דוד בן-גוריון: עם סגולה ומדינה למופת

"שני מוטיבים מרכזיים שהם אחד עוברים כחוט השני בכל ההיסטוריה ובכל הספרות שלנו: מוטיב הגאולה ומוטיב עם-סגולה, תקוות עתיד לאומית וייעוד אנושי אוניברסאלי." כך קבע דוד בן-גוריון. לחזון הגאולה היה תמיד "תוכן-מִשְנֶה" וייעוד כפול: "להיות שוב עם חורין במולדת היעודה ולהיות באותו זמן עם סגולה, המייסד עיר הצדק ובונה ציון במשפט¹." שני מוטיבים אלה "כשהם צמודים זה לזה, וכרוכים יחדיו "חוזרים ונשנים כמעט בכל ספרי התנ"ך ובספרות החיצונית, במשנה ובמדרש, בתפילה ובשירה העברית," ולפיכך – על שניהם "הושתת הרעיון הציוני המודרני, שאינו אלא גלגול חדש של רעיון הגאולה העתיק"². לחזון זה "יש תכלית, אבל אין לו תכלה [=סוף]. זהו 'סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה'. כל מה שמתקרבים אליו, הוא מתרחק; כי נפתחים אופקים מורחבים [...] מתגלים שיאים חדשים [...] וכל עלייה אינה אלא שלב לעלייה נוספת. והחתירה לקראת החזון לא תיפסק לעולם.³"

לא ככל הגויים בית ישראל

מתולדותיו של עם ישראל הסיק בן-גוריון, שכבר בימי קדם היה עם ישראל "שונה מכל העמים" שבסביבתו, ושוני זה היה ונותר "סוד הייחוד והגדולה והנצחיות" של עמנו. הוא אף סבר ש"אין זה מקרה" – שעמי המזרח הקדום "השכנים של ישראל בתקופת התנ"ך" נכחדו, ואילו עם ישראל, "למרות התלאות התכופות והאיומות" בכל הדורות, "חי וקיים ושומר על רציפותו ההיסטורית, ואחרי שנות אלפיים שב מפזוריו לארץ מחצבתו, חידש מדינתו והחיה בפיו לשונו העתיקה⁴." שונותו של עם ישראל הייתה גם הבסיס לאנטישמיות, שניסתה "בכל הדורות" להוכיח כי "היהודים שונים מכל העמים לרעה ו'אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם⁵', ואם יש בהם משהו טוב – הריהו לקוח מזרים"'. נוסף על שונותו של עם ישראל והיותו נבדל מכל העמים ציין בן-גוריון עוד עובדה סטטיסטית "שאף היא לא נשתנתה ולא תשתנה" בתולדות עם ישראל: היותנו "הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים", "עם קטן שראה במהלך "מסעו ההיסטורי הארוך" רבים מיריביו ומכובשיו הגדולים "יורדים מעל במת החיים בלי זכר ושארית⁶." מכאן מסקנתו של בן-גוריון כי "בחשבון ההיסטורי הארוך קובע הכוח הרוחני, ובממלכת הרוח לא הכמות קובעת אלא האיכות⁷." עוד עובדת יסוד הממלאת "תפקיד מכריע בחיינו ובגורלנו" היא "היותנו עם בודד, ללא אח וללא משפחה בעולם". בן-גוריון הזכיר לקוראיו כי כבר לפני שלושת אלפים שנה אמר דוד המלך: "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" (דברי הימים א, יז 21). להערכתו של בן-גוריון, מאז ימי דוד המלך תוקפה של קביעה זו "נתחזק ונתרבה". שהרי "העם היהודי הוא היחיד בעולם המתהלך על הבמה ההיסטורית – בבדידות מוחלטת מאז ועד היום הזה". את תו-ההיכר הזה של עם ישראל איתר בן-גוריון כבר בברכת משה לבני ישראל לפני מותו: "וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד" (דברים לג 28). ועל כך הוסיף בן-גוריון פרשנות אישית: "משתי ההגדרות – בטח בדד – נתקיימה בנו בהתמדה רק ההגדרה השנייה: בדד. בכל הדורות, בכל הארצות, בכל הנסיבות היינו שוכנים בדד, וכך נוסיף לשכון עד סוף כל הדורות. זוהי העובדה המרכזית והקובעת בתולדות ישראל – בכל התקופות⁸." במהלך כאלפיים שנות גלות התמודד העם היהודי לתפוצותיו עם שלטון זר ותרבות זרה, והיטלטל "בין גיטו ובין התבוללות, בין ביטול ובין התבטלות, בין בריחה מהעולם ובין בריחה מעצמו". וחרף תנאי החיים הקשים בתפוצות, ובכלל זה רדיפות בלתי פוסקות" שמר עם ישראל על "החיוניות וכוח היצירה המופלאים", ונותר עם-עולם השוכן בדד⁹.

