העלייה החמישית החלה בשנת 1931 ונמשכה עד שנת 1939. טרם העלייה החמישית בין השנים 1931-1929 התנהלה עליה מתונה ומבוקרת של עולים, שהגיעו לארץ על יסוד רישיונות עליה שהוענקו לפועלים על ידי הממשל הבריטי. מספרם הגיע מדי שנה לכ- 5,000-4,000 עולים. חלקם של העולים הללו השתלב במושבות, אולם רובם נקלטו בערים, בעבודות הבניין והחרושת.
בהשוואה לעליות הקודמות, העלייה החמישית, הקיפה מספר גדול של עולים, כמאתיים וחמישים אלף יהודים. משקלם של היהודים בכלל האוכלוסייה בארץ ישראל עלה מ- 18% ל-31%. ניתן להבחין בתקופה זו (1939-1931) בשתי תקופות משנה: תקופה של גאות, שנמשכה בין השנים 1931 עד 1936, ותקופת שפל, שנמשכה משנת 1936 ועד לשנת 1939, בה פרצה מלחמת העולם השנייה. בתקופת הגאות הגיעו לארץ באופן רשמי כ- 160,000 עולים. בפועל היה המספר גבוה בהרבה, שכן הגיעו לארץ גם עולים שלא במסגרת העלייה הלגאלית. בתקופת השפל, משנת 1936 עד שנת 1939, הגיעו לארץ עוד כ- 70,000 עולים.
הרכבה הדמוגרפי של העלייה החמישית: מרביתה של העלייה החמישית, כקודמותיה הגיע ממזרח אירופה. כמחציתם של העולים הגיעו מפולין. מלבדם הגיעו ארצה גם עולים מרומניה (5.5%), וכן עולים מתימן (3.7%), מיוון (2.9%) ומארצות ערב (7%). ציבור העולים שהגיע מאוסטריה, מצ'כוסלובקיה ובעיקר מגרמניה הביא ארצה עליה שעד כה לא הגיעה אליה. עולים אלו היוו רק כ-20% מכלל העולים באותה עת, אך השפעתם ניכרה היטב. הם הביאו עימם ערכים מערביים, ידע מקצועי רב ורקע תרבותי עשיר. בין השנים 1939-1933 עלו לארץ מגרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה (ארצות מרכז אירופה) כ-60-50 אלף עולים. דהיינו, אותם עולים המכונים "ייקים" היוו כרבע מכלל העולים ב"עלייה החמישית" ובכל זאת מכונה עלייה זו בשם "עליית הייקים". אותם 60 אלף עולים תרמו והטביעו את רישומם העמוק על עיצובה ובניינה של מדינת ישראל.
