הארגון לשחרור פלסטין, אש"ף, הוא ארגון הגג של קבוצת ארגונים פלסטיניים. אש"ף הוקם בינואר 1964 בוועידת פסגה של ראשי מדינות ערב כארגון מדיני מייצג של הערבים הפלסטינים. השם המלא של הארגון בערבית: מוּנְטַ'מַת אל תַחְרִיר אל פִילַסְטִינִיָה, ובאנגלית: The Palestine Liberation Organization. יאסר ערפאת, מנהיג ארגון אל פתח - ארגון שהוקם למען מאבק מזוין נגד ישראל (כנראה ב- 1959) - כהן מאז 1969 ועד למותו ב- 2004 , כיושב ראש הוועד הפועל של אש"ף. בעיית הפלסטינים שימשה גורם שליכד את מדינות ערב המסוכסכות ביניהן ולכן הן צידדו בהקמת אש"ף. מצרים, סוריה ועיראק קיוו כי התגייסות הפלסטינים למאבק לאומי תחליש המתיחות במחנות הפליטים הפלסטינים במדינותיהם. בעזרת הארגון הן גם רצו להפוך את בעיית פלסטין לנושא המרכזי בסכסוך בין מדינות ערב לבין ישראל. ירדן הכירה באש"ף רק לאחר שהובטח לה כי הארגון לא יחתור תחת קיומה של ירדן ולא יפעל לניתוק הגדה המערבית של הירדן מן הגדה המזרחית.
בקונגרס הייסוד של הארגון, במאי 1964, אושרה האמנה הלאומית הפלסטינית. אמנה זו הצהירה כי לעם הערבי הפלסטיני זכות חוקית על מולדתו - פלסטין, והאזרחים הפלסטינים הם האזרחים הערבים אשר ישבו בפלסטין עד שנת 1947, וצאצאיהם. לפי האמנה יהודים שיש להם זכות לשבת בפלסטין הם רק אותם יהודים אשר ישבו בה עד שנת 1917. האמנה הצהירה עוד כי היהודים אינם עם וכן כי אין כל קשר היסטורי בין היהודים לבין פלסטין. לדבריהם הקמת ישראל וחלוקת פלסטין משנת 1947 - מבוטלת. בהקמת מדינת ישראל ראו מעשה אימפריאליסטי-ציוני. אש"ף קבע לו לְיַעַד "לגרש את הנוכחות היהודית מפלסטין". ב- 1964 הצהיר אש"ף על כוונתו להקים מדינה ערבית פלסטינית עצמאית, דמוקרטית וחילונית. בוועידה נוספת באותה שנה הוקם צבא השחרור הפלסטיני.
בשנים הראשונות לקיומו לא הצליח אש"ף לפעול למען העניין הפלסטיני והיה נראה כי הארגון שוקע. אולם בוועידה שהתקיימה ברַבַּט שבמרוקו בשנת 1974 הכירו מדינות ערב באש"ף כנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני ובזכותו של העם הפלסטיני להקים בסיס לַיֵשׁוּת הלאומית בגדה המערבית ובעזה. מנהיגי מדינות ערב התירו לאש"ף להקים משרדים ולפעול מארצותיהם וסייעו לארגון במענקים כספיים גדולים. מדינות הנפט העשירות, ערב הסעודית ונסיכויות המפרץ, היו התורמות העיקריות. יאסר ערפאת סייר במדינות רבות בעולם והתקבל על ידי מנהיגיהן בטקסים רשמיים כראש מדינה. הוא הציג את תביעות הארגון ואת מצוקת העם הפלסטיני, וב-1974 הוא נענה להזמנת האו"ם וייצג את העם הפלסטיני בנאום בפני העצרת הכללית.
אש"ף נקט פעולות טרור להשגת מטרותיו הן מחוץ לשטחי ישראל - בעיקר בשדות תעופה בעולם, שמהם יצאו מטוסים לישראל, והן בתוך תחומי ישראל - על ידי פעולות חבלה שבוצעו בעיקר משטחי ירדן ולבנון. במחנות אש"ף בירדן ובלבנון הקים הארגון מעין מדינה בתוך מדינה, ומשם יצאו אנשיו לפעולות חבלה בישראל ללא תיאום עם מנהיגי ירדן או לבנון או עם צבאן. בספטמבר 1970 סילק המלך חוסיין את אש"ף משטחו תוך כדי מלחמת אזרחים ומפקדות הארגון ואנשיו עברו ללבנון. ביוני 1982 פרצה מלחמת לבנון ובמהלכה נכבשו אזור דרום לבנון ואזור ביירות על ידי צה"ל ופונו מפקדות אש"ף מלבנון. המפקדות הועברו לתוניס.
האינתיפאדה (שפירושה התנערות), שפרצה בשטחים בדצמבר 1987, הפתיעה את אש"ף, ובארגון שררה מבוכה רבה. פעולות הטרור בוצעו על ידי קבוצות טרור עצמאיות והנהגת אש"ף חששה שמא תאבד את מקומה כמנהיגת הפלסטינים, וההנהגה תעבור לפלסטינים בשטחים.
בשנות התשעים, בימי ממשלת יצחק רבין, החל משא ומתן ישיר בין מנהיגי אש"ף לבין מנהיגי מדינת ישראל, וכתוצאה ממנו חתמו ב-20 באוגוסט 1993 ישראל ואש"ף על הסכם אוסלו. בהסכם זה אש"ף הכיר במדינת ישראל ובזכותה להתקיים בשלום ובביטחון והתחייב לתהליך שלום ולהפסקת הטרור, ואילו ישראל הכירה באש"ף כנציגו של העם הפלסטיני. בעקבות הסכם אוסלו נחתם בטקס ב"בית הלבן" בוושינגטון הסכם מסגרת בין ישראל לבין הפלסטינים, וכחלק מביצוע הסכם אוסלו החלה נסיגה של צה"ל מעזה ומערים וכפרים בגדה המערבית (יהודה ושומרון).