"אין כישראל גוי אחד בארץ" – ועם זאת "אין עם יותר אוניברסלי מעם ישראל", האמין בן-גוריון. שהרי לצד הערכים הלאומיים המייחדים את עם ישראל ש"אולי אינם מייחדים שום עם אחר" – היה עם ישראל משחר קיומו מעורה "באנושות כולה" בשורשיו "הנפשיים והמוסריים", והנבואה בישראל "הייתה לאומית, כלל-אנושית וקוסמית" בעת ובעונה אחת. זאת ועוד: "נביא הכתב הראשון, עמוס מתקוע¹⁰, נשא דברו על כל העמים אשר סביבו – ארם, פלשת, צור, אדום, עמון, מואב, יהודה וישראל, וזעמו נשפך גם על מואסי ה' וגם על המוכרים בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים. ומהנביאים למדנו שלא תיתכן גאולה לאומית בלי צדק חברתי¹¹." בן-גוריון חזר והדגיש כי הקביעה שלא ככל הגויים בית ישראל¹² "איננה השקפה, דוֹגמה, דתית או מוסרית, אלא "הכרח היסטורי או גזירת הגורל", יש בה, כאמור, הרבה בדידות קשה, אך אין בה זכויות-יתר על עמים אחרים. הגדרתו של עם ישראל כעם סגולה נגזרת מייחודו הרוחני והמוסרי, והיא מחייבת ומאתגרת, אך אין לה כל קשר לעליונות שלטונית: "נביאי ישראל לא בישרו מעולם שלטון ישראל על העולם, אם כי האמינו בייעודו, בייחודו ובעליונות הרוחנית של ישראל ותבעו ממנו להיות עם סגולה, והתנבאו שכל שאר העמים ילמדו מדרכיו וילכו באורחותיו"– בבחינת דגם רוחני, ערכי ומוסרי לאנושות כולה¹³. וגם הביטוי "עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם" מתייחס לייחודו של עם ישראל כ"עַם קָדֹשׁ" שתפקידו לשמור על מצוות ה' (דברים כו 18 – 19). זהו ביטוי "לעליונות דתית ומוסרית" – ולא "לעליונות מדינית או צבאית"¹⁴. ישעיהו הנביא, "שקטרג על עמו באכזריות של אסיר האמת", האמין אף הוא "בייעוד הגדול של עמו ואמר בשם אלוהיו: 'אֲנִי ה' קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוֹיִם' (ישעיהו מב 6)"¹⁵.

