הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חוק וחברה במקרא > חגיםעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > פרשנות המקרא > פרשנות מודרנית


תקציר
עד לשנת 1948, היו ליהודים בכל רחבי העולם שני חגי חירות: הראשון הוא פסח - חג מדאורייתא, והשני הוא חנוכה - חג מימי הבית השני. אירוע הכרזת העצמאות שהיה האירוע הגואל והמהפכני בתולדות האומה, יצר חג חירות שלישי - הוא יום העצמאות.



דוד בן גוריון: חגי חירותנו
מחברת: מתיה קם


למחרת ההכרזה על הקמת המדינה, במוצאי השבת (ו' באייר תש"ח), פנה דוד בן-גוריון בשידור רדיו לאזרחי ישראל, ופתח במילים: "אתמול נפל דבר בישראל, ורק הדורות הבאים יוכלו להעריך [את] משמעותו ההיסטורית המלאה1." ארבע שנים לאחר מכן לא היסס בן-גוריון להכריז כי יום העצמאות הוא "מאורע גואל ומהפכני בתולדות אומתנו", ובזכותו נוסף ללוח השנה שלנו חג החירות הלאומי הראשון אחרי כאלפיים שנות גלות. "דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה אנחנו!"2 חזר והצהיר בן-גוריון, אך הדגיש כי ליום העצמאות, כמו לחגי חירותנו האחרים, שותפים "כל יהודי העולם" וכל היהודים לדורותיהם, שהרי "האדם [...] אינו אלא חוליה בשרשרת ואין טעם לקיומו אם אינו משתלב בשרשרת"3.

עד להקמת המדינה היו לעם ישראל "שני חגי חירות לאומיים": הראשון והקדום שבהם – חג הפסח, "חג יציאת מצרים, שאנו שומרים זה כשלושת אלפים ושלוש מאות שנה, מעולף אגדות וסיפורי-פלאים על התשועה הגדולה שנעשתה לעמנו – אחרי סבלות מרים בגלות ראשונה שבמצרים במשך ארבע מאות ושלושים שנה4." חג החירות הלאומי השני הוא חג החנוכה, ואף הוא חג עתיק בן יותר מאלפיים שנה.5

חירות לאומית בהיסטוריה היהודית

חג החירות הראשון, חג יציאת מצרים, "קשור בדמות הגדולה ביותר בתולדות אומתנו – בדמות הענקית של משה רבנו – הלוחם, המשחרר, המורה, המחוקק, המנהיג, המצביא, ועל הכול – הנביא, גדול נביאי ישראל וראשם, אשר גם הוציא [את] עמו מארץ העבדים, וגם נתן לו תורת חיים וצדק, וגם הביאו עד סף הארץ היעודה." חג הפסח, חג החירות הראשון, מציין "אולי" גם את "ראשית קיומנו הלאומי כאומה"6.

חג החירות השני, חנוכה, היה במשך תקופה ארוכה וממושכת "החג הלאומי האחרון": מדינת החשמונאים העצמאית "לא האריכה ימים", ואחרי מותם של "שני המלכים הגדולים מבית החשמונאים", אלכסנדר ינאי ואשתו שלומציון, נלחמו בניהם על השלטון. מלחמת הירושה הביאה להתערבותם של שלטונות רומי וסייעה "להסגרת הארץ לשלטון הרומאים". וכך, "כמאה שנה אחרי ניצחונו הגדול של יהודה המכבי", נכנס המצביא הרומאי פומפיוס לירושלים, "ואם כי לא דיכא לגמרי את השלטון הפנימי היהודי, הפך למעשה את ארצנו לפרובינציה רומאית". העם היהודי "הגאה וקשה-העורף" ניסה כמה פעמים להשתחרר מעול שלטונה של רומי, אך הרומאים דיכאו מרידות אלה, וירושלים נפלה פעמיים: "תחילה בידי טיטוס שהחריב את בית המקדש, ואחרי מרד בר-כוכבא ורבי עקיבא – בידי אדריאנוס שניסה למחות אף את השם ירושלים, וקרא לה בשם האלילי אֵליה קפיטולינה8." וכך איבד עם ישראל את הריבונות בארצו כבר בימי הרומאים, ובדורות שלאחר מכן שלטו בארץ כובשים זרים אחרים שהגיעו אליה ו"השמו נוונו"9, עד שגורשו על-ידי כובש חדש. בתהליך זה, "שרידי הישוב העברי במולדת נעקרו ונשמדו לאט לאט". הפעם האחרונה שבה נלחם צבא יהודי בארצו (למרות ששלטו בה זרים) הייתה בתחילת המאה ה-7, בפיקודו של המצביא בנימין מטבריה. בעקבות כיבוש ארץ ישראל בידי המוסלמים (במאה ה-7) ולאחר מכן בידי הצלבנים (במאה ה-11) - "כמעט נעקר זכר ישראל בארצו, עמנו פוזר בין האומות – והפך לעם גולה ונודד. ריבונות יהודית בארץ ישראל נחשבה לפרק היסטורי שתם ונחתם, "נחלת העבר שחלף בלי שוב." ואמנם מאז אובדן הריבונות ועד ימינו ידע עם ישראל "הרבה ימי אבל וצום, פורענות וחורבן, גזירות והשמדות, רדיפות ועלבונות", ונדמה היה "ששֵם ישראל נמחק מספר האומות העומדות ברשות עצמן".

אך עַם ישראל לא שכח, והוסיף לחוג את חגי החירות העתיקים לא רק "כימי זיכרון לתפארת-קדומים", אלא "כחזון ימים יבואו, והחזון לא הכזיב. בימינו קם הדבר ויהי." וכך היה יום העצמאות לחג הלאומי הראשון, שנתחדש "לאחר תקופה של יותר מאלפיים ומאה שנה, מאז יהודה המכבי". את ההישג ההיסטורי הזה זקף בן-גוריון לזכותם של דור התקומה, "בוני היישוב ומגיניו", אך לא רק: "הגענו למה שהגענו בעמדנו על שכמם של דורות שקדמו לנו": דורות של יהודים" מעונים ודוויים, בזויים ושנואים" ועם זאת "גאים ונאמנים ומסורים לחזון היסטורי גדול". בן-גוריון האמין כי ההישג של תקומת המדינה לא היה מתרחש אלמלא "קיבלנו ושמרנו מורשת יקרה", אמונה עתיקה ונצחית של "עם קשה-עורף" שלא חדל לשאת בלבו את "חזון הגאולה והתקומה" בנסיבות "שאין להן דוגמה בהיסטוריה האנושית", והאמין כי "יום הגאולה, גם אם יתמהמה, בוא יבוא"11.

חירות לאומית: ממד הזמן והמקום

בן-גוריון הבהיר כי "זמן רב לפני איינשטיין כרכו העברים מושגי זמן ומקום במונח אחד" והעניקו לעם ישראל את הכינוי: "עם- עולם"12. לכינוי זה משמעות כפולה: גם בממד הזמן ("מסענו ההיסטורי במשך ארבעת אלפים שנה") וגם בממד המקום ("פיזורנו בגויים בכל ארצות הגולה")13. הקמת המדינה הייתה אפוא "קפיצת-דרך בחלל ובזמן", שבמהלכה השתחררנו "מחיי עם גלותי מפוזר בניכר", השתבצנו "בעבר היהודי הקדום מתקופת התנ"ך, מימי יהושע בן-נון, דוד המלך, עוזיה וירבעם בן יואש מלכי יהודה וישראל"14, ובה בעת גם השתלבנו "כעם עצמאי בהיסטוריה החדשה של האנושות, בתקופה הדינמית ביותר בתולדות המין האנושי."15 ומכאן קביעתו הפסקנית של בן-גוריון: "מדינת ישראל נוצרה על-יד העם היהודי ולמען העם היהודי".16

בן-גוריון עמד על מרכיב העיתוי כגורלי לתקומת המדינה ולעם ישראל: "אילו קמה מדינה זו לא בשנת 1948 אלא בשנת 1937 – לא היו נשמדים שישה מיליונים יהודים באירופה", ומעמדה של מדינת ישראל היה שונה לחלוטין מלכתחילה17. כדי להמחיש את חשיבותו המכרעת של הזמן הציג בן-גוריון את השאלה המתבקשת: "מה הן אחת-עשרה שנה" בתולדותיו של עַם בן אלפי שנה? ותשובתו חדה וכואבת: "הבדל קטן זה בזמן הכריע [את] גורלה של יהדות אירופה18". ובמקום אחר הוא הוסיף: "דחיית הקמת המדינה משנת 1937 עד שנת 1948 עלתה לנו בשני שלישי יהדות אירופה19". בן-גוריון לא פסח על הסמליות בצמידות המצמררת בין תקומת ישראל לשואה: "דווקא בימים השחורים ביותר בתולדות חייו הטרגיות, כששליש מבניו הועלה לגרדום על-יד תליינים נאצים, הכריז עמנו בקול ענות גבורה על רצונו הנחרץ לחדש ולהקים מיד את מדינת-ישראל. והמדינה הוקמה20." וכך, בפרק זמן של עשר שנים (1938 – 1948) "הגענו לשיאי הזוועה והשואה בתולדות עם ישראל – וגם לשיא הנחמה: נולדה מדינת ישראל."21

חירות לאומית – ממד גאוגרפי והיסטורי

לצד ממדי הזמן והמקום השלובים בהווייתו של עם ישראל כעַם-עולם, ציין בן-גוריון את שני ממדיה של הארץ, של כל ארץ, ממד גאוגרפי וממד היסטורי, והוסיף: "יש ארץ ששטחה גדול ורחב – וחשיבותה ההיסטורית קטנה. ויש ארץ ששטחה קטן ומִצעַר, וערכה העולמי רב." ארץ-ישראל נמנית עם הסוג השני, והיא ארץ חמדה, 'ארץ שנתחמדו לה כל גדולי עולם" כדברי המדרש בציטוטו של בן-גוריון. ומכיוון ש"גדלותה ההיסטורית של ארצנו באה לה מהעם היהודי" ומאחר שכידוע ה'אצילות מחייבת", "הממד ההיסטורי של הארץ מאציל חשיבות ואחריות" ומציב קשיים ואתגרים. ממד היסטורי זה גם קבע את אופייה של שיבת ציון בימינו, ש"אינה שיבה גאוגרפית בלבד אלא גם שיבה היסטורית." זאת ועוד: להערכתו של בן-גוריון היה לממד ההיסטורי תפקיד מכריע גם בהצבעה הגורלית באו"ם על תכנית החלוקה שהתקיימה בכ"ט בנובמבר 1947: "הרקע ההיסטורי של הארץ" ועובדת היותה "מולדת הקדומים של העם העברי וצור מחצבתו של ספר הספרים" מילאו "תפקיד לא-קטן בשינוי-ערכין היסטורי" של כל אותן מדינות שהצביעו בעד תכנית החלוקה והקמת מדינה יהודית. מדינות אלו ראו בהצבעתן "מעשה של תיקון מעוות (=עיוות) היסטורי לעם-עולם מצד העולם הנוצרי". בן-גוריון טרח לחזור ולהדגיש, כי מדינת ישראל איננה מדינה חדשה בממד ההיסטורי, אלא מדינה מחודשת, מדינה שחודשה, בבחינת "החזרת העטרה ליושנה"24. הוא האמין כי "רוב המדינאים" בעולם היו שותפים להכרה זו וגם הם "ידעו היטב שאין בתקומת ישראל משום ייסוד מדינה חדשה".25

חירות לאומית מחודשת: הכרזת המדינה ויום העצמאות

בן-גוריון הדגיש כי מעמד ההכרזה על הקמת המדינה היה גילוי של אחדות ישראל כפי שלא הייתה "בכל ההיסטוריה היהודית". שהרי "מעמד הר סיני היה זקוק לפי המסורת ל'כפיית הר כגיגית', וכשבושש משה לרדת מן ההר – נקהל העם [...] ועשו עגל הזהב". וגם בערב הקמת המדינה היה היישוב היהודי בארץ מפורד ומפוצל, "מכלול מנומר ומגוון של עדות, תרבויות, ארגונים ומפלגות, אמונות ודעות, אידאולוגיות ואוריינטציות [...] אינטרסים וניגודים חברתיים וכלכליים". אך עם ההכרזה על הקמת המדינה "כאילו נהרסו כל המחיצות": על מגילת העצמאות חתמו "נציגי כל המפלגות", ובהן הקומוניסטים – "שלחמו כל ימיהם במפעל הציוני" כתופעה ריאקציונרית, בורגנית, שוביניסטית ואנטי-מהפכנית – ומפלגת אגודת ישראל, "שראתה בכל ניסיון לקרב גאולת ישראל בדרך הטבע כפירה בעיקר וערעור יסודות האמונה והדת ומנהגי ישראל". לתחושת האחדות היו שותפים גם יהודי התפוצות: "עם ישראל כולו היה מאוחד באותו יום בשמחתו ובגאותו על הקמת המדינה". אחדות נדירה זו ביום הקמת המדינה הביאה את בן-גוריון למסקנה כי מדובר בתופעה "חד-פעמית יחידה במינה ובזמנה", בבחינת "חסד של שעה היסטורית גדולה".27

יום העצמאות הוא יום חגה של מדינת ישראל המחודשת, עדות ל"מהותו העמוקה והפנימית" של חזון המדינה", שאינו מתמצה "לא בהגדרה 'ציונית' ולא בהגדרה 'סוציאליסטית'", אלא בתואר אחר, "לגמרי לא 'מדעי' ולא 'מודרני' שאולי הוא בלבד הולם [את] תוכנו של החזון, והוא התואר 'משיחי'. אלמלא הכיסופים המשיחיים לא הייתה אומתנו מתקיימת", שהרי לפי כל הנתונים 'המדעיים' – "לא היינו צריכים כלל להתקיים", ואמנם לאורך ההיסטוריה "לא מעטים כפרו בעצם קיומנו", וגם "אנשי המעשה ובעלי החשבונות" הוכיחו "שחור על גבי לבן שהמעשה שאנו עומדים לעשות [=הקמת המדינה] לא ייתכן.28" ביום העצמאות הרביעי חזר בן-גוריון והטעים כי "כל אשר עשינו עד עכשיו יעלה בתוהו – אם לא נדע להתמיד במאמץ", והוסיף: "אנו צועדים במעלה-הר תלול, ועלינו להתקדם ויהי מה לקראת הפסגה – או להתגלגל במורד".29

חירות לאומית: אורות וצללים

בן-גוריון בחן את תקומת ישראל לא רק מפרספקטיבה היסטורית של העבר ומנקודת המבט של החזון לעתיד, אלא גם בראייה מפוכחת של ההווה. התפעמותו מן ההישג של הקמת המדינה ומהצלחותיה הראשונות לא עמעמה את חוש הביקורת שלו ואת ראייתו הבהירה והבלתי-משוחדת. הוא עמד על הקשיים והליקויים שהתגלו במדינה כבר מראשיתה, ובנאומיו חזר על הצורך להסתכל נכוחה אל המציאות הפגומה. בן-גוריון התריע על "תלאות, תקלות וליקויים" בהתנהלות המדינה, וקבע כי "אסור לנו להתעלם מהצללים הכבירים" המעיבים על הישגיה, ובהם "קשיים כספיים מחמירים, מאזן מסחרי שלילי, מצוקת דירות" לצד תופעות קשות של "גילויי התפרקות מוסרית, רדיפה אחרי רווחים קלים" וכיוצא באלה (שבהם נגועה המדינה גם בימינו). בן-גוריון הציע לא להיאחז "בתירוצים נוחים" נוסח "צרת רבים" של מדינות רבות, ונימק: "לא כל המותר למדינה אחרת – מותר לנו. ההיסטוריה הטילה עלינו משימות שאין לשום מדינה אחרת; אף מדינה אחת לא קמה בתנאים שקמה בהם מדינתו, ואף עַם בעולם – מצבו אינו דומה למצבו של עמנו, והעול המוטל עלינו אינו מוטל על שום עם אחר. והתביעה מעצמנו מן ההכרח שתגדל."30 מכאן פנייתו לאזרחי ישראל: "אל ירום לבנו [...] אל נהיה שיכורי ניצחון", והציע: "נצניע לכת"31. הוא התריע מפני זחיחות דעת והתבשמות בטרם-עת מהישגים, והזהיר: "ואם כי לב כולנו מלא על גדותיו שבח והודיה לצור-ישראל32 [...] עוד רבה וקשה הדרך לפנינו, ומבחנים חמורים צפויים לנו. לא ניבהל – אבל גם לא נהיה שאננים"33. ואת המלאכה של בניין מדינה וחברה וקליטת-עלייה קרא לעשות "יום-יום באמונה, בענווה, בהתמדה ובלי רתיעה"34. "הצללים הכבירים" שאיתר בן-גוריון בהתנהלות המדינה לא גרעו מאמונתו היוקדת בחזון הגאולה של עם ישראל כפי שהובטח מפי הנביאים. אך הוא חזר והזהיר והזכיר לאזרחי ישראל את תפקידם כשליחי ההיסטוריה, ש"בחרה בדורנו זה לבצע חזון התקומה והגאולה של כל הדורות" והפציר בהם: "אל נכזיב."35 ונראה כי אזהרותיו של בן-גוריון והמלצותיו לבני דורו היו יפות לא רק לעתן ולשנותיה הראשונות של המדינה, אלא גם לעת הזאת ולימינו אלה.

"הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד אִם יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת?" שאל ישעיהו הנביא (סו 8), ובן-גוריון סבר שיש לשאלת הנביא תשובה חיובית, שהרי בשנותיה הראשונות "חוללה המדינה הצעירה עלילות אדירות וביצעה מפעלים כבירים, בקצב ובממדים שאין להם דוגמה בתולדות עמנו". ואם כי המלאכה רק בראשיתה, ו"לא מאחורינו, אלא לפנינו, הם הקשיים והמאמצים, המבחנים והסכנות", האמין בן-גוריון בכל לבו כי "הגדולות והנצורות" עוד יבואו, ולמרות שהדרך עוד רבה וקשה, "דֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ יִקָּרֵא לָהּ" (ישעיהו לה 8). 36

הערות:

  1.  דוד בן-גוריון, מדינת ישראל המחודשת, הוצאת עם עובד, תשכ"ט – 1969, כרך ראשון עמ' 107.
  2. שורה זו היא קריאתם של "דור עזוז וגיבור, דור גיבור מלחמה" – הלוא הם מתי המדבר המתים המתנערים למרד בפואמה "מתי מדבר" של ח"נ ביאליק. בן-גוריון, שהעריץ את ביאליק, שיבץ שורה זו (ושורות משירים אחרים) בכמה ממאמריו, לדוגמה: ליום העצמאות החמישי, ה באייר תשי"ג – 1953, בתוך: חזון ודרך, כרך רביעי, הוצאת עם עובד, תשי"ז – 1957, עמ' 207.
  3. דוד בן-גוריון, ליום העצמאות, ה' באייר תשי"ב – 1952, בתוך: חזון ודרך – כרך רביעי, הוצאת עם עובד, תשי"ז – 1957, עמ' 9; דוד בן-גוריון, התפקיד החלוצי בקיבוץ הגלויות, תש"י – 1950, בתוך: חזון ודרך, כרך שלישי, הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, תשי"ג – 1953, עמ' 21.
  4. כך על-פי הכתוב בספר שמות (יא 41-40). במאמר אחר ציין בן-גוריון כי הגיע למסקנה, "שבני ישראל ישבו במצרים לא יותר משני דורות", וזאת על-פי עיון דקדקני בכתוב (בתורה ובספר דברי הימים א), והשוואה בין שמות היורדים למצרים לשמותיהם של החוזרים ממנה (דוד בן-גוריון, יציאת מצרים, בתוך: עיונים בתנ"ך, הוצאת עם עובד, תשכ"ט – 1969, עמ' 250).
  5. בן-גוריון נקב במספר 2114 שנה – על-פי מספר השנים שחלפו מאז ניצחון יהודה המקבי על צבאו של אנטיוכוס אפיפנס (165 לפני הספירה) ועד ליום העצמאות הראשון של מדינת ישראל (תש"ט – 1949). (דוד בן-גוריון, חג-העצמאות, ד' באייר תש"ט –1949, בתוך: חזון ודרך, כרך ראשון, הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, תשי"א – 1951, עמ' 109).
  6. דוד בן-גוריון, בעיות חוץ וביטחון – הרצאה בסגל הפיקוד הגבוה, תשי"ג – 1953, בתוך: דוד בן-גוריון, חזון ודרך, כרך רביעי, עמ' 190 – 191.
  7. אלכסנדר ינאי נפטר בשנת 76 לפני הספירה, ואשתו שלומציון – תשע שנים אחריו (בשנת 67 לפני הספירה). שני בניהם, שפתחו במלחמת הירושה לאחר מות שלומציון, היו יוחנן הורקנוס (השני) ואריסטובולוס.
  8. אַיְלִיה קפיטולינה: שמה של העיר האלילית שהוקמה על חורבות ירושלים בידי הקיסר הרומי אדריאנוס. נראה שהתכנית להקים עיר זו קדמה למרד בר-כוכבא (132 לספירה), אך העיר והמקדש האלילי (מקדש יופיטר) נבנו לאחר דיכוי המרד. העיר נקראה איליה – על שם משפחתו של אדריאנוס, וקפיטולינה – על שם גבעת הקפיטול, שלפי המיתולוגיה הרומית הייתה מקום מושבם של שלושה אֵלים, ובהם יופיטר.
  9. על-פי הפסוק מספר תהלים (עט 7) הנזכר גם בהגדה של פסח: "כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ." ובהרחבה – בספר ירמיהו (י 25): "שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ עַל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ [...] כִּי אָכְלוּ אֶת יַעֲקֹב [...] וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ."
  10. בנימין איש טבריה, הידוע גם בכינויו "בנימין העשיר", היה מנהיגם של יהודי ארץ ישראל בתקופת השלטון הפרסי ולאחריה, עם חידוש השלטון הביזנטי (הנוצרי) בארץ ישראל. בנימין תמך בשלטון הפרסי נגד הצלבנים שהיו – כהגדרתו – "אויבי אמונתי". אך לאחר תבוסת הפרסים בידי הירקליוס, קיסר ביזנטיון, אירח בנימין בעירו, טבריה, את הקיסר שהיה בדרכו לירושלים (630 לספירה). הקיסר הבטיח ליהודי ארץ ישראל את חסותו בכתב הגנה חתום, אבל לא עמד בלחצי הנוצרים בירושלים ופתח במסע רדיפות נגד היהודים. רבים מהם הוצאו להורג ואחרים ברחו מן הארץ. בלחץ הקיסר נאלץ בנימין איש טבריה להתנצר.
  11. על-פי הכתוב בספר חבקוק (ב 3): "כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב, אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ כִּי בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר". דוד בן-גוריון, חג העצמאות, תש"ט – 1949, בתוך: חזון ודרך, כרך ראשון, עמ' 110, 114.
  12. הצירוף "עם עולם" מופיע בספר ישעיהו (מד 7): "וּמִֽי כָמוֹנִי יִקְרָא וְיַגִּידֶהָ וְיַעְרְכֶהָ לִי מִשּׂוּמִי עַם־עוֹלָם", וכן ביחזקאל (כו 20).
  13. דוד בן-גוריון, ליום העצמאות החמישי, תשי"ג – 1953, בתוך: חזון ודרך, כרך רביעי, עמ' 212-211.
  14. ימי מלכותם של עוזיהו בן אמציה מלך יהודה וירבעם בן יואש מלך ישראל (המחצית הראשונה של המאה ה-8 לפני הספירה) עמדו בסימן של רווחה כלכלית ועוצמה מדינית לשתי הממלכות, ושיתוף פעולה ביניהן.
  15. דוד בן-גוריון, ישראל בעמים, בתוך: נצח ישראל, תשי"ד – 1954, הוצאת עיינות, תשכ"ד – 1964, עמ' 227.
  16. דוד בן-גוריון, עם מזרח-תיכוני או עם עולם, בתוך: חזון ודרך, כרך חמישי, הוצאת עיינות, תשי"ז – 1958, עמ' 134. וברוח זו פסק בן-גוריון, כי "חוק-השבות אין לו דבר עם חוקי הגירה, זהו חוק ההתמדה של ההיסטוריה הישראלית [...] אשר בכוחו הוקמה מדינת-ישראל. זכותו ההיסטורית של כל יהודי באשר הוא לשוב ולהתיישב בישראל" (דוד בן-גוריון, קום יקום החזון, תש"ט – 1949, בתוך: חזון ודרך, כרך ראשון, עמ' 192).
  17. בקיץ תרצ"ז – 1937 הגישה ועדת פיל את המלצותיה לממשלת בריטניה, ובהן ההצעה לחלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות – לערבים וליהודים, לצד אזור שלישי של מנדט בריטי. הנהגת היישוב היהודי קיבלה (לאחר התלבטויות) את הצעת החלוקה, אך הערבים דחו אותה.
  18. דוד בן-גוריון, התפקיד החלוצי בקיבוץ הגלויות, תש"י – 1950, בתוך: חזון ודרך, כרך שלישי, עמ' 32.
  19. דוד בן-גוריון, בעיות חוץ וביטחון – הרצאה בפני סגל הפיקוד הגבוה של צה"ל, תשי"ג – 1953, בתוך: חזון ודרך – כרך רביעי, עמ' 206 .
  20. דוד בן-גוריון, חג-העצמאות, תש"ט – 1949, בתוך: חזון ודרך, כרך ראשון עמ' 109 – 110; דוד בן-גוריון, מדינת ישראל המחודשת, הוצאת עם עובד, תשכ"ט – 1969, כרך ראשון עמ' 107. הביטוי "קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה" מופיע בספר שמות, לב 18.
  21. דוד בן-גוריון, מדינת ישראל המחודשת, כרך ראשון, עמ' 17.
  22. מדרש תנחומא, פרשת משפטים סימן יז.
  23. המקור – בצרפתית: Noblesse oblige.
  24. בן-גוריון ציין כי חידוש המדינה העברית לא היה חידוש בתולדות עם ישראל, "עשירי העלילות והתלאות", שהרי "כבר נתחדשה עצמאותנו לא פעם". אך הקמת המדינה בשנת תש"ח הביאה חידוש "שלא היה מעולם" וגם ההיסטוריה המופלאה של עמנו "לא ידעה כמותו" – וזהו "הפלא של קיבוץ-גלויות". קיבוץ-גלויות הוא ייעודה "העליון" של מדינת ישראל, הכרוך ב"מאמצים אדירים, מאמצי הון ואון, מאמצי חומר ורוח" כדי להבטיח את קליטת העולים "והשרשתם הכלכלית והרוחנית במולדת העצמאית" (דוד בן-גוריון, שדר ליום העצמאות, תש"י – 1950, בתוך: חזון ודרך, כרך שני, הוצאת מפלגת פועלי ארץ-ישראל, תשי"א – 1952, עמ' 158-157; דוד בן-גוריון, חג העצמאות, תש"ט – 1949, בתוך: חזון ודרך, כרך ראשון, עמ' 114).
  25. דוד בן-גוריון, אצילות מחייבת, תשט"ו – 1954, בתוך: דוד בן-גוריון, חזון ודרך, כרך חמישי, עמ' 118-117.
  26. על-פי מדרש חז"ל בתלמוד הבבלי (מסכת שבת, דף פח עמ' א): "'וַיִּֽתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָֽר' (שמות יט 17): ...מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם."
  27. דוד בן-גוריון, נצח ישראל, בתוך: נצח ישראל, עמ' 146-144.
  28. דוד בן-גוריון, התפקיד החלוצי בקיבוץ הגלויות, תש"י – 1950, בתוך: חזון ודרך, כרך שלישי, עמ' 24.
  29. דוד בן-גוריון, ליום העצמאות, תשי"ב – 1952, בתוך: חזון ודרך – כרך רביעי, עמ' 12.
  30. דוד בן-גוריון, ליום העצמאות, בתוך: חזון ודרך, כרך רביעי, עמ' 12; דוד בן-גוריון, ליום העצמאות החמישי, תשי"ג – 1953, שם, עמ' 207.
  31. דוד בן-גוריון, לקראת הבאות, תש"ט – 1949, בתוך: חזון ודרך, כרך ראשון, עמ' 7; דוד בן-גוריון, מדינת ישראל המחודשת, עמ' 107.
  32. הצירוף "צור ישראל" מופיע בפסקת הסיום של מגילת העצמאות, כביטוי פשרה במחלוקת בין דתיים לחילונים על הוספת שם ה' למגילת העצמאות. הביטוי "שבח והודיה לצור ישראל" חוזר גם בדברי בן-גוריון בשנים שלאחר מכן, כגון: בשידור רדיו ביום העצמאות הרביעי למדינת ישראל (תשי"ב – 1958), והוא ביטוי לאמונתו העמוקה של בן-גוריון בבורא עולם, אלוהי ישראל, למרות אורח חייו החילוני.
  33. דוד בן-גוריון, חג-העצמאות, תש"ט –1949, בתוך: חזון ודרך, כרך ראשון, עמ' 111
  34. דוד בן-גוריון, חוקה או חוקים, תש"י – 1950, בתוך: חזון ודרך, כרך שני, עמ' 157.
  35. דוד בן-גוריון, ליום העצמאות, בתוך: חזון ודרך, כרך רביעי, עמ' 13-12.
  36. דוד בן-גוריון, ישראל בעמים, בתוך: נצח ישראל, עמ' 132.



אל האסופה מעט בן-גוריון3

ביבליוגרפיה:
כותר: דוד בן גוריון: חגי חירותנו
מחברת: קם, מתיה
שם  הפרסום מקורי: מעט בן-גוריון
תאריך: 2012
הערות לפריט זה:

© כל הזכויות שמורות למתיה קם


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית