עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > פרשנות המקרא > פרשנות מודרנית



תקציר
על-פי בן גוריון, הנגב הוא המקום שבו נולדה האומה העברית: לשם הלך אברהם לראשונה במסעו לארץ כנען ושם החלו המרגלים את מסעם לארץ. בן-גוריון האמין כי הצו המקראי העתיק רלוונטי גם בימי ישראל החדשה ושיש להפנות לנגב את מירב ומיטב הכוחות המדעיים, החינוכיים והחלוציים.



דוד בן-גוריון: דרומה - אל הנגב
מחברת: מתיה קם


פתיחה

בשנת תשט"ז – 1956 פרסם דוד בן-גוריון את מאמרו "דרומה"1, ובראש דבריו ציטט פסוק מנבואת יחזקאל (כא 2): "בֶּן אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ [...] וְהַטֵּף אֶל דָּרוֹם וְהִנָּבֵא אֶל יַעַר הַשָּׂדֶה נֶגֶב". הדרום והנגב היו לדידו של בן-גוריון גם "עריסת אומתנו" וגם "תוחלתה הגדולה" של מדינת ישראל המתחדשת, למרות "אזורי-התורפה המסוכנים" שלה. את הנגב הגדיר בן-גוריון כערש האומה, שהרי "כשנצטווה אברהם אבינו ללכת מארצו וממולדתו ומבית אביו באור כשדים לארץ היעודה – [הוא] הלך ונסע הנגבה" (בראשית יב 9), וגם לאחר שירד למצרים מחמת הרעב "שב ועלה הנגבה" (שם יג 1). להדגשת מרכזיותו של הנגב הוסיף בן-גוריון והזכיר, כי "גם המרגלים ששלח משה לתור הארץ עלו תחילה בנגב" (במדבר יג 22, "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב"), וגם "השליט הכנעני הראשון" שבו נתקלו בני ישראל בדרכם לארץ היה "מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב" (במדבר כא 1).

הצירוף השגור בלשוננו, "לרדת" לנגב – הוא שימוש משובש, שהרי "בתנ"ך 'עלו' הנגבה (=לנגב)": "וַיַּעַל מִשָּׁם בְּאֵר שָׁבַע" (בראשית כו 23). לנקודת מבט זו, הרואה בהליכה אל הנגב – עלייה, הייתה משמעות עמוקה בתפיסתו הציונית של דוד בן-גוריון, שהאמין כי "צו קיומה של מדינת ישראל, גם צו כלכלי וגם צו ביטחוני, הוא להדרים: להזרים מימי הארץ וגשמיה דרומה, להפנות הנוער החלוצי והעולים המתיישבים דרומה, לכוון תקציבי הפיתוח בעיקר דרומה [...] להעתיק כמה ממכוני המדע והמחקר העוסקים בידיעת הארץ, מבנה קרקעה, צמחייה, מזגה וספונות אדמתה – דרומה, ולרכז מחשבת אנשי המדע והמחקר הישראלים בחקר הכוחות הגלויים והגנוזים שבעזרתם נוכל להפרות ולהפריח אדמות הדרום והנגב"2.

