תולדות היצירה המוסיקלית בישראל הן הסיפור של המלחין הישראלי בחיפושו אחר זהותו. 50 שנות היצירה עברו על המלחין הישראלי כמו מטוטלת הנעה בין חיפוש אחר הזהות הלאומית שלו, לבין חיפוש אחר דרך ההבעה שיש לה גם תוקף אוניברסלי.

את התפתחות היצירה הישראלית אפשר לראות דרך שלושה מעגלים השלובים זה בזה:

המעגל הראשון - מעגל דור המייסדים. עם הקמת המדינה עמדה המוסיקה הישראלית בסימן הדומיננטיות של מה שקרוי: הסגנון "הים-תיכוני". סגנון זה היה למעשה זרם ספציפי של האימפרסיוניזם המוסיקלי המערבי. הדגש בו היה על תיאור ההתרשמות מן הנוף הפיסי והתרבותי החדש. הוא היה פרי האידיאולוגיה שנוסחה אז על-ידי המלחינים פאול בן-חיים, עדן פרטוש ואלכסנדר בוסקוביץ', שקיבלו את חינוכם בגרמניה ובממלכה האוסטרו-הונגרית.

סגנון זה ניסה לשלב את רוח האימפרסיוניזם המערבי, בדרך של עיבוד החומר ובתזמור. את החומרים המוסיקליים הם שאבו מן המזרח: מהלחנים ומהמנגינות של התימנים וקהילות ספרד, ומצלצול השפה העברית שנשמע להם אוריינטלי ומלהיב. למרבית המלחינים האלה, השפה העברית הייתה זרה. הצליל שלה, התחביר הלשוני והאינטונציה, ביטאו אצל חלק מהם תחושה של ארכאיות. במוסיקה חיו המלחינים האלה כאנשי המזרח כביכול, אבל בחיי היום-יום חיו כאנשי המערב לכל דבר. השניות הזו רק החריפה את גלישתם של אחדים מהם אל הפלקטי ואל הבומבסטי.

בשנות ה-50 קמו מתנגדים לסגנון הים-תיכוני. אלה טענו שיש כאן "ציונות מוסיקלית", מלאכותיות, חוסר הפנמה של התרבות המקומית והמנטליות שלה. הם יצאו כנגד מה שהם כינו טיפול חיצוני בחומרים מזרחיים, וקביעת אוניפורמיות סגנונית.

בראש המתנגדים ניצב אז המלחין יוסף טל. הוא ייצג אז את "הגישה האוניברסלית" במוסיקה הישראלית. דרך כתיבה השואפת לספוג מהזרמים העכשוויים הפועלים במוסיקה המערבית. טל התנגד לסגנון האימפרסיוניסטי ולביטוי החיצוני של השימוש בציטטים המזרחיים. ביצירותיו יש אנרגיה דרמטית, ואפשר למצוא בהן רגישות לעיצוב שלם של הצורה המוסיקלית. טל היה גם חלוץ המוסיקה האלקטרונית בישראל.

מקום מיוחד שמור לו, למרדכי סתר, בדור המייסדים. סתר ניצב בנקודת הגבול שבין האסכולה הים-תיכונית, לבין המגמה של האוניברסליות במוסיקה. סתר לא היה דומה לאיש. הכל אצלו היה מקורי. חד-פעמי. מלא רגישות מעודנת. טיפול בחומרים מוסיקליים שמקורם במזרח, אבל יצוקים נצורה נפלאה בתוך צורות מוסיקליות, במיוחד מתקופת הרנסאנס.

המעגל השני - תלמידי דור המייסדים. מעגל זה הוא החוליה החלשה ברצף של היצירה המוסיקלית הצומחת בישראל. למרבית אנשי המעגל הזה קשה היה להתמודד עם המקצועיות, הסמכותיות וההתלהבות הראשונית של מוריהם. בעולם המערבי מגיע "האוונגרד" המוסיקלי לשיאו. אבל אנשי המעגל זה, או שהם מנתקים עצמם מהעולם ושוקעים בנתיבת שנפולים מזויפים של הסגנון "הים-תיכוני", או שהם גולשים לתוך האוונגרד, אבל אינם מסוגלים לכתוב שום דבר מקורי בסגנון זה.

שלושה מלחינים מצליחים להמריא כאן מעל כולם: עמי מעייני, נועם שריף ואריק שפירא. מעייני אמנם ממשיך במוצהר את הסגנון הים-תיכוני, אבל הוא כבר לא בהכרח אימפרסיוניזם צרפתי. מבחינת הצורה המוסיקלית הוא קרוב לאסכולה הגרמנית. מכל אנשי המעגל הזה מעייני הוא שיודע לכתוב במתכונת הצורות הגדולות: קונצ'רטו, סימפוניה וכו'.

שריף מבטא כתיבה וירטואוזית מבחינת איכות הצבע והתזמור. אם קיים "גלגול" חדש של הסגנון הים-תיכוני אצל מעייני ושריף, הוא ברמה מתוחכמת יותר. החומרים שלובים זה בזה, ואין בהם יותר הפרדה מלאכותית בין התוכן לצורה.

המיוחד מכולם הוא שפירא. היחיד שהפנים כהלכה את הכתיבה האלקטרונית. מלחין מעולה, מקורי, הרואה עצמו מעורב מבחינה חברתית. שייך לכאן ולעכשיו.

המעגל השלישי - דור המלחינים הצעירים. בישראל של שנות ה-90 אנו עדים לתופעה מרעננת: אל הבמה פורצת קבוצת מלחינים צעירים משוחררת מכל עכבות. מכל מחויבות אידיאולוגית בפרוטה. ואלה כבר אינם מלחינים "מטעם". אינם שייכים יותר לקולקטיב מזויף. גם אינם עוטים מסיכה של "מתייסרים" או כובד ראש מדומה. הבולטים במעגל זה הם: עודד זהבי, גיל שוחט וצח דרורי.

צעירים אלה מתנהגים כמו שצעירים צריכים להתנהג: הם מתרגשים. מתלהבים. ספונטניים. רומנטיים. צוהלים כמו סייחים. עניינם רק בביטוי האישי שלהם. אוזנם כרויה לכל הנעשה בעולם המוסיקלי מסביב, והם מנסים להשתלב בו. אבל המפתיע אצלם הוא הרמה המקצועית הגבוהה. המיומנות הנפלאה שבכתיבה, שאופיינית רק למלחינים גדולים באמת. לעתים המקצועיות שלהם גבוהה אף יותר מזו של עמיתיהם הבוגרים.

לכל אחד מהם סגנון אישי מיוחד. על אף גילם הצעיר (בשנות ה-20 וה-30 לחייהם), יש להם כבר טביעת אצבעות מקורית משלהם. הם חוזרים ומתחברים עם המסורת האירופית המוסיקלית הגדולה מצד אחד, ומהצלצול של השפה והנוף המוסיקלי המקומי, מצד שני.

ועם המלחינים הצעירים החדשים האלה, לישראל בחג היובל שלה יש הזכות המלאה להיות אופטימית בשדה היצירה המוסיקלית.


* פרופ' חנוך רון - מוסיקולוג, אוניברסיטת תל-אביב ומכללת לוינסקי. מבקר המוסיקה של "ידיעות אחרונות".