העם שבחר – והעם הנבחר

את המושג "עם בחירה" לא קיבל בן-גוריון כפשוטו, וטרח לרדת לשורש הרעיון כדי לקבוע, מי הבוחר ומי הנבחר. מסקנתו: המסד של רעיון הבחירה היה דווקא בחירת עם ישראל באלוהיו – ולא בחירת האל בעם ישראל: "העם היהודי היה זה שבחר באלוהים כי היה הראשון בכל עמי עולם שהכיר אך ורק באל אחד ויחיד". עדות לכך מצא בהכרזתו של משה רבנו, "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו 4), שעליה חוזר כל יהודי "בתפילתו יום יום¹⁶." במכתב לנשיא צרפת שארל דה-גול התייחס בן-גוריון למושג 'עם בחירה' שדה-גול הזכיר באחד מנאומיו (ולא לשבח), ובתגובה ציטט בן-גוריון את דברי משה רבנו לעם ישראל: ""אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ [=בחרת] הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים ... וַה' הֶאֱמִירְךָ [=בחר בך] הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה" (דברים כו 17 – 18), ובן-גוריון המשיך וביאר לנשיא הצרפתי: "העם היהודי היה העם הראשון בעולם [...] שהכיר באל אחד, יחיד ומיוחד, ועל-ידי כך נעשה עם-סגולה, עם נבחר." להוכחת טיעונו הביא גם את הפסוק מספר יהושע (כד 22): 'וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם: עֵדִים אַתֶּם בָּכֶם כִּי אַתֶּם בְּחַרְתֶּם לָכֶם אֶת ה' לַעֲבֹד אוֹתוֹ. וַיֹּאמְרוּ: עֵדִים". וליתר תוקף הוסיף בן-גוריון גם את מדרש חז"ל והסביר¹⁷: "אלוהים חיזר אחרי כל העמים שיקבלו תורתו, וכשאלה לא רצו, פנה לישראל, והם אמרו 'נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע'. מכאן ברור שלא אלוהים, לפי אמונתנו, בחר בישראל, אלא ישראל בחר באלוהים." ובחירה זו של עם ישראל באלוהיו היא "עובדה היסטורית הידועה לכל נוצרי ולכל מוסלמי בעולם. יווני אינו צריך להתבייש שעמו לפני 24 – 26 מאות שנה הקדים את כל שאר העמים בגילוי אמיתות מדעיות ופילוסופיות. גם אנו – לא." ובתגובה לטענותיו של נשיא צרפת על "אמביציה לוהטת וכובשנית" הנגזרת מן הרעיון של "עם בחירה" כתב בן-גוריון: "אין אנו עם 'שתלטן'". אמנם במשך כל הדורות האמין עם ישראל "בחזון נביאינו", אבל הייתה זו "אמונה לוהטת" בחזון הגאולה והשלום "של נביאנו" – ולא 'אמביציה לוהטת וכובשנית'". וליתר תוקף הוסיף כי "מגיע לעם היהודי – מה שמגיע לכל עם קטן או גדול. אנו רואים עצמנו שווי-זכויות בַּכּוֹל וגם שווי-חובות בַּכּוֹל. לא פחות ולא יותר." לפיכך "אין העם שלנו סבור שהוא עליון על עמים אחרים", ועם זאת – "מובן שאנחנו מתגאים על כך שבתורתנו נאמר בפעם הראשונה 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ', וכן בהמשכו של אותו פרק שבו נאמרו דברים אלה: 'כִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם'" (ויקרא יט 18, 33 – 34). ובשם האמת ההיסטורית ומתוך זקיפות קומה יהודית טרח בן-גוריון להדגיש כי "חוק כזה לא היה קיים אפילו באתונה של פריקלס, סוקרטס ואפלטון." ¹⁸

עם סגולה – ומדינה למופת

בן-גוריון עמד על ההבחנה בין עַם למדינה: "קדמונינו לא דיברו על מדינה למופת כי המושג המודרני 'מדינה' היה זר לגמרי לעברים הקדמונים.¹⁹ " האידאל של הנביאים "היה עם סגולה" – ולא 'מדינה למופת' – לא רק מכיוון שמושג המדינה לא היה קיים באותה תקופה, אלא גם מטעמים מהותיים ועקרוניים: "הם ראו לפניהם את האדם, חֶבֶר האנשים, לא את המשטר אלא את הציבור. העם צריך לשמש מופת ולהיות לסגולה [...] בחזון אחרית הימים, וזהו החזון המשיחי, מדובר על עמים וגויים בלבד".²⁰ יתר על כן: האידאל של נביאי ישראל לא היה משטר מעולה, שכן לפי התפיסה היהודית, "לא בשלטון איש המעלה יתגשם אידאל הטוב, הצדק והחסד – אלא בהיות העם, העם כולו, לעם סגולה. לא יחידי סגולה יביאו את הגאולה, אלא צדקת העם: 'פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים'" (ישעיהו כו 2). חזון הנביאים "שהאיר דרכנו אלפי שנים, חינך והכשיר אותנו להיות לאור גויים" וגם "חייב אותנו להיות עם סגולה ולבנות מדינה למופת. בכוח ייעוד זה הטבוע בנו הצלחנו לחולל בימינו הפלא הגדול של חידוש קוממיותנו – אתחלתא דגאולה; בלי תוחלת הגאולה המשיחית והזיקה העמוקה למולדת הקדומים לא הייתה מדינת ישראל נבנית וקמה."²¹

בן-גוריון הדגיש כי למרות העובדה שיוצר התנועה הציונית, בנימין זאב הרצל, "לא היה מעורה במסורת הלאומית ובספרות של עמו", הוא השכיל להבין – "באינטואיציה עמוקה של חוזה היסטורי" – "כי מדינת היהודים אשר תוקם, שומה עליה להיות מדינה למופת". שהרי עיקרו של רעיון הגאולה היה ונותר "מדינת-יהודים ומדינה למופת, עם עצמאי ועם סגולה."²²

"ואם ייעודו של העם היהודי הוא להיות עם סגולה, וספק אם העם היהודי היה מתקיים או יתקיים בעתיד בלי ייעוד זה, הרי קיומו של ייעוד זה ייתכן אך ורק במדינת היהודים. למען היות לעם-סגולה דרושים לא רק הרצון ההיסטורי והסגולות הנפשיות – אלא גם המסגרת הממלכתית [...] עם-סגולה ייתכן רק במדינה-למופת." ²³

עם ישראל במדינתו – עם סגולה?

שש שנים לאחר הקמת המדינה כתב בן-גוריון מאמר שכותרתו: "עם סגולה".²⁴ למרות אמונתו העמוקה בייחודו הסגולי של עם ישראל פתח בן-גוריון את המאמר בקביעה כי "העם בישראל ודאי שאינו יכול להתברך בלבו כי הנהו עם-סגולה". בן-גוריון אף צלף במדינה ובתושביה כשקבע כי "אנו רחוקים מרחק רב" מדמות המדינה "שהתווינו כמחוז-חפצנו ההיסטורי". וכמוכיח בשער העלה בן-גוריון ספק, "אם יש בנו היכולת והרצון להיות עם סגולה", והוסיף שאלה יסודית ועקרונית, "אם היינו אי-פעם עם-סגולה".

בניסיון לנסח מענה ראוי ואופטימי הציג בן-גוריון את ההבחנה היסודית בין הרעיון של עם-סגולה כמשאת נפש ובין התממשותו בפועל, במציאות ההיסטורית. מן העיון בתנ"ך הגיע בן-גוריון למסקנה כי האידאל של עם-סגולה אכן היה "משאת-נפשם העליונה ותמצית תורתם של מורי העם ומדריכיו, מחוקקיו ונביאיו". שהרי "כל ספרי התורה והנביאים ספוגים רעיון מרכזי זה: לעשות [את] עם-ישראל לעם-סגולה." זאת ועוד: הייעוד של עם ישראל כעם-סגולה "היה תוכנה העיקרי של הברית [...] בין עם ישראל ובין בורא עולם", ככתוב בספר שמות (יט 5 – 6): "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים, כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ." ²⁵ ועם זאת הסיק בן-גוריון מעיוניו בתנ"ך כי גם בתקופת המקרא – בימי השופטים והמלכים – היה העם היהודי "רחוק מהאידאל של עם-סגולה", ומציאות חייו לא שיקפה את הייחוד הנכסף. על כך מעידים הדברים "המרים והקשים" שהטיח הנביא ישעיהו גם בעַם: "גּוֹי חֹטֵא, עַם כֶּבֶד עָוֹן, זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים" – וגם במנהיגיו: "הַחֹקְקִים חִקְקֵי אָוֶן וּמְכַתְּבִים עָמָל כִּתֵּבוּ. לְהַטּוֹת מִדִּין דַּלִּים וְלִגְזֹל מִשְׁפַּט עֲנִיֵּי עַמִּי לִהְיוֹת אַלְמָנוֹת שְׁלָלָם וְאֶת יְתוֹמִים יָבֹזּוּ [...] מַה לָּכֶם תְּדַכְּאוּ עַמִּי וּפְנֵי עֲנִיִּים תִּטְחָנוּ" (ישעיהו א 4; י 1 – 2; ג 15). עוד הוכחה למצבו העגום של העם ושליטיו מצא בן-גוריון בדברי הקטרוג של הנביא הושע בן-בארי: "אֵין אֱמֶת וְאֵין חֶסֶד וְאֵין דַּעַת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ" (הושע ד 1), וגם בזעקתו של הנביא עמוס: "עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם. הַשֹּׁאֲפִים עַל עֲפַר אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ" (עמוס ב 6 – 7). בן-גוריון העיר כי בתוכחות קשות אלו "יש אולי מן ההגזמה של נביאי הצדק המוחלט והצו האלוהי העליון", מאחר שהנביאים לא רק "אהבו את עמם" אלא גם "האמינו בייעודו הגדול – ומשום כך ייסרו אותו כל כך קשה". ועוד ציין בן-גוריון, שדווקא אותם נביאים גדולים, "שלא חסו ולא חיפו על בני דורם בתוכחתם העזה והמרה", הם גם אלה ש"לא התייאשו ולא נתאכזבו מהאמונה העמוקה בייעוד העם העברי", והם שחזו את "חזון האחרית הימים, חזון הגאולה היהודית והאנושית". לפי חזונם, עתיד עם ישראל לשבת לבטח בארצו ולהיות "לעם-סגולה ולאור-גויים". ובהמשך לאמונה העמוקה של הנביאים סיים בן-גוריון –מנהיג מאמין של דור תקומה חילוני – את מאמרו בשאלה: "היש בימינו סימנים או סיכויים לקיום חזון זה?" ²⁶

מתוך הבנה שהרעיון של עם-סגולה הוא ייעוד וקריאת כיוון ולא השתקפות של המציאות ההיסטורית, דבק בן-גוריון בחזון הנביאים על עם-סגולה, שהרי "לא הקיים בשעה זו אלא חזון העתיד" הם שידריכו ויהיו מקור ההשראה "בימים יבואו". בן-גוריון האמין בכל לבו כי "יש לאֵל ידינו לעצב במולדת אומה עברית שתהא דוגמה ומופת לעמים חדשים ועתיקים", שיתבססו "על תורת הנביאים, תורת הצדק והחסד והשלום". "הייעוד ההיסטורי של ישראל" מחייב את מדינת ישראל ל"דבקות מִשְנֶה בחזון הנביאים, להיות לעם סגולה ולאור-גויים". לשם כך על המדינה לצקת "דפוסי חברה חדשים מושתתים על אחווה, שותפות ועזרה הדדית", ולעשות זאת "מתוך עירוי כל הכוחות הגנוזים בעם". שהרי "החזון הוא סוד קיומנו, סוד תקומתנו", כי "'בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם'". ²⁷

הערות:

שני מוטיבים אלו עוברים כחוט השני בחזון הנביאים הגדולים – ישעיהו וירמיהו – שהתנבאו על התקומה הלאומית ושלטון הצדק: "בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא אַצְמִיחַ לְדָוִד צֶמַח צְדָקָה, וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ. בַּיָּמִים הָהֵם תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם תִּשְׁכּוֹן לָבֶטַח" (ירמיהו לג 15 – 16); "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה, אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (ישעיהו א 26).
דוד בן-גוריון, מדינה למופת – מטרה ואמצעי, תשי"ד – 1954, בתוך: חזון ודרך, כרך חמישי, הוצאת עם עובד, תשי"ח – 1958, עמ' 78 – 81.
דוד בן-גוריון, נצח ישראל, תשי"ז – 1957, בתוך: נצח ישראל, הוצאת עיינות, תשכ"ד – 1964, עמ' 176.
דוד בן-גוריון, נצח ישראל, שם, עמ' 175 – 176.
זה לשון הקטרוג של המן על היהודים באוזני המלך אחשוורוש, ככתוב במגילת אסתר ג 8.
דוד בן-גוריון, נצח ישראל, שם, עמ' 175 – 176. הביטוי "המעט מכל העמים" – מתוך ספר דברים (ז 7): "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם, כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים".
דוד בן-גוריון, לקראת עולם חדש, תש"ך – 1960, שם, עמ' 355.
דוד בן-גוריון, בעיות חוץ וביטחון – הרצאה בסגל הפיקוד הגבוה, תשי"ג – 1953, בתוך: דוד בן-גוריון, חזון ודרך, כרך רביעי, הוצאת עם עובד, תשי"ז – 1957, עמ' 198 – 199.
דוד בן-גוריון, ישראל בעמים, בתוך: נצח ישראל, עמ' 126 – 128.
עמוס היה ראשון הנביאים האחרונים, שניבא במאה השמינית לפני הספירה, אך ספרו הוא השלישי בקובץ תרי עשר.
דוד בן-גוריון, חינוך ממלכתי ודגל, תשי"ג – 1953, בתוך: חזון ודרך, כרך רביעי, עמ' 228 – 229.
קביעה זו נזכרת בספרות היהודית בעת החדשה, ובכלל זה בפרשנות המקרא בעת החדשה: "לא ככל משפחות הגויים בית ישראל", פירושו של ר' חיים בן עטר (בן המאה ה-18) לויקרא יט 34. דוד בן-גוריון, ישראל והתפוצה, תשי"ז – 1957, בתוך: נצח ישראל, עמ' 223.
על-פי ישעיהו ב 3: "וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו". דוד בן-גוריון, ישראל והתפוצה, שם, עמ' 210.
דוד בן-גוריון, עם סגולה, בתוך: חזון ודרך, כרך חמישי, עמ' 94.
דוד בן-גוריון, ישראל והתפוצה, בתוך: נצח ישראל, עמ' 210 – 211.
דוד בן-גוריון, במכתב לד"ר שמעון שרשבסקי, תשכ"ט – 1969, בתוך: הזקן והעם – מבחר אגרות אישיות של דוד בן-גוריון, כינסה וערכה: ד"ר זהבה אוסטפלד, ההוצאה לאור של משרד הביטחון, תשמ"ח – 1988, עמ' 82.
מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו, פרשה ה; ספרי דברים, וזאת הברכה, פסקה שמג.
דוד בן-גוריון, מכתב אל דה-גול – בעקבות ששת הימים, בתוך: מדינת ישראל המחודשת, הוצאת עם עובד, תשכ"ט – 1969, כרך שני עמ' 847 – 851. עם זאת הוסיף בן-גוריון, "שיש יוצאי-דופן בעמי" הסבורים כי לעם ישראל ניתנה גם עליונות שלטונית, אך "סיסמאותיהם ומליצותיהם [=של אותם יוצאי דופן] זרות לרוב הגדול של העם היהודי ו[ל]מסורתו הקדושה".
בן-גוריון העיר, שהמילה מדינה אמנם נזכרת במקרא ובמקורות חז"ל, אך משמעותה פרובינציה, "או חבל ארץ או עיר גדולה".. הוא אף ציין את המקור היווני של המילה במשמעה המודרני, והוסיף כי המושגים ביוונית "מכוונים לא לעם, אלא למסגרת הממלכתית. ההבדל הוא לא מילולי, אלא תכני."
"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים ...וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יה' ... וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו ... וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת; לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב 1 – 4). דוד בן-גוריון, ישראל והתפוצה, בתוך: נצח ישראל, עמ' 211 – 212.
דוד בן-גוריון, ישראל והתפוצה, בתוך: נצח ישראל, עמ' 213 – 214.
בן-גוריון הזכיר במאמרו את משנתו של משה הס בנדון (בספרו "רומי וירושלים") וכן את הגותו של ברוך שפינוזה ש"כפר בכל מסורת וסמכות דתית" ובכל זאת האמין, כי העם היהודי יקים שוב את מדינתו ואלוהים יבחר בו מחדש." דוד בן-גוריון, מדינה למופת – מטרה ואמצעי, תשי"ד – 1954, בתוך: חזון ודרך, כרך חמישי, עמ' 78 – 79 .
דוד בן-גוריון, בין ישראל לגולה, תשי"ד – 1954, בתוך: בתוך: חזון ודרך, כרך חמישי, עמ' 87.
דוד בן-גוריון, עם סגולה, תשט"ו – 1954, בתוך: חזון ודרך, כרך חמישי, עמ' 92 – 96.
שם, עמ' 94. לחיזוק עמדתו הביא בן-גוריון גם את הכתוב בספר דברים (כו 18 – 19).
דוד בן-גוריון, עם סגולה, תשט"ו – 1954, בתוך: חזון ודרך, כרך חמישי, עמ' 96.
דוד בן-גוריון, מבצע דורנו ומשימתו, בתוך: נצח ישראל, עמ' 447 – 448, 453 – 454. הציטוט בסיום – מתוך משלי כט 18. ועוד העיר בן-גוריון כי הנביאים הכירו שגם האנושות "לא תתקיים – אלא בשלוט השלום בין העמים והארץ תמלא דעה את ה'".