הנגב: עריסת האומה

אברהם אבינו העניק לבאר שבע, בירת הנגב, את שמה (שם כא 31), ובה עשה "שני מעשים [...] שצירופם יחד מעורר השתאות עמוקה על התפיסה המופלאה של קדמונינו": הכתוב מספֵּר "בנשימה אחת", בפסוק קצר בן עשר מילים, "על מעשה פרוזאי ויומיומי, כביכול, של נטיעת עץ" – יחד עם "הברקת הרעיון העליון שהונח בהשקפת-העולם המקורית של היהדות – הרעיון של אֵל עליון", ככתוב: "וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם" (בראשית כא 33). בעיני בן-גוריון, שני המעשים היו "רבי-משמעות": גם הפעולה החקלאית השגרתית של נטיעה, שהייתה בעיניו לוז המעשה הציוני, וגם ההכרה המונותאיסטית באל אחד בורא שמים וארץ. ואת צירופם הנועז – עשייה התיישבותית-חקלאית יחד עם הפצת האמונה באל אחד – ייחס בן-גוריון ל"גניוס היהודי הקדמון". גם יצחק בנו של אברהם "היה יושב בארץ הנגב", וגם הוא כאביו הסתכסך עם שכניו הפלשתים "בגלל חפירת בארות" והמשיך "במסורת העברית" של "נטיית אוהל, כריית באר וקריאה בשם אל עליון" (שם, כו 25). פעולותיהם של האבות באותו "מרחב שומם" של הנגב היו "מעשי-בראשית" שכללו "חיפוש מים ונטיעת עצים" לצד הכרה ב"אחדות העליונה של ההוויה".

הנגב: המרחב הגדול והריק

לבחירתם של האבות בנגב היו גם טעמים מעשיים: בתקופת האבות היה הנגב "חלק הארץ הפחות מיושב ומאוכלס", ואברהם אבינו מצא בו "מרחב חופשי וריק כאשר לא מצא בכל שאר חלקי הארץ היעודה". ובהקשר זה הנגב הוא חולייה מקשרת בין ארץ ישראל המקראית למדינת ישראל המחודשת: "כאז כן היום הנגב הוא המרחב הגדול והריק של ישראל" – ומכאן הפוטנציאל ההתיישבותי הטמון בו3. שני השבטים שהתנחלו בתקופת המקרא בדרום הארץ "היו יהודה ושמעון" (יהושע טו)4. וגם בימינו צו השעה הוא ההתיישבות בנגב, שהרי "מדינת ישראל הקטנה לא תוכל לסבול בתוכה לאורך-ימים מדבר התופס למעלה ממחצית שטחה. אם המדינה לא תחסל את המדבר – עלול המדבר לחסל את המדינה". בן-גוריון העריך כי מבחינה ביטחונית, רוב האוכלוסייה המתרכזת במרכז הארץ "לא תעמוד לאורך-ימים בלי יישוב רב ומבוצר ברחבי הדרום והנגב".

כאמור, הנגב היה במשך תקופות ארוכות מרחב ריק ושומם. בן-גוריון הזכיר את קללת ירמיהו הנביא הרובצת על הנגב: "עָרֵי הַנֶּגֶב סֻגְּרוּ וְאֵין פֹּתֵחַ" (ירמיהו יג 19), והביא ראיה לכך גם מתקופת המנדט, כאשר ממשלת בריטניה אסרה על היהודים "כל דריסת רגל בנגב וברובו של הדרום". ובמשך עשרות שנים, עד קום המדינה, היה דרום הארץ "מחוץ לתחום ההתיישבות היהודית המחודשת". הניצחון במלחמת העצמאות העמיד לרשות המדינה את כל אדמות הנגב "מבאר-שבע ועד אילת", והן "נגאלו כקניין המדינה הצעירה". ומאותו שלב, המכשול העיקרי שעמד בפני ההתיישבות בדרום ובנגב "הוא פרי הטבע הזועם: השממה ומיעוט הגשמים", ועם מכשול זה ביקש בן-גוריון להתמודד באמצעות השילוב של רוח חלוצית – "עוז רוחו ויוזמתו הכובשת והיוצרת של הנוער היהודי" –ו"יכולתם המדעיות והטכנולוגית של אנשי המדע והמחקר בישראל". שהרי "הכלי המופלא, רב היכולת והאונים ביותר המסייע לאדם להשתלט על הטבע – הוא האדם עצמו"5.

