינו – "ואף-על-פי-כן עם ישראל חי", ויהודי ישראל אינם רק חלק מן העם היהודי, אלא הם "חלוץ ושליח" של העם היהודי כולו. "היות העם היהודי עם-עולם עושה את מדינת ישראל למדינה של עם-עולם ולמען עם-עולם."9

קיבוץ-גלויות – הייעוד והמהפכה

במאמריו חזר בן-גוריון והדגיש את הייחוד של עם ישראל – ואת הייעוד של מדינת ישראל: הייחוד האידאי וההיסטורי של עם ישראל הוא המאבק ההיסטורי, הרוחני, המוסרי והרעיוני של עם ישראל "מאז ועד היום" ועד "עת קץ", עד אחרית הימים, לצד חזון הגאולה הלאומית "שפעם בלב האומה לדורותיה". והייעוד של מדינת ישראל, שהוא גם "ייעודה של התקופה", הוא קיבוץ-גלויות, שעתיד להשפיע על "כל עתידות עמנו", על מעמדנו הלאומי והבינלאומי, ואולי אף על עתיד החברה האנושית כולה. ברוח זו נוסח חוק השבות (תש"י – 1950), שהגדיר את קיבוץ-הגלויות כ"ייחודה וייעודה ההיסטורי של מדינת ישראל". ועוד קודם לכן, במגילת העצמאות (תש"ח – 1948), נקבע כי "מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ-גלויות", וגם "נשלחה קריאה" לעם היהודי בתפוצות לעמוד לימינה של מדינת ישראל "במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל". בן-גוריון שאף "להחזיר את העם לארץ – לאחר שהוחזרה לנו הזכות על הארץ", ותבע להעלות את הנושא "על סדר-יומו של כל יהודי ויהודי" וליצור את הקשר האמיץ שבין "המולדת המחודשת" ובין "גורלם האישי של המוני ישראל" ברחבי העולם.12

את המהפכה בתולדות ישראל במאה ה-20 לא הגדיר בן-גוריון כמהפכה ציונית אלא כ"מהפכה יהודית", וציין כי "עיקר המהפכה היהודית" אינו בפלא של הקמת המדינה או ב"ניצחון הצבא העברי המחודש" אלא ב"עלילה הגדולה והחדשה" – עלילת קיבוץ-הגלויות13. קיבוץ-גלויות זה הוא "המהפכה הגדולה ביותר" שהתחוללה בעם היהודי בימינו – ולמעשה בכל תולדותיו, "מאז הוא קיים", שהרי קיבוץ-גלויות בהיקף שכזה "לא ידעה עדיין ההיסטוריה היהודית גם בימי יציאת מצרים וגם בימי השיבה מבבל". וכך באה בימינו "ראשית בשורת תנחומין והגאולה", ככתוב בנבואת מיכה (ב 12): 'אָסֹף אֶאֱסֹף יַעֲקֹב כֻּלָּךְ – קַבֵּץ אֲקַבֵּץ שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל".15

קיבוץ-גלויות הוא, כאמור, ייעודה ו"טעם קיומה של מדינת ישראל" – אך לא רק: הוא גם החוליה "שבה תלויה כל השרשרת ההיסטורית שלנו", ובלעדיה מדינת ישראל "מתרוקנת מתוכנה ההיסטורי" ומתכחשת לעם היהודי לדורותיו. קיבוץ-הגלויות הוא "החוליה הקרובה של גאולתנו", והמסירות לייעוד זה הוא מבחנה העליון "של מדינת ישראל, ושל איש ישראל, ושל דורנו". קיבוץ-גלויות הוא אפוא "פשר הזיקה העמוקה של המדינה לעם ישראל כולו". וכל מה שנעשה בארץ מאז ראשית הציונות וימי הראשית של המדינה – לא היה אלא "הכשרה והכנה לעיקר העיקרים – לקיבוץ-גלויות". ולביסוס עמדתו ציטט בן-גוריון את "אחד מחכמינו הקדמונים" שקבע: "גדול קיבוץ-גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ". 16

ונוסף על כל אלה קיבוץ-גלויות הוא גם ערובה להמשך קיומה של מדינת ישראל, ובלעדיו "לא תיכון עצמאותנו ומדינתנו לא תקום.17" פתיחת שערי הארץ לכל יהודי היא "צורך חיוני, חיוני פשוטו כמשמעו, לגדול, ולגדול מהר"18. ומכאן כפל-הפנים של ייעוד זה, שהוא בה בעת גם תכלית וגם אמצעי: בייעוד זה "תלוי גם ביטחונה, כלומר קיומה, של המדינה – וגם תכלית קיומה".19

בן-גוריון הזכיר את הוויכוח שהתעורר בוועד הפועל הציוני (תש"י – 1950) בדבר המינוח הנכון: קיבוץ-גלויות או קיבוץ-הגלויות, בה"א הידיעה. בן-גוריון עצמו לא התלבט, והעדיף בדרך כלל את הצירוף הצנוע יותר ¬¬– קיבוץ-גלויות. הוא האמין כי ויכוח זה "לא יוכרע על-ידי אידאולוגיה ולא על-ידי החלטות פוליטיות, ורק להיסטוריה היהודית פתרונות". ועם זאת, העלייה ההמונית בשנותיה הראשונות של המדינה העידה בעליל כי "שיבת השבות המתחוללת בימינו אין לה דוגמה לפי היקפה, ממדיה, קצבה וריבוי גווניה" אפילו לא בהיסטוריה של העם היהודי, והיא שתקבע את גורלה של המדינה ותעצב "דמות האומה העברית להרבה דורות".20

קיבוץ-גלויות – המצוקה והחזון

בן-גוריון זיהה שני גורמים שהיו אחראים לגלי העליות בתקופה שקדמה להקמת המדינה: "החזון והמצוקה". הוא העריך כי בדרך כלל הייתה המצוקה הגורם המכריע בעליית המונים, ואילו החזון הניע עליית יחידים. ועם זאת הוסיף וציין כי "לא הייתה אף עלייה אחת ששני הגורמים האלה לא מילאו בה תפקיד מכריע". לאחר קום המדינה זיהה בן-גוריון גורם שלישי חדש, שנוסף על שני קודמיו, והוא "כוח-המשיכה של המדינה".

בשלהי שנת תשכ"א – 1961 סיכם בן-גוריון בסיפוק כי ב-13 השנים שחלפו מאז הקמת המדינה הגיעו לישראל "למעלה ממיליון עולים משמונים ויותר ארצות מכל חמש היבשות". להמחשת היקפה ועוצמתה של התופעה הוסיף כי "בימי עזרא ונחמיה שבו פחות מחמישים אלף עולים", ומכאן שב-13 שנותיה הראשונות של מדינת ישראל עלו ארצה "יותר מפי עשרים מאשר בימי עזרא ונחמיה", וציין בהערכה: "העַם לא הכזיב – לא העַם בארץ ולא העם בתפוצות".21

לדידו של בן-גוריון, הנתונים המספריים על העלייה ההמונית בשנותיה הראשונות של המדינה היו מעודדים ומעוררי השראה, עדות והוכחה לאמונתו היוקדת בחזון קיבוץ-הגלויות, "ייעודה העליון של מדינת ישראל ותוכנה הממשי של הגאולה". ועם זאת השכיל בן-גוריון להתבונן במציאות בעיניים פקוחות וידע, שמרבית העולים שהגיעו ב"שיבת השבות" של השנים הראשונות עשו זאת "מחמת השוט" וצוק העתים. ובכל זאת לא היסס לקבוע, ש"קיבוץ-הגלויות לא ייבנה מהמצוקה בלבד", ותירגם את המציאות לאתגר: הוא קרא לעצב את מדינת ישראל כיעד מושך לעלייה, "לא מפני שרע בגולה אלא מפני שיותר טוב בישראל". לשם כך ביקש בן-גוריון לחזק את הזהות הציונות בתפוצות – וגם ובעיקר להשקיע משאבים ומאמצים בטיפוחה הכלכלי, התרבותי והחברתי של המדינה, כדי למשוך אליה את יהודי התפוצות "בעבותות של אהבה וגאון (=וגאווה)". בראייה מפוכחת הזהיר, שיעד זה לא יהיה קל להשגה – "לא ביום אחד ולא בשנה אחת נעשה זאת" – אבל התעקש כי "לא ייבצר הדבר מאתנו", וציין שלשם כך יידרשו "מאמצים מתמידים של המדינה ואזרחיה, במטרה לעשות את ישראל מדינה למופת" לתפארת העם היהודי ולכבודו.

לפיכך האידאל של מדינה למופת לא היה "גולת-כותרת של חזון הגאולה" בלבד אלא גם אמצעי להגשמתו, צורך דחוף והכרחי למימוש חזון קיבוץ-הגלויות: רק "השראה והקרנה מוסרית, תרבותית ומדינית שתצא מישראל" תהיה האבן השואבת שתמשוך את יהודי התפוצות "למפעל התקומה והגאולה המבוצע בישראל." רק כך תוכל מדינת ישראל לשמש "כוח אדיר", אבן שואבת "בחבלי חזון מתגשם" ליהודים מארצות הרווחה נטולות המצוקה.

המדינה והעם – זיקה וערבות הדדית

מדינת ישראל נושאת באחריות "כבדה והרת סכנות", "אקסקלוסיבית ומלאה", לגורלם ולעתידם, לקיומם ולביטחונם של היהודים במדינתם, אבל בכך לא מסתיימת אחריותה: "קיימת זיקת-גומלין חיונית בין קיום המדינה ועתידה ובין קיום היהדות העולמית ועתידה." בן-גוריון האמין כי יהדות התפוצות לא תתקיים בלי המדינה עקב "סכנת התבוללות שלא מדעת, כאשר לא הייתה מעולם". אך גם מדינת ישראל לא תתקיים בלי העם היהודי בתפוצות, שממנו תבוא "צמיחה מתמדת, צמיחה כמותית ואיכותית" ועלייה, שהיא תנאי להמשך קיומה ולמימוש ייעודה של המדינה. "בעל הברית הנאמן היחיד של ישראל הוא העם היהודי," קבע בן-גוריון.24

"מדינת ישראל לא תימלא מחולייתה"25 – לא בהגנה על ביטחונה, לא בפיתוח הארץ ולא בקיבוץ-גלויות. קיימת זיקה מעשית וחיונית בין עם ישראל למדינת ישראל: "רק בשיתופו המכסימלי של העם היהודי כולו נעמוד בפני הסכנות האופפות אותנו מסביב ונכשיר את המדינה לשיבת-השבוּת."26

ועם זאת, הזיקה בין מדינת ישראל ליהודי העולם איננה רק או בעיקר "זיקת צרכים ותועלת" אלא בראש וראשונה "זיקת ייעוד וגורל"27. בין מדינת ישראל ובין עם ישראל קיימת "זיקת גומלין מוכרחת" של "שותפות היסטורית", שהרי מיום הקמתה הייתה מדינת ישראל "לחלק אורגני של ההוויה והחוויה היהודית בכל התפוצות, ואין לתאר עכשיו [את] המציאות היהודית בתפוצות בלי מדינת ישראל", ובאותה מידה – "אין גם לתאר קיומה, גידולה ומילוי יעודה של מדינת ישראל בלי השתתפות עם ישראל כולו". לזיקה ולקשר בין עם ישראל למדינתו אין אפוא "דוגמה ותקדים ביחסי עמים ומדינות".28

זאת ועוד: בן-גוריון הדגיש שוב ושוב כי "יצירת ישראל העצמאית בכוח" – להבדיל מיצירתה בפועל – איננה רק מפעלו של העם העברי בן ימינו אלא "מפעלה של האומה העברית כולה" וגם של "כל הדורות בתולדותינו", ונימוקו: "רק בכוח אמונת הדורות וחזונם וגבורתם הנפשית עשו העושים בימינו"29.

כבר בראשית ימי המדינה העריך בן-גוריון כי מעמדם של יהודי התפוצות בארצות מגוריהם מושפע "לא מעט" ממעמדה של מדינת ישראל ומן הדימוי שלה במרחב הבינלאומי, ואלה תלויים ברמתה המוסרית של המדינה, בתרומתה "לאוצר הכיבושים של הרוח האנושי" ובהישגיה "להעלאת ערך האדם, לפתרון הבעיות הקשות שבהן מתלבט העולם". בן-גוריון הגדיר עובדה זו במילים פשוטות ונוקבות: "הטוב והרע בישראל נזקף על חשבון הכלל היהודי" – לא רק לזכותם או לגנותם של יהודי מדינת ישראל אלא לזכותם או לגנותם של כלל היהודים בעולם. ומכאן מסקנתו כי "כל אזרח יהודי בישראל נושא לא רק באחריות מדינתו – אלא באחריות עמו באשר הוא", בבחינת "כל ישראל ערבין זה בזה"30, שהרי גם יהודי התפוצות תלויים "במעמדה ובכבודה של מדינת ישראל". וזו, לתפיסתו של בן-גוריון, עובדה המחייבת את מדינת ישראל ואת כל תושביה היהודים, ומטילה עליהם אחריות כבדה31.

בשנותיה הראשונות של המדינה, כאשר רוב מניינו ובניינו של העם היהודי חי בתפוצות, במרחק גאוגרפי ותרבותי ממדינת ישראל הצעירה, הדגיש בן-גוריון את החשיבות הגדולה בחיזוק הקשר ושותפות הגורל בין מדינת ישראל לעם היהודי. ונראה שגם בימינו, כאשר כמחצית מבני העם היהודי חיים במדינת ישראל, והמרחקים הגאוגרפיים התכווצו, עדיין קיים ועומד חששו של בן-גוריון, ש"עלול להיווצר מרחק נפשי וחיץ תרבותי" בין מדינת ישראל לעם היהודי שבתפוצות. ומכאן המלצתו, להגביר בקרב הדור הצעיר בישראל את הזיקה ליהודי העולם באמצעות היכרות עם חיי היהודים שם, "כשם שיש הכרח שהיהודים בתפוצה יגבירו זיקתם לישראל וללשון העברית". מדינת ישראל "לא תתקיים בלי העם, והעם היהודי לא יתקיים בלי המדינה". ומכאן "החוט המשולש אשר לא יינתק": הארץ, המדינה והעם32.

מדינת ישראל "זקפה קומתו של האדם היהודי באשר הוא" והעניקה לכל יהודי בתפוצות, החי במדינה חופשית, את האפשרות הבטוחה לחזור למולדתו ההיסטורית – אם רק ירצה. בכך "הובטחה בכוח", אם כי עדיין לא בפועל, "הקוממיות הממלכתית של כל העם היהודי". בן-גוריון האמין כי עתידה של התפוצה היהודית "תלוי מעכשיו בקיום ישראל", אך באותה מידה "תלוי עתיד המדינה, עצם קיומה, ביטחונה ושלומה, וביתר שאת, מילוי ייעודה ההיסטורי – ביהדות העולמית." ומאחר שמדינת ישראל נוצרה "על-ידי העם היהודי ולמען העם היהודי", היא תשמור על זיקתה ההיסטורית "ללא-תנאי וללא-שיור" לכל יהודי העולם34.

הערות:

  1. דוד בן-גוריון, עם מזרח-תיכוני או עם-עולם, תשי"ד – 1954, בתוך: חזון ודרך, כרך חמישי, הוצאת עם עובד, תשי"ח – 1958, עמ' 135.
  2. דוד בן-גוריון, התפקיד החלוצי בקיבוץ-הגלויות, תש"י – 1950, בתוך: חזון ודרך, כרך שלישי, הוצאת מפלגת פועלי ארץ-ישראל, תשי"ג – 1952, עמ' 20 - 23.
  3. ניסוח זה מבוסס על מטבע הלשון של חז"ל – "על שלושה (או: ג') דברים העולם עומד", המיוחסת לכמה מחכמי המשנה, ובהם שמעון הצדיק, רבן שמעון בן גמליאל ורבי יהודה (משנה, מסכת אבות פרק א משנה ב, יח; מסכת אבות דרבי נתן, נוסח ב פרק ד; ועוד).
  4. בתקופתו של בן-גוריון חיו מרבית יהודי העולם בתפוצות – ורק מיעוט קטן במדינת ישראל: אומדן היהודים בעולם בשנת 1955 היה כ- 11.8 מיליון, מהם רק כ- 1.2 מיליון יהודים חיו במדינת ישראל. כ- 60 שנה אחר כך חל שינוי דרמטי ביחס בין מספר היהודים בישראל למספרם בעולם: כ- 6.2 מיליון יהודים בישראל, מתוך כ - 13.8 מיליון יהודים בעולם (הנתונים משנת 2013).
  5. דוד בן-גוריון, השליחות והמפעל, במסיבת נוער, תשי"ד – 1954, בתוך: חזון ודרך, כרך חמישי, עמ' 224 – 225.
  6. דוד בן-גוריון, העלייה השנייה והנוער בימינו, תשי"ד – 1954, בתוך: חזון ודרך, כרך חמישי, עמ' 201 – 202.
  7. דוד בן-גוריון, מדינת ישראל והתנועה הציונית, תש"ט – 1949, בתוך: חזון ודרך, כרך ראשון, הוצאת מפלגת פועלי ארץ-ישראל, תשי"א – 1951, עמ' 127.
  8. דוד בן-גוריון, מדינת ישראל המחודשת, הוצאת עם עובד, תשכ"ט – 1969, כרך ראשון עמ' 429 – 430.
  9. דוד בן-גוריון, עם מזרח-תיכוני או עם-עולם, תשי"ד – 1954, בתוך: חזון ודרך, כרך חמישי, עמ' 134 – 135.
  10. דוד בן-גוריון, ייחוד וייעוד, בתוך: נצח ישראל, הוצאת עיינות, תשכ"ד – 1964, עמ' 7 – 10.
  11. דוד בן-גוריון, מדינת ישראל המחודשת, כרך ראשון, הוצאת עם עובד, תשכ"ט – 1969, עמ' 52 – 53.
  12. דוד בן-גוריון, מבצע דורנו ומשימתו, בתוך: נצח ישראל, עמ' 409.
  13. בן-גוריון הסביר לקוראיו, מדוע הקמת המדינה והניצחון על מדינות ערב אינם נחשבים בעיניו כחידוש המהפכני: "כבר פעמיים בדברי ימינו הקימונו מדינה יהודית": פעם אחת לאחר יציאת מצרים, ופעם שנייה בימי הבית השני; וכבר עמדנו בעבר "בפני צבאות אויבים ויכולנו להם". ולכן "החידוש המהפכני של ימינו" הוא "העלילה הגדולה והחדשה", חסרת התקדים בתולדות ישראל, של קיבוץ-גלויות ועליית המונים מכל ארצות תבל.
  14. דוד בן-גוריון, ישראל בעמים, בתוך: נצח ישראל, עמ' 122.
  15. דוד בן-גוריון, שדר ליום העצמאות, תש"י – 1950, בתוך: חזון ודרך, כרך שני, הוצאת מפלגת פועלי ארץ-ישראל, תשי"א – 1951, עמ' 157 – 158.
  16. דוד בן-גוריון, התפקיד החלוצי בקיבוץ-הגלויות, תש"י – 1950, בתוך: חזון ודרך, כרך שלישי, עמ' 18 – 22.
  17. בתלמוד הבבלי (מסכת פסחים, דף פח עמ' א) מיוחסת אמירה זו לרבי יוחנן, מחשובי האמוראים בארץ ישראל, ואילו בילקוט שמעוני לספר הושע (סימן תקי"ז) – קובץ מדרשים שנערך בימי הביניים – מיוחסת הקביעה לרבי יהודה הנשיא, עורך המשנה.
  18. דוד בן-גוריון, ייחוד וייעוד, בתוך: נצח ישראל, עמ' 32.
  19. דוד בן-גוריון, מדינת ישראל והתנועה הציונית, תש"ט – 1949, בתוך: חזון ודרך, כרך ראשון, עמ' 127.
  20. דוד בן-גוריון, יקר-אדם, תשט"ו – 1954, בתוך: חזון ודרך, כרך חמישי, עמ' 100.
  21. דוד בן-גוריון, חוק השבת, תש"י – 1950; חוק האזרחות, תש"י – 1950, בתוך: חזון ודרך, כרך שני, עמ' 231.
  22. דוד בן-גוריון, מבצע דורנו ומשימתו, בתוך: נצח ישראל, עמ' 372.
  23. דוד בן-גוריון, ליום העצמאות החמישי, תשי"ג – 1953, בתוך: חזון ודרך, כרך רביעי, הוצאת עם עובד, תשי"ז – 1957, עמ' 210.
  24. דוד בן-גוריון, מדינה למופת – מטרה ואמצעי, תשי"ד – 1954, בתוך: חזון ודרך, כרך חמישי, עמ' 80 – 81.
  25. דוד בן-גוריון, ישראל והתפוצה, בתוך: נצח ישראל, עמ' 225.
  26. "אין הבור מתמלא מחולייתו" – האמרה מופיעה בתלמוד הבבלי בכמה מקומות (מסכת ברכות, דף ג עמ' ב – ועוד) ומשמעותה: הבור אינו מתמלא מגוש האדמה שהוצא ממנו, מעצמו.
  27. דוד בן-גוריון, בעיות חוץ וביטחון – הרצאה בפני סגל הפיקוד הגבוה בצה"ל, תשי"ג – 1953, בתוך: דוד בן-גוריון, חזון ודרך, כרך רביעי, עמ' 206.
  28. דוד בן-גוריון, ישראל בעמים, בתוך: נצח ישראל, עמ' 99.
  29. דוד בן-גוריון, ישראל בעמים, בתוך: נצח ישראל, עמ' 117 – 118.
  30. דוד בן-גוריון, ישראל והתפוצה, שם, עמ' 215.
  31. ילקוט שמעוני לפרשות התורה, פרשת יתרו רמז רצד.
  32. דוד בן-גוריון, ככל הגויים?, תשט"ו – 1954, בתוך: חזון ודרך, כרך חמישי עמ' 109 – 110.
  33. דוד בן-גוריון, מגמת החינוך הממלכתי, בכינוס הפדגוגי של הסתדרות המורים, תשט"ו – 1954, שם, עמ' 251 - 252. על היחס המספרי בין יהודי העולם ליהודים בישראל – לעיל הערה 4.
  34. דוד בן-גוריון, ישראל והתפוצה, בתוך: נצח ישראל, עמ' 218.
  35. דוד בן-גוריון, עם מזרח-תיכוני או עם-עולם, תשי"ד – 1954, בתוך: חזון ודרך, כרך חמישי, עמ' 134.

ביבליוגרפיה:
כותר: דוד בן-גוריון: בין העם למדינתו – וקיבוץ-גלויות
מחברת: קם, מתיה
שם  הפרסום מקורי: מעט בן-גוריון
תאריך: 2012
הערות לפריט זה:

© כל הזכויות שמורות למתיה קם


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית