|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > פרשנות המקרא > פרשנות מודרנית | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
"תקומת המדינה היהודית לא הייתה מאורע המוגבל למקום ולזמן התהוותו אלא מאורע עולמי, גם במובן הזמן וגם במובן המקום, מאורע המסכם התפתחות היסטורית ממושכת, משדד מערכות ומשמש בעצמו מקור לשינויים ולתמורות החורגים ממסגרת תקופתו ומקומו." 1 "האומה היהודית אינה יחידה לאומית ומדינית בלבד, היא מגלמת בתוכה רצון רוחני-מוסרי ונושאת חזון היסטורי מאז הופיעה על במת ההיסטוריה. אי אפשר להבין ההיסטוריה היהודית, מלחמת קיומו של העם היהודי, עמידתו בכל התקופות ובכל הארצות" – מבלי להבין את "ייחודה הרוחני והרעיוני של האומה היהודית". 2
המילה "פלא" חוזרת פעמים רבות בכתבי בן-גוריון בהקשר כפול ומשולב של הקמת "מדינת ישראל המחודשת" ושל תולדות העם היהודי והישרדותו. את הקמת המדינה הגדיר בן-גוריון כ"דבר מופלא מאין-כמוהו!" – ולא בזכות הניצחון על הפלישה של מדינות ערב אלא בזכות ניצחונם האולטימטיבי של עשרות דורות של יהודים, "נודדי-עולם, תלושים, עקורים, ללא פיסת-קרקע", חסרי זכויות בארצות מגוריהם. הם, שנאלצו לחיות "חיי ביזיון, דיכאון, שעבוד, זרוּת ושנאה", לא חדלו "לשאת בלבם את חזון התקומה", את "שגעון-האמונה" שלא הייתה לו "שום אחיזה במציאות אלא בנפש בלבד", אך העניק להם תחושה וזהות לאומית "שחזון לה לעתיד". בן-גוריון חזר והזכיר כי "לא הייתה דוגמה בהיסטוריה האנושית, שכוח נפשי בלבד, ללא שום אחיזה פיזית, יעמוד כל-כך הרבה מאות שנים". ואכן החזון שנראה לכאורה תלוש ותמוה, "חזון של משוגעים" שעמד "בניגוד לכל חוקי החיים" – היה, למרבה הפליאה, למציאות בימינו. 3 בן-גוריון קבע בפסקנות כי לצד הישרדותו של עם ישראל, גם הקמת המדינה הייתה "פלא גדול", אירוע חסר תקדים בהיסטוריה האנושית: "אין דוגמה בהיסטוריה לתקומת מדינת ישראל", אמר והוסיף: "ייחוד תקומתה הוא פרי ייחוד ייעודה". אמנם מדינת ישראל קמה רק באמצע המאה ה- 20, אך היא הייתה קיימת במשך כאלפיים שנה "ברוחו, בלבו ובחזונו של העם היהודי". לפיכך לא מן המדינה שואבת התנועה הציונית את כוחה וסמכותה אלא מן "האמת ההיסטורית הגדולה",4 שהייתה ועודנה "אמת ייחודו וייעודו ההיסטורי של העם היהודי וחזון נביאיו לגאולה לאומית אנושית". 5 זאת ועוד: לתפיסתו של בן-גוריון, חזון ישראל המחודשת לא היה פרי רוחם של חלוצים וראשונים, שהרי "לא יחידים ובודדים – העם כולו נשא תוחלת הגאולה בלבו". והיא גם לא הייתה יצירת יש-מאין של המאה ה- 20: "לא בדורנו הודלק החזון – מדורה זו דולקת בנשמת העם היהודי לדורותיו". מדינת ישראל היא אפוא מדינה צעירה, אך היא "חודשה והוקמה על-ידי עם עתיק." ללא היסוס "ובלי ספק" הצביע בן-גוריון על האחדות של העם היהודי לדורותיו כמחולל תקומתה המחודשת של מדינת ישראל – "אחדות הנשענת על מורשה היסטורית משותפת, על שותפות גורל ועל תוחלת משיחית". 8 ההיסטוריה של עם ישראל בארצו "לא הייתה דומה להיסטוריה של העמים אשר סביבו", לא בימי הבית הראשון ולא בימי הבית השני, וודאי שלא בתקופות שלאחר החורבן: גלויותיו, נדודיו ותפוצותיו של העם היהודי במהלך הדורות "אין דוגמתן בתולדות המין האנושי". והעם היהודי הוא גם היחיד מעמי המזרח הקדום, שממשיך את מסורת הקדומים שלו "בלשונו ובתרבותו ואמונתו", וכל השינויים והתמורות "בחומר וברוח, בתנאים המדיניים והחברתיים" שהתרחשו במשך אלפי שנות קיומו "לא עקרו ולא ערערו [את] הכוח החיוני המופלא שקיים את עמנו בכל תהפוכות הזמן, ולא שמוּ לאַל את ייחודו הלאומי", כפי שקרה לעמים עתיקים אחרים9. לפיכך אין תקומת מדינת ישראל דומה לתקומתו הלאומית של "כל עַם אחר בדורנו או בדורות קודמים", ובמילים אחרות: "פליאת ההווה אינה קטנה מפליאת העבר היהודי".10
מדינת ישראל לא קמה, כאמור, "יש מאין". שורשיה "בעבר הרחוק", והיא יונקת "ממעיינות קדומים". תקומת ישראל היא בבחינת "החזרת עטרה ליושנה", המשך לניסיון (שנכשל) לפני כ- 1,800 שנה, "בימי בר-כוכבא ורבי עקיבא", להחזיר את הארץ לריבונות יהודית. מדינת ישראל המחודשת "אינה ראשית אלא המשך של ימי-קדם" והיא גם איננה סופו של תהליך אלא "שלב אחד בדרך הארוכה לגאולת-ישראל השלמה". כמו שאר מדינות העולם, גם שלטונה של מדינת ישראל מוגבל לתושבים בשטחה, אבל בניגוד לשאר המדינות "שעריה פתוחים לכל יהודי באשר הוא". מדינת ישראל היא מדינה יהודית לא רק משום שרוב תושביה יהודים, אלא מכיוון שהיא "מדינה ליהודים באשר הם ולכל יהודי הרוצה בה." ומכאן ייחודו של חוק השבות (תש"י – 1950), ש"אין לו דבר עם חוקי הגירה" והוא לא נועד להסדיר את ההגירה לישראל. חוק השבות קובע את העיקרון הממלכתי שמכוחו קמה מדינת ישראל – "חוק ההתמדה של ההיסטוריה הישראלית", המקנה לכל יהודי באשר הוא את הזכות "לשוב ולהתיישב בישראל". מקורה של זכות זו "בקשר ההיסטורי שלא נפסק אף פעם בין העם ובין המולדת". בן-גוריון הוסיף כי "גם משפט העמים הכיר בקשר זה הלכה למעשה" והאמין כי זכות השיבה של כל יהודי, כפי שעוגנה בחוק השבות, "קדמה למדינת-ישראל, והיא-היא שבנתה את המדינה". שהרי "המדינה אינה אלא ראשית בוא התוחלת"; קיבוץ-גלויות הוא הייעוד והשליחות של מדינת ישראל, וללא ייעוד זה "היא מתרוקנת מתוכנה ההיסטורי ומתכחשת לעם היהודי בימינו, בדורות שקדמו לנו ובדורות שיבואו. 12 יום העצמאות הוא "יום הגורל בהיסטוריה של עמנו" בעת החדשה, ועם זאת אין הוא עומד בפני עצמו, אלא מתחבר למאבק התמידי של עם ישראל על המשך קיומו במולדתו – ובכלל. לתפיסתו של בן-גוריון, בתאריך זה אנו "מושיטים יד" לדמויות ולאירועים מן העבר הרחוק, ובהם: "העברי הראשון בתולדותינו", אברהם אבינו, שיחד עם 318 חניכיו "העז להילחם בארבעת מלכי המזרח התיכון שפלשו לארצו" (בראשית יד); יהושע בן-נון, כובש הארץ היעודה; דוד המלך "שקם להילחם בגלית הענק"; עוזיהו המלך, "גדול מלכי יהודה"; יהודה המכבי ואחיו – וגם: "כל הדורות שמתו על קידוש-השם בכל התפוצות". וצה"ל של מדינת ישראל אינו אלא "ילד טיפוחם ויורש גבורתם". 13 "מימי כיבוש יהושע לא היה מאורע מהפכני כזה בתולדות עמנו", הכריז בן-גוריון והוסיף כי מדינת ישראל המחודשת החזירה לעם החי בה את "שלמותו היהודית-האנושית". כאן, במדינת ישראל, "כבימי תקופת התנ"ך" נעשו חיינו "להוויה וחוויה אחידה ושלמה", המקיפה "במסגרת עברית וברוח עברית [את] כל תוכני החיים של אדם ועם, כל עלילותיו, צרכיו, שאיפותיו, דאגותיו, בעיותיו ותקוותו." 14 עם הקמת המדינה החל, כאמור, התהליך של חזרת עם ישראל "למקור ולשורש ההיסטורי", למורשתו הרוחנית "מתקופת התנ"ך". ועם זאת "תקומת ישראל העצמאית אינה מכוונת להחזרת עטרת העבר ליושנו": מורשת העבר "היא קנייננו" – אך "אין אנו קניין העבר". ובעוד שבדרך כלל "זורע העבר אור על ההווה", תקומת מדינת ישראל היא "דוגמה מובהקת" לאותם מקרים שבהם "ההווה מפיץ אור על העבר". פניה של מדינת ישראל – אל העתיד, ועתיד זה יונק גם "ממקור חיותה וראשונותה של האומה, וסופג לתוכו כל האור של מורשת העבר"15. "דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה אנחנו!" קרא בן-גוריון לבני דורו, דור התקומה, בהשראת המשורר האהוב עליו, ח"נ ביאליק. 16 הקמת המדינה הייתה אפוא "קפיצת-דרך בחלל ובזמן", שבמהלכה נעקרנו והשתחררנו "מחיי עַם גלותי מפוזר בנכר" והשתלבנו בו-בזמן גם "בעבר היהודי הקדום מתקופת התנ"ך, מימי יהושע בן-נון, דוד המלך, עוזיה וירבעם בן יואש מלכי יהודה וישראל" – וגם "בהיסטוריה החדשה של האנושות" וכל זאת – "בתקופה הדינמית ביותר בתולדות המין האנושי." 17
מדינת ישראל היא מדינה "ככל שאר המדינות", ועם זאת היא שונה מכל שאר מדינות העולם "גם בגורמי תקומתה וגם במגמות קיומה". התנועות הלאומיות של העת החדשה היו אמנם אחד ממקורות ההשראה של התנועה הציונית, אבל "תקומת ישראל בימינו אינה דומה לתקומת כמה וכמה מדינות אחרות" בעת החדשה. וזאת מפני שהקמת מדינת ישראל הייתה מאורע שלא הצטמצם "בתחומי העם שחולל אותה ובתחומי הארץ שבה נתארע". וראייה לכך, ש"לא במקרה" נדון דבר הקמתה תחילה "על הבמה העליונה", היא עצרת האו"ם. וגם אם תקומת ישראל בפועל "הוכרעה ונחרצה על-ידי מאמצינו וכוחנו הצבאי", להלכה היא הוכרעה "על-ידי אומות העולם". הקמת המדינה הייתה "מאורע עולמי" שהתרחש "באחת התקופות הדינמיות המסוערות והמסוכסכות ביותר בתולדות המין האנושי". אך הנסיבות הייחודיות של הקמת המדינה לא הצטמצמו למציאות הבינלאומית, אלא נגעו גם במציאות הכלל-יהודית הקשה באותה עת, בראש ובראשונה – במציאות שאחרי השואה, שבה נגדעה "מרביתה של יהדות אירופה". מבחינת העם היהודי, הקמת המדינה התרחשה אפוא באיחור נוראי וטרגי: "לעם ישראל ניתנה מדינתו", אבל כשזה קרה, "המדינה לא מצאה עוד את עמה: העם שנזקק למדינה ושהמדינה נזקקה לו, נרצח."19 בכורח הנסיבות והגורל קמה מדינת ישראל "מתוך סערת המלחמה", ולפיכך הגילוי הראשון של עם ישראל במדינתו לא היה "בכושר היצירה והרוח אלא בכושר מלחמתו ובכוחו הצבאי". המחיר היקר שגבתה מלחמת העצמאות ("מלחמת הקוממיות", בלשונו של בן-גוריון) הוכיח לעולם ולשר ההיסטוריה, "שלא קיבלנו עצמאותנו במתנה מידי אחרים, אלא שילמנו בעדה מחיר עליון". וכבר באותן שנים ראשונות העריך בן-גוריון כי "עוד הרבה שנים נצטרך לתת ממיטב אמצעינו ומאמצינו" לשמירה על ביטחון המדינה, אשר ימשיך להיות "תנאי לקיומנו ולעצמאותנו" – אבל: רק תנאי, ולא מטרה: "למדינת ישראל יש ייעוד מיוחד". כמו כל מדינה אחרת בעולם, גם על מדינת ישראל לדאוג "לשלומם, לרווחתם ולהתקדמותם" של תושביה – "אבל אין זה העיקר". לשיטתו של בן-גוריון, "מגמתה העליונה" של מדינת ישראל הוא החזון של "גאולת עם ישראל, קיבוץ גלויות". 20 בן-גוריון חזר והדגיש כי מרכיב הביטחון הוא תנאי הכרחי לקיומנו, אבל "בצבא בלבד לא יקום ביטחוננו". ביטחון המדינה והמשך קיומה תלויים "בחוסנו הרוחני" של העם, וכל האמצעים הצבאיים והכלכליים לא יעמדו לנו "אם לא תקום הרוח בעם" לעמוד ולהגן על חירותו וריבונותו. ולשם כך "דרושה אהבה למולדת, זיקה לחזון הגאולה, אחווה ואחדות יהודית, הכרה עמוקה שיש על מה להילחם ועל מה למות". 21 מלחמת העצמאות "לא הביאה ולא יכלה להביא לנו [את] הגאולה הנכספת, לא גאולת הארץ ולא גאולת העם". המלחמה לא הבטיחה לנו עצמאות כלכלית ו"אפילו לא הורישה שלום וביטחון"; הניצחון "לא היה מכריע", אבל הוא העניק לנו "דבר גדול ועצום" – "צבת ראשונה לגאולתנו, ריבונות יהודית במולדת". עצמאותו של עַם – כמו עצמאותו של הפרט – "מתחילה בלבו ובמוחו", בתחום החזון המוסרי והרעיוני: "רק אומה שיש לה חזון עצמאי (ולא רק חזון עצמאות), רק אומה שהיא בת-חורין ברוחה ובת-חורין בקביעת דרכה ומחוז-חפצה ההיסטורי – רק אומה כזו תבצע ותקיים עצמאותה הפוליטית והכלכלית, תילחם עליה ותנחיל לעצמה ניצחון." 23 על יחסן של מדינות העולם לתקומת ישראל העיר בן-גוריון: "העולם אינו מקבל בנקל ובכל מלוא משמעותה אומה יהודית עומדת ברשות עצמה", אך להערכתו אין זה הקושי היחיד ואף לא העיקרי: "המאבק הראשי והמכריע הוא מבפנים – במדינה ובעם היהודי". הקמת המדינה הפכה אותנו לעם ריבוני העומד ברשות עצמו, ולכך נדרשה "תמורה גדולה ורבת-פנים": ראשית כול, תמורה גאוגרפית – "מפיזור לכינוס במולדת", ולצדה תמורה עמוקה עוד יותר – "מהפיכה פנימית", שינוי "ביסודות חיינו הכלכליים והתרבותיים", תוך קבלת אחריות לעצמאות במולדת. יכולתה של מדינת ישראל למלא את ייעודה ולעמוד מול העולם בחזית הבינלאומית תלויה "בראש וראשונה" בחוסנה "הפנימי, הכלכלי, התרבותי, המוסרי והצבאי". החוסן הפנימי "ואור מפעלנו" הם שיקבעו את "גורלנו ההיסטורי, יחס העמים אלינו, מעמדנו הבינלאומי, ומה שאולי חשוב יותר – ערכנו בעיני העם היהודי". זו תהיה "קביעה חרישית וכמעט סמויה מן העין, אבל שרירה, בת-קיימא ובעלת שורשים מעמיקים." והגורם המכריע בטיפוח החוסן איננו המדינה או צה"ל אלא "דמות האדם בישראל: רוחו, אופיו, גבורתו, יוזמתו, חזונו, נאמנותו". 25 עם ישראל הוא עם קטן "עם עשוק, עשוק היסטוריה", וגם מדינת ישראל היא קטנה וחסרת "ירושה חומרית", ועם זאת יש לפעול ולעשות בזמן קצר "מלאכה שלא עשינו מעולם, מלאכה שלא עשה אולי שום עַם אחר". והתנאי ההכרחי לביצוע המשימה הוא "גיוס מלוא היתרון האחד שיש לנו: היתרון המוסרי והאינטלקטואלי של העם היהודי". יתרון מוסרי זה הוא סוד כוחו של עם ישראל. "רק מתוך גיוס מלא של כוחנו המוסרי ויכולתנו האינטלקטואלית נוכל להתגבר על הקשיים העצומים העומדים לפנינו בהגשמת ייעודי מדינתנו." 26 הקמת המדינה העלתה "תביעה גדולה מדורנו, שלא הייתה כמותה בשום דור אחר בעמנו בכל אלפי שנות קיומו". ושני התובעים הם "ההיסטוריה היהודית" לדורותיה – לצד "תובע חדש", "האנושות כולה". לאחר שהיינו לאזרחים במדינתנו, "נעשינו אזרחי העולם". ולכן "כל מה שנעשה בעולם הגדול" הוא עכשיו גם ענייננו, כי "אי-אפשר להיות אזרח מדינתנו בלי להיות אזרח העולם", לא רק מבחינה מוסרית אלא "גם מבחינה יהודית" שהרי "זו הייתה האמונה שבחזון ישראל" לגאולה כלל-אנושית לצד הגאולה הלאומית. ומכאן קריאתו "להיות נאמנים לייעוד שלנו בין העמים, להיות כוח נושא שלום אמת בין העמים" ובה בעת להיענות "לתביעות של ארצנו" ולרתום לשם כך "את כל היכולת היוצרת החלוצית הגנוזה בנו". מדינת ישראל מעצבת מחדש את דמותנו "הפנימית והחיצונית": היא מקרבת אותנו "יותר ויותר למקור ולשורש ההיסטורי של אומתנו ולמורשתה הרוחנית מתקופת התנ"ך", ובה-בעת הופכת אותנו "לאזרחים חופשיים של העולם הגדול", המתערים "במורשת האנושית והאוניברסלית של כל הדורות – ושל כל העמים". 28
לשיטתו של בן-גוריון, עצם הווייתו של העם היהודי היא "פליאה", שהרי אין עוד עם בעולם שהצליח להתקיים ולשרוד בתנאים "כתנאי קיומו של העם היהודי" בניגוד לכל "היגיון מקובל": עַם שהמשיך להתקיים ושמר על ייחודו "ללא עצמאות, ללא ארץ, ללא לשון", שהיה למעשה "לא-עַם" ואף על פי כן הצליח להתקיים כאלפיים שנה, ואף לחדש את "קוממיותו הממלכתית" ולהקים מדינה "בתנאים שבהם לא הקים עדיין שום עם אחֵר מדינה". וכל אלה היו בעיני בן-גוריון סימן "כי עם זה בארצו לא יהיה אך ורק ככל הגויים". 29 בן-גוריון ציין שתי תפיסות קוטביות לכאורה באשר לדמות החברה בישראל: תפיסה המייחלת שמדינת ישראל תהיה "ככל הגויים" ותפיסה המסתייגת בחריפות (ואף מתחלחלת) מרעיון זה. לטענתו, שתי ההשקפות הן ביטוי לערבוב מושגים, ולשימוש באותו מטבע לשון "במשמעות שונה לגמרי". להעמדת דברים על דיוקם הזכיר בן-גוריון כי "כל הגויים" אינם דומים זה לזה, וכי "אין כלל דמות מסוימת ומגובשת" לכל העמים, להיפך: השוני ביניהם רב בכל ממד אפשרי: מדיני, חברתי, כלכלי, תרבותי. לפיכך המשאלה להיות "ככל הגויים" אינה אלא משאלה להיות "עצמאים ושלמים ובטוחים בקיומנו" כמו כל "עם בריא, בטוח ועומד ברשות עצמו" המקיים "משטר של חירות אדם ואחריות הכלל" ומרכז במדינתו את רוב העם היהודי. וכנגד תפיסה זו ניצבים כל אותם הגורסים כי "לא ככל הגויים – בית ישראל", ואינם מסתפקים בהפיכת ישראל למדינה מתוקנת, "ובדין אינם מסתפקים". שהרי כל עם מתקיים בזיקה למשפחת העמים, ועל כל אחד מן העמים מוטלת חובה מוסרית "לסייע במידת יכולתו לקידום האנושות, להגדלת רווחתה החומרית" כמו גם "להעלאתה הרוחנית והמוסרית". ומכאן שאיפתו לעצב במדינת ישראל "דמות לאומית מופתית וליצור ערכים אנושיים שיהיו לברכה גם לעמים אחרים בכוח הדוגמה". בן-גוריון האמין כי שאיפה לאומית זו היא תרגומו המעשי של רעיון "העם הנבחר": חזון אחרית הימים של הנביאים ישעיהו ומיכה "לא היה חזון לשלטון ישראל על העולם" אלא חזון של מופת רוחני שבו הר בית ה' ישמש מוקד משיכה לכל העמים: "לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה', אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב – וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו", "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָֽם". והנביאים גם הסבירו מה תהיה אותה תורה שתצא מציון באחרית הימים: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתּים וַחֲנִיתֽוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת. לֹא יִשּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָֽה" (ישעיהו ב 4-2).30 מדינת ישראל תיבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכנולוגיה "אלא בדמותה המוסרית ובערכיה האנושיים". בן-גוריון לא היסס לקבוע כי מדינת ישראל צריכה לעשות "עוד מאמץ גדול וממושך" כדי להיות "לכל הפחות ככל הגויים" כפשוטו, וגם זה "לא דבר של מה-בכך". עם זאת לא היסס בן-גוריון להודות כי הוא, כהגדרתו, "שובניסט" יהודי המאמין "שלא די להיות סתם ככל הגויים", ועלינו לשאוף, כאמור, למימוש חזון ישעיהו (מב 6): "וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם, לְאוֹר גּוֹיִֽם". במשך דורות רבים "היינו העם היחידי שהאמין בחזון אחרית הימים". ולכן "לא ייתכן", כהגדרתו, "שהחזון אשר בו האמינו, לו ציפו, קיוו וחיכו משך דורות רבים, יכזיב דווקא עכשיו עם קום הפלא הגדול: מדינת ישראל". כדי להיות לעם סגולה יש צורך לא רק ברצון היסטורי ובסגולות נפשיות – אלא גם במסגרת ממלכתית: "עם-סגולה ייתכן רק במדינה-למופת." אמנם "כל עם מן הראוי שישאף לגדולה רוחנית ותרבותית", אך למדינת ישראל "אין זו רק שאיפה רצויה אלא גורל וייעוד והכרח-קיום. לכך נוצרנו. נהיה לברית-עם אם נהיה לאור-גויים"34. כלומר: נהיה לעם ראוי – אם נוכל להיות אור לגויים. חיזוק לתפיסתו ולאמונתו בחזון התקומה ובייעוד של מדינת-מופת מצא בן-גוריון במשנתו של ברוך שפינוזה, מגדולי הפילוסופים היהודים, ש"כפר בכל מסורת וסמכות דתית" ובכל זאת הביע את "ביטחונו המוחלט", שהעם היהודי "יקים שוב את מדינתו ואלוהים יבחר בו מחדש". לפי בן-גוריון, התכוון שפינוזה לקבוע כי "עם חידוש קוממיותו הממלכתית יהיה עם ישראל שוב עם נבחר, מורה דרך לעולם". והוא הוסיף: "גאון זה (=שפינוזה) שכאילו התרחק והורחק מעמו, היה אדוק ברעיון הגאולה המשיחי" – להיות " עַם נגאל ועם סגולה, עַם בן חורין ואור לגויים", כפי שחזה "גדול נביאי הנחמה", ישעיהו (מט 6): "וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם, לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד קְצֵה הָאָֽרֶץ". רעיון זה לא היה חידוש של הנביאים, שכן הוא נמסר לאברהם כבר בראשית ימי האומה, כשנצטווה: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶֽךָּ. וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָֽה" (בראשית יב 3-1)." במהלך הדורות קיבל חזון הגאולה הלאומי "ביטויים וניסוחים שונים לפי רוח הזמן והמקום", אך עיקר תוכנו היה ונותר – "מדינת-היהודים ומדינה למופת, עַם עצמאי ועם-סגולה."35 "משאת נפשנו היא חברה חדשה מושתתת על חירות ושוויון, ללא תחרות וניצול, שאהבת-הבריות ועזרה הדדית הן הדבק הפנימי שלה." ייעוד זה של הקמת חברה חדשה, חברת מופת, וכן הייעוד של קיבוץ גלויות "לא הומצאו על-ידינו". שניהם "מורשת הנבואה העברית מימי קדם", כנבואת ישעיהו שניבא על שניהם. על השיבה ההמונית לארץ (מג 3): "אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנִי. מִמִּזְרָח אָבִיא זַרְעֶךָ, וּמִֽמַּעֲרָב אֲקַבְּצֶֽךָּ. אֹמַר לַצָּפוֹן: תֵּנִי, וּלְתֵימָן: אַל תִּכְלָאִי. הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק, וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָֽרֶץ"; ועל חברת מופת בארץ המתחדשת (מט 6): "וּנְתַתּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם, לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד קְצֵה הָאָֽרֶץ."36
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