הנגב: אוצרות, אתגרים, אפשרויות

בתורה נזכר שבחה של הארץ, ובכלל זה שבחו של הנגב, על מחצבי הנחושת שבו: "אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת" (דברים ח 9). כבר בימים קדומים נתגלו בנגב "המכרות הראשונים" שתרמו לחיי המסחר "בימי מלכי יהודה הראשונים". על מרבצי הנחושת הרבים שנתגלו בנגב בימי שלמה מסופר בספר מלכים (ז 47) ובספר דברי הימים א (כב 14), וגם בימינו נתגלו בנגב מחצבי נחושת, "אם כי אין ספק שבדורות הקדומים דולדלו כמה מהם". בן-גוריון הזכיר את האספלט – הוא החֵמר – שנמצא בשפע "בסביבות ים המלח", כמסופר בספר בראשית (יד 10): "וְעֵמֶק הַשִּׂדִּים בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר". מחקרים שנעשו בנגב לאחר קום המדינה הוכיחו, כי הנגב איננו "מדבר ריק". בנגב נחשפו "מחצבי גבס, שיש ושחם, מרבצי חול זכוכית מן המובחר, אבן ביטומן, קאולין ועוד", וגם "מקורות פוספט מרובים", שמהם מפיקים את "החומר היקר למחקר אטומי: אורניום". ועדיין לא נחשפו כל האוצרות "הצפונים בחיק המדבר הגדול ובמעבה אדמתו"6.

בן-גוריון זיהה את "הבעיה הגדולה של הספקת מים למרחבי הדרום והנגב" לא בעצם הזרמתם של מים למרחבים אלו, אלא ב"הפקת מי-ים מזוקקים ממלחיהם". בחזונו ראה את המפעל של התפלת מי-ים שטרם קם בישראל באותם ימים – "גילוי תהליך זול ומעשי לזיקוק מי-הים" כפתרון להשקיית אדמות הנגב הצחיחות7. בן-גוריון הוסיף כי צורך זה אינו רק חיוני ואפילו גורלי למדינת ישראל, אלא זהו גם "צורך עולמי", שהרי "רק חלק קטן מכדור הארץ מעובד [...] יש מדבריות עצומים אשר אם יימצאו להם מים להשקיה, הם עשויים להכפיל ולהשליש [את] יבול כדור הארץ", ולספק מזון לעשרות מיליוני בני אדם. למימוש החזון של פיתוח הנגב נדרש גיוס כללי "של כל כוחות-היצירה בישראל"8.

עוד יתרון היה לנגב מאז ימי קדם – "מפרץ ים-סוף שבדרומו", שהיה "המוצא הראשון של העם היהודי לים בימי מלכי יהודה". בן-גוריון ציין כי "שלושה מלכים מבית דויד חתרו להגיע לקצה הדרומי של הנגב ולעשות את אילת לנמל יהודי": שלמה, יהושפט ועוזיהו. ואכן בזכות כיבושיו של עוזיהו ומפעלי הפיתוח שיזם "בדרום ובנגב, נשארה אילת בידי היהודים במשך שלושה דורות – בימי עוזיהו, יותם ואחז, מלכי יהודה". ובימינו, מאז כיבוש אילת במלחמת העצמאות (מרס 1949), משמש הנגב "מעבר לשני אזורי השיט העולמיים – דרך הים התיכון לאוקיינוס האטלנטי ודרך ים סוף לאוקיינוס ההודי והשקט". שני יתרונות איתר בן-גוריון במיקומו של הנגב: היתרון הראשון – "קרבתו ליבשות אסיה ואפריקה" ואפשרויות הסחר עם שתי יבשות אלו. היתרון השני – המוצא הימי שבקצהו הדרומי, מפרץ אילת, אשר "מוליך דרך ים-סוף לאפריקה המזרחית ולאוקיינוס ההודי". בן-גוריון הזכיר לקוראיו כי "הנגב נתברך עוד בים אחד" – ים המלח, שהוא "ים פנימי סגור", ולפיכך חסר ערך תעבורתי. עם זאת, ים המלח נמצא "בבקעה העמוקה ביותר בכדור הארץ", כ-400 מטר מתחת לפני הים, והוא "יחיד במינו בעולם", וגם "אחד המרכזים העשירים ביותר במינרלים על-פני כדור הארץ". ולכל אלה יש גם היבט רפואי: ים המלח "שופע מעיינות רפואה [...] שצפונה בהם ברכה רבה לבריאות ולהבראה"10.

בן-גוריון התייחס גם לבעיית האנרגיה, והזכיר את הפוטנציאל הקיים בנגב לפיתוח אנרגיית השמש: "הנגב הוא חבל הארץ המבורך ביותר באנרגיה זו כי מעטים כאן ימי עננים וגשם, וכמעט כל ימות השנה מקרינה אלינו השמש [בנגב] בעוצמתה הכבירה." בסיוע אנרגיית השמש הזמינה והזולה "נוכל לזקק מי-ים ולהכשירם להשקיית השממה הרבה בדרום ובנגב"11.

הנגב – ורוח האדם

נוסף על המשאבים והפוטנציאל הקיימים בנגב, וכתנאי לפיתוחם, איתר בן-גוריון את הצורך "להפעיל [את] האנרגיה היקרה מכל" – הלוא היא "האנרגיה המוסרית-הרוחנית הספונה באדם, בנבכי הווייתו האלוהית". להערכתו של בן-גוריון, התגלתה אנרגיה זו בעם היהודי כפי "שלא נתגלתה אולי בשום קיבוץ אנושי אחר. גם בעוצמתה המוסרית וגם בעוצמתה האינטלקטואלית." ועוד קבע בן-גוריון: "רק בכוח אנרגיה זו קם פלא קיומנו בגולה במשך אלפיים שנה ונתחולל פלא תקומתנו בימים אלה, ונעשו בארץ הקטנה הזאת על-ידי אבותינו בימי-קדם ועל-ידי צעירנו בדורנו [...] מעשים אין דומה להם בהיסטוריה האנושית". וזוהי רוח האדם "העולה מעלה-מעלה". לתפיסתו של בן-גוריון, "אין בכל ההיסטוריה האנושית גילוי יותר אדיר של כוחות-נפש לעמוד בפני קשיים, מכשולים, פורענויות, סכנות" מאותה רוח הפועמת "בתולדות העם היהודי מראשיתו בימי האבות ועד היום הזה". בן-גוריון קרא לבני דורו לרתום את הרוח המיוחדת הזאת ואת "כוח המדע והחלוציות", כדי להשתלט "על שממת ארצו במרחבי הדרום והנגב".

לצד המאבק הביטחוני והקיומי שנכפה עלינו, מי יודע לכמה זמן, הזכיר בן-גוריון "מאבק שני" "אשר לא ייפסק אף פעם". בניגוד למאבק שכפו עלינו אויבינו, המאבק השני הוא מאבק מבחירה, "ונעשה אותו כל עוד נחיה עלי אדמות". זהו אתגר וייעוד שתכליתו "לכבוש [את] איתני הטבע, להשתלט על אוצרותיו, לחדור לסודותיו, לסגלו ולהתאימו לצרכינו, לרווחת האדם [...] לצורכי הכלל". מאבק "שיש לקבלו באהבה ויש לחנך דורות לקראתו". והשממה שבין "באר שבע וסדום עד אילת" היא חלק מן האתגר המתמשך, שהרי "אין קצה (=סוף) לניצחון הרוח האנושי על איתני הטבע"13.

בן-גוריון ראה במרחבי הנגב – שהיה אז שומם יותר מהיום – טבע פראי ראשוני, "כפי שיצא מידי הבורא [...] יצירת-אלוה כפי שהייתה בראשיתה – פראית, איתנה ונוראת-הוד". לפיכך סבר בן-גוריון ש"המדבר הוא המקום האידאלי ביותר" שבו מסוגל האדם "לעמוד על אמיתות ההוויה וייעוד האדם עלי אדמות", והוא: לבקש ולמצוא בתוכו את "הכוחות הדרושים לתקנהּ, ועל-ידי כך הוא נעשה שותף לקב"ה ביצירת העולם." מרחבי המדבר מציגים את "כוחות הטבע בקדמותם, בראשוניותם [...] בלי שהייתה ידו של אדם בהם לשנותם". ועם זאת אין האדם "אובד עצות ונכנע", אלא הוא "מוצא בתוך נפשו עוז" להשתלט על הכוחות ההרסניים של איתני הטבע ולהגביר את "הכוחות היוצרים" שבו. וכך, גם באזור שומם וחרב, "בארץ לא זרועה" – מצליח האדם היוזם והיוצר להצמיח ולהפריח, ובתוך מרחב ללא "דרך ומעבר" עולה בידי האדם לפלס "נתיב ומסילה". ובן-גוריון הזמין את גואלי השממה לקרוא יחד עם הנביא ישעיהו (ואתו) את הפסוקים: "אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ, וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם, כִּי נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם וּנְחָלִים בָּעֲרָבָה. וְהָיָה הַשָּׁרָב לַאֲגַם, וְצִמָּאוֹן – לְמַבּוּעֵי מָיִם [...] וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ, וְדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ יִקָּרֵא לָהּ [...] וְהָלְכוּ גְּאוּלִים" (ישעיהו לה 6 – 9)15. בן-גוריון ציטט את נבואת יחזקאל (לו 34 – 36) על הנגב: "וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד, תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר. וְאָמְרוּ: הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן, וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ. וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִיבוֹתֵיכֶם כִּי אֲנִי ה' בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת, נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה, אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי". והוסיף בן-גוריון וביאר: "דברי אלוהים הם מעשים. אצל בני אדם – רק מעשיהם הם דברים, ובמעשינו, ולא בדברינו, ניבחן ונתעצם". והמעט שנעשה בנגב כבר בשנים הראשונות לקום המדינה הוכיח, "שלנגב צפוי עתיד גדול"16. ובשנת תשכ"ג – 1962 העריך בן-גוריון כי למרות היישובים שקמו בדרום (ובהם ירוחם, דימונה, מצפה רמון וערד), "עוד לא גילינו [את] כל מכמני הנגב", והאמין כי "החלום הזה של נגב מאוכלס, מיושב ופורח [...] ייהפך בעתיד הלא רחוק למציאות חיה ומבורכת"17.

דרומה, לשדה-בוקר

אך בן-גוריון לא רק נאה דרש – אלא גם נאה קיים: עם פרישתו הראשונה מן הממשלה (תשי"ד – 1953) החליט לשים פעמיו דרומה ולהתיישב עם פולה אשתו בקיבוץ שדה-בוקר. הביוגרף של בן-גוריון, מיכאל בר-זוהר, הסביר כי בן-גוריון חיפש יעד חדש, דרך שבה יוכל לקיים בעצמו את מה שדרש מאחרים. במאמר שכתב לאחר פרישתו הסביר בן-גוריון עד כמה שמח על האפשרות "לחרוש בשדות שיד-אנוש לא נגעה בהם מעולם" וגם "לשגות בספרים אהובים", ובהם כמובן ספר התנ"ך. הוא חש כי מרחבי הנגב, "על רקע הטבע הפראי והקדמוני", מסוגלים להעניק לו את הסביבה ההולמת "להתייחד עם ספרים יקרים, עתיקים וחדשים, הטבועים בחותם הנצח". הפרישה לחיים בנגב "כאזרח וכעובד פשוט" הייתה מבחינתו ברכה "לא רק לאיש שזכה להם, אלא למדינה כולה: כי סוף סוף במדינה יש מקום רק לראש-ממשלה אחד בלבד, ואילו בהפרחת המדבר יש מקום למאות אלפים ולמיליונים"18.

ההחלטה לבחור בקיבוץ שדה בוקר נפלה במקרה כמה חודשים לפני התפטרותו הרשמית. בן-גוריון היה אז בדרך מאילת לביתו שבתל-אביב, וליד המכתש הגדול, ראה "כמה צריפים ולידם קבוצת צעירים". הוא ביקש מנהגו לעצור, ויצא מן המכונית לדבר עם הצעירים. אלו סיפרו לו כי הם לחמו באזור זה במלחמת העצמאות, והחליטו להקים בו יישוב – קיבוץ חדש בשם "שדה-בוקר". ועוד סיפרו לו, שהם אינם חברים בשום מפלגה ואינם שייכים לתנועה זו או אחרת. בן-גוריון נפעם מפגישתו עם הצעירים, ועם שובו לתל-אביב כתב להם: "לא ראיתי מימי מפעל חלוצי כשדה-בוקר", ואף שיתף אותם בתחושתו – "רגש של קנאה: למה לא זכיתי להשתתף במעשה מעין זה". לאחר מכן הוא ביקר בקיבוץ כמה פעמים, ואף ניסה בדרכי עקיפין לבדוק אם יסכימו לקבלו כחבר: הוא סיפר לחברי הקיבוץ הצעירים שיש לו חבר, "יהודי מבוגר" שהיה רוצה אולי להצטרף לקיבוץ, וביקש לדעת אם אותו מבוגר יוכל "להשתתף בעבודה", "להיות כאחד מהם"19.

ביום פרישתו מן הממשלה שידר בן-גוריון ברדיו נאום פרידה נרגש, שבו הודה לעם על האמון שנתן בו ואמר כי מילא את שליחותו "מתוך חרדת-קודש ואהבת-נפש" אך מבלי להתיימר שהיה נקי "משגיאות וכישלונות", וציטט את דברי משורר תהלים, מתוך שיר המעלות לדוד [המלך, שבשמו הוא נקרא]: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד: ה', לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי" (תהלים קלא 1)20. עוד לפני פרישתו הרשמית הכין בן-גוריון תרשים של הצריף, שאותו ביקש שיבנו עבורו ועבור פולה בשדה-בוקר. צריף זה עומד עד היום הזה בקיבוץ שבנגב, פתוח למבקרים, ובו מתקיימות פעילויות להנצחת מורשתו של בן-גוריון.

בן-גוריון היה כל ימיו נאמן לאתגר שהציב לבני דורו וכלל אמיתות "אכזריות וגורליות": "או שנהיה עם אחד – או לא נהיה כלל. או שניישב [את] הארץ – או נאבד אותה"21. ובן-גוריון לא הסכים לאבד – לא את העם, לא את הארץ ולא את הנגב.

הערות:

  1. דוד בן-גוריון, "דרומה", בתוך: עיונים בתנ"ך, הוצאת עם עובד, תשכ"ט – 1969, עמ' 132 – 144. המאמר נכתב בשדה בוקר בשנת תשט"ז – 1956 והתפרסם לראשונה בתוך: חזון ודרך, כרך חמישי, הוצאת עיינות, תשי"ז – 1957, עמ' 297 – 309.
  2. שם, עמ' 138.
  3. עם זאת הזכיר בן-גוריון לקוראיו כי סקירות ארכאולוגיות "גילו מספר רב של יישובים קדומים בכל רחבי הנגב" – יישובים שנחרבו כנראה במהלך הכיבוש הערבי במאה ה-7 לספירה (דוד בן-גוריון, "דרומה", בתוך: עיונים בתנ"ך, עמ' 133).
  4. בן-גוריון ציין כי בתנ"ך נזכרים "ששת חבלי הנגב", ואלו הם: "נגב ערד – זהו מדבר יהודה ממזרח לבאר שבע עד ים המלח; נגב יהודה – הנגב המרכזי; נגב הירחמיאלי ונגב הקיני – שניהם כנראה בדרום הנגב; נגב הכרתי – כנראה הנגב המערבי לצד פלשת; נגב כלב – ייתכן חלק מנגב יהודה" (שם, עמ' 133 – 134).
  5. דוד בן-גוריון, שם, עמ' 137 – 139.
  6. דוד בן-גוריון, שם, עמ' 136.
  7. ואמנם בשנת 1961 הקימה ממשלת ישראל, בראשותו של דוד בן-גוריון, חברה להתפלת מי-ים בשותפות עם חברה אמריקנית ועם אלכסנדר זרחין, מהנדס וממציא ישראלי.
  8. בן-גוריון גם התייחס לבעיית המים במדינת ישראל באופן כללי, והדגיש את הצורך לפעול ל"בלימת השיטפונות הזורמים לשווא לימים ואיגומם לצורכי שתייה והשקיה וכל שאר מפעלי הפיתוח הנדרשים מאתנו". והוא גם לא פסח על הצורך באנרגיה אטומית למטרה זו ולמטרות פיתוח אחרות (דוד בן-גוריון, שם, עמ' 140 – 143).
  9. שם, עמ' 134. על סוגיית השליטה הימית בהיסטוריה של ארץ ישראל : מתיה קם, דוד בן-גוריון: "מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים" – על השליטה הימית במקרא ובתולדות ישראל באתר מקראנט
  10. דוד בן-גוריון, "דרומה", בתוך: עיונים בתנ"ך, עמ' 135 – 136.
  11. דוד בן-גוריון, שם, עמ' 143.
  12. על-פי קהלת (ג 21): "מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה".
  13. דוד בן-גוריון, "בפתיחת כביש סדום", תשי"ג – 1953, בתוך: חזון ודרך, כרך רביעי, עמ' 188 – 190.
  14. על-פי ירמיהו ב 2: " הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה': זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה."
  15. דוד בן-גוריון, "מדוע לא שלטון ממושך", מאמר שהוזמן על ידי העיתון ניו-יורק טיימס ונכתב בשדה-בוקר בשנת תשי"ד – 1954. בתוך: חזון ודרך, כרך חמישי, הוצאת עיינות, תשי"ח – 1958, עמ' 29.
  16. דוד בן-גוריון, מעניין לעניין, מדינת ישראל המחודשת, הוצאת עם עובד, תשכ"ט – 1969, כרך שני, עמ' 561.
  17. דוד בן-גוריון, אילת – דברים בכנס לידיעת ארץ-ישראל ועתיקותיה, תשכ"ג – 1962, בתוך: עיונים בתנ"ך, עמ' 131.
  18. דוד בן-גוריון, "מדוע לא שלטון ממושך", עמ' 29.
  19. יהושע כהן, שנמנה עם מייסדי שדה-בוקר, סיפר בשעתו כי הם היו "הצעירים היחידים בעולם שבן-גוריון התייחס אליהם כאל מי שנמצאו מעליו" , והוא שאף להידמות אליהם ולהשתלב בהם (מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, הוצאת עם עובד, תשל"ז – 1977, כרך שני, עמ' 954 – 955).
  20. דוד בן-גוריון, "דברי פרידה לעם – שדר (רדיו)", תשי"ד – 1953, בתוך: חזון ודרך, כרך חמישי, עמ' 13.
  21. דוד בן-גוריון, "השליחות והמפעל – במסיבת נוער בבאר-שבע", תשי"ד – 1954, בתוך: חזון ודרך, כרך חמישי, עמ' 232.



אל האסופה מעט בן-גוריון3

ביבליוגרפיה:
כותר: דוד בן-גוריון: דרומה - אל הנגב
מחברת: קם, מתיה
שם  הפרסום מקורי: מעט בן-גוריון
תאריך: 2012
הערות לפריט זה:

© כל הזכויות שמורות למתיה קם


